בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיזם ספרותי, כלומר ספר, כלומר הוצאת ספרים

יפתח אלוני, אדריכל שהתעשר בעסקי נדל"ן, הוא האיש שאיפשר את הקמתה של הוצאת הספרים הטרייה שבראשה עומדים לא פחות מאשר דן מירון ולילי פרי. הספר הראשון שיצא באותה הוצאה - שמתעתדת לפרסם פרוזה של כותבים לא מוכרים - הוא דווקא ספרו החדש של אלוני עצמו. ולא, הוא לא מתכוון להתנצל על כך

31תגובות

הוא זוכר בדיוק את המילים שלה. "'מה זה היער הזה שאתה משחק בו?' היא שאלה אותי והביטה בי באטיות מדאיגה", נזכר יפתח אלוני. הוא יושב לצד שולחן עץ רחב ידיים, בפינת האוכל שבביתו המשתרע על פני שלוש קומות, באחד הרחובות השלווים והנחשבים של רמת השרון. "'אתה חושב שלכתוב דרמה זה משחק של ציידים? מה נדמה לך, אה? אם אתה רוצה לכתוב באמת תצטרך להפסיק לשחק ביער'", הוא מחייך בסיפוק, מתהדר בהערה הנוקבת של לילי פרי, עורכת ספרו החדש "חלפים".

"אם יש משהו שפחדתי להיפרד ממנו בכתיבה, זה היה מהמשפטים המפוצצים, מהפירואטים, מהגלימות. פחדתי ללכת על האדמה באמת, להתנשף ולהרגיש את מלוא כוח הכבידה ואת החול בפה ובכיסים. אני חושב שככה בניתי את מתן, גיבור הספר שלי, תבעתי ממנו את מה שלילי תבעה ממני - להפסיק לשחק ביער, לחפש את האמת".

בביתו הבנוי מעץ, קורות ברזל מסיביות וקירות זכוכית עצומים, אלוני לבוש בחולצה מכופתרת ולרגליו מגפיים אפורים. על צווארו תלויה שרשרת המחזיקה תליון מוזהב והוא, מוקף בתמונות של נשים עירומות, עבודות של הצייר יגאל עוזרי. על אף האנונימיות היחסית שלו, אלוני, אדריכל שצבר את הונו כשותף בחברת הנדל"ן המצליחה אביב-ארלון, שעוסקת מאז שנות ה-90 בפיתוח ובנייה של נדל"ן בישראל, מזרח אירופה, ואפריקה - נטל בשנים האחרונות חלק פעיל בשלל מיזמי תרבות. בין השאר יזם והפיק את פרויקט "סיפור מהסרטים" (לקט סרטים קצרים שעסקו בסיפורת עברית) ששודר בערוץ 2; "הבלוק", כתב עת לענייני תרבות שהיה עורכו ובין מייסדיו; והקמת הוצאת עילמור לספרי ילדים, בשיתוף הוצאת כתר.

אילייה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

פרסום "חלפים", הרואה אור בהוצאת הספרים הטרייה אפיק, מיזם נוסף שאלוני מעורב בו יחד עם שותפיו, העורכים לילי פרי ופרופ' דן מירון, מעמיד אותו בנקודה הקרובה ביותר לעצמו. במרכז הרומן - דרמה המתרחשת בין בית חולים סורוקה שבבאר שבע לבין הנופים של שדה בוקר - עומד פרופ' מתן קול, מנתח מוח בעל שם, איש עשיר ומצליח שלמרות הפסגה המקצועית שהגיע אליה, לא מצליח למצוא אושר ושלווה פנימית, ומרגיש תלוש ומנותק. "דמותו היא רקמה מצולקת ומחוררת: ילדותו רבת סתירות, פרשיות אהבה עקרות, התבודדות, רגשות הקבורים היטב בחולות המדבר", כתב מירון על גב הספר. "מתן נולד לתוך ארץ זרה", מוסיף אלוני. "למרות שהיו שתי דמויות חזקות בחייו, דודתו אווה וסבתו ליה, הוא מרגיש כל הזמן ממקום אחר".

סיפור פשוט

"חלפים" הוא ספרו השני של אלוני. קדם לו הספר "גנב החלומות", שיצא לפני כשלוש שנים בהוצאת ידיעות אחרונות. "בתקופה שבה סיימתי לערוך את ספר הביכורים שלי, כבר רקמתי את 'חלפים', שנקרא בהתחלה, בשמו הזמני, 'המנתח'", ממשיך אלוני. "לאורך שלוש השנים וחצי של הכתיבה והעריכה, השם היה 'המנתח'. ידענו שהשם הזה לא מספק, אבל היה קשה להיפרד מחוד הסכין שבו. כשדן מירון העלה את 'חלפים', הרגשנו שבום, זהו זה. השם מאיר את שני הקטבים של הגיבור - מצד אחד את עולם הלהטוטים של חדר הניתוח, מצד שני את סיפור החיים של הגיבור, שבו דמויות מסוימות משמשות תחליף רגשי לדמויות אחרות ולא מתפקדות".

הקשר בינו לבין מירון ופרי, שתי אושיות ספרותיות מוערכות, מספק לאלוני עוגן שהוא מסרב להתנתק ממנו לאורך השיחה כולה. לא לשווא הוא חוזר לעסוק שוב ושוב בעורכים אליהם חבר. "'חלפים' נדחה בכמה הוצאות ספרים", הוא מודה ללא שמץ בושה. "רנה ורבין, שהיתה עורכת המקור של הוצאת ידיעות ספרים לא אהבה אותו. היא אמרה שהוא פואטי מדי, שהיא לא מתחברת אליו. לא הרגשתי אכזבה, ידעתי שאני הולך בדרך שלי. גם בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן העניין לא הסתייע, ואז לילי אמרה ש'בהוצאת מודן מוכנים להוציא את הספר, אבל בוא ננסה לדבר קודם עם דן מירון'".

באותה תקופה, נמצאה פרי בשלבי עריכה מתקדמים של כתב היד שהגיש לה אלוני שנה קודם לכן. "הפנו אותי אליה", מספר אלוני, "והעבודה איתה היתה מסע, בכל המובנים. היא התעסקה בכל מילה, הפכה אותה שלוש פעמים. העומק שלה ממש הרטיט אותי, היא גילתה לי עולם חדש".

תוך כדי העבודה המשותפת נרקם גם הרעיון להקים הוצאת ספרים חדשה. "זה היה החלום של לילי", אומר אלוני, "בהתחלה נרתעתי מזה. אבל דיברנו על מה שקורה היום בשוק הספרים בישראל, על ההיצע ששוטף את חנויות הספרים, שכמעט בלתי ניתן לעכל את השטיח הפרסי המפואר שנפרש בפני מי שנכנס לחנות. המספרים הרי מדהימים: בכל חודש יוצאים כ-180 ספרי מקור, כ-3,000 ספרים בשנה. זה מטורף, זה נותן חיים של לא יותר מהבזק לכל ספר. הסיכוי של ספר שלא מגיע לשולחנות בחנות להיראות או להגיע לקורא, הוא אפסי".

הדברים נכנסו למסלול מעשי כאשר דן מירון נתן את הסכמתו לקחת חלק בייסוד ההוצאה. "הכוונה לקדם קו ספרותי מסוים מאוד, לתת בית לכותבים שאין להם סיכוי בהוצאות הגדולות", ממשיך אלוני. "הרעיון של 'אפיק' הוא לספר סיפור בגובה העיניים. שיהיה פשוט במובן הטוב של המילה. הבעיה העיקרית שעמדה בפנינו היא התקבלות ספרי ההוצאה בחנויות, שם מוכרע גורל הספר. לכן אמרתי ללילי, שאם לא נחבור לאחת מרשתות הספרים, נבזבז זמן וכסף. רק אחרי שרשת סטימצקי הסכימה לאמץ אותנו, יכולנו לצאת לדרך".

יש מי שיטען שהכסף הוא שאיפשר לך להקים הוצאת ספרים ולגייס עורכים מוערכים.

"למדתי בחיים שלי שמה שאתה לא עושה, לאנשים תמיד יש מה לומר. התשובה היא שאני לא משלם משכורת ללילי פרי ודן מירון. אם מישהו חושב ככה הוא טועה טעות מרה. יש כאן שלושה אנשים שכל אחד מגייס את היכולת והכישרון שלו. אני לא מסתיר את זה שהיתרון שלי הוא בחלק הכלכלי, העסקי. אבל עשיתי הרבה בחיים גם כשלא היה לי שקל. היו תקופות שהייתי חסר כל. בגיל 32, כשהיתה לי ילדה והייתי צריך לכלכל אותה, לא היה לי כלום, גרוש, אפס. את כתב העת 'הבלוק' למשל, הוצאתי כשלא היתה לי פרוטה".

אז מירון ופרי עושים את הדברים לשם שמים?

"לא, יש שותפות שבה כל אחד נותן את חלקו. הציפייה היא שלא אהיה נדבן, כלומר שחלק מהספרים יאזנו ספרים אחרים, כך שהסופרים והעורכים יתוגמלו כראוי. אבל אין לי כוונה להתעשר מזה. הציפייה היא שספר יכסה את עצמו, ואם יהיו רווחים, לילי ודן יקבלו את חלקם כשותפים. אני לוקח את הסיכון, למרות שאני מודע לכך שהוא ענק".

לא צורם בעיניך שהספר הראשון שאפיק מוציאה הוא דווקא שלך, בעל הממון?

"הספר שלי יכול היה לצאת גם בהוצאות אחרות, לא הייתי צריך את אפיק בשביל זה. להפך. לקחתי סיכון גדול כשהוצאתי אותו באפיק. הרבה יותר קל היה לי להוציא אותו בהוצאה אחרת. אבל אז עלתה שאלה הפוכה: איזה אמון אתה נותן בהוצאה כשאתה עצמך מפרסם במקום אחר? גם לילי תוציא את הספר הבא שלה, פרוזה, בהוצאת אפיק, וגם דן, שצפוי להוציא ספר עיון על כתבי 'שלום עליכם'".

חיסון נגד געגוע

אלוני נולד ב-54' בקיבוץ גבולות שבחבל הבשור, וגדל לאורם של המיתוסים הגדולים של החברה הציונית המתגבשת. אביו, שמעון, הגיע לישראל לאחר שעלה בהונגריה על "רכבת הילדים", שחילצה ילדים יהודים מהתופת הנאצית. "הוא נכנס לחברת הנוער של קיבוץ עין שמר ומשם עבר לקומונה של השומר הצעיר בפתח תקוה", מספר אלוני. "ב-43' אבא נמנה עם שמונת החברים הראשונים שעלו למצפה גבולות, ראשון מבין שלושת המצפים הראשונים בנגב. הם החזיקו את המצפה, גם במלחמת יום העצמאות. אבא שירת בפלמ"ח ועבר את קורס הקצינים הראשון במחנה דורה, יחד עם ברן, אברהם אדן, שהיה לימים אלוף פיקוד דרום".

אמו שושנה נולדה בישראל, במושב גבעת חן שבאזור רעננה. "הסיפור שלה טרגי", אומר הבן, "סיפור של ילדות לא מוצלחת. אביה, לשעבר קצין בצבא הפרוסי, עלה לארץ בעלייה השנייה בעידודו של בורוכוב. אחרי שהרג מספיק אנשים במלחמת העולם הראשונה, סבא החליט להפוך טבעוני והקים פה את 'צבא המזון', שהיה מעין קומונה שקמה בירושלים בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בשלב מסוים הם עלו להר כנרת, לא החזיקו מעמד ובסופו של דבר ייסדו ליד הר מירון את אמירים, יישוב של טבעונים. חיים באר כתב על זה ב'נוצות'".

בלחץ החיים הקיצוניים שנכפו עליה, סבתו של אלוני שמה קץ לחייה. "היא לא הצליחה לעמוד בזה. היא מתה כשאמי היתה בת תשע. אח של סבתא, מארק, שהיה אז מראשי המודיעין של הפלמ"ח, חבר קיבוץ עין המפרץ, לקח תחת חסותו את הילדים של אחותו. אמא, הגדולה מביניהם, נשלחה לנהלל, לבית הספר החקלאי, הבן האמצעי נשלח לכפר מסריק ואת הבן הקטן מארק לקח אליו וגידל אותו בקיבוץ. אמא מאוד כעסה על אבא שלה ולא סלחה לו מעולם. כנערה עוד הלכה אליו מדי פעם ופעם, אבל אחר כך הפסיקה לשמור איתו על קשר. הכעס היה כל כך גדול, שרק בגיל 11 נודע לי שיש לי בכלל סבא מהצד שלה".

אותו סיפור מר של משפחתו, מהווה את אחד מקווי התשתית של "חלפים". "מותה הטרגי של סבתי נודע לי כשהייתי בן 27", מספר אלוני. "אחותו של סבי, לולה, ניצולת שואה, סיפרה לי על כך במקרה. היא רצתה לנקות את סבי מההאשמות, ופשוט הניחה שאני מכיר את העובדות. גם הגיבור שלי, מתן, גדל אצל דודתו לאחר שהוריו מתו בנסיבות טרגיות. התיקון שלו מגיע דרך נינה, רופאה שרוצה לעשות לו ילד. נינה היא דמות שמסמלת את התקווה, השפיות. יש לך שתי אפשרויות לשרוד עם ביוגרפיה כמו של מתן: או שאתה נגמר מזה לחלוטין, או שאתה נהיה פרודוקטיבי, מצליח לאסוף את הכל - אבל נשאר מבוצר".

אי אפשר לפעול בניגוד לסיפור החיים שלך שלך?

"להתחמק מהצל שלך? אי אפשר. אתה יוצא החוצה והוא אורב. לכן אתה נשאר מבוצר. אבל ניתן ללכת לכיוון כזה או אחר - להבין שיש חיים טובים יותר ולחתור לשם. בלהט, בתשוקה. להיות קשוב יותר לקולות הרוח בצמרות העצים ולוותר על הרגשת ההחמצה של, איך לומר, ביוגרפיה תקינה. מתן יודע שמשהו לא תקין קרה בילדותו. הוא מבין שהחישול שלו, בהשפעת הדודה שלו - נגד הציפייה, נגד הגעגוע, נגד הפחד - יצר הפרדה בינו לבין החיים שהוא מבקש לעצמו. הוא מרגיש שיש מקום אחר, עולם שבו הסתירות והחורים ברקמת החיים ארוגים ברוך, בתבונת לב. הוא חותר לשם.

"הספר מתחיל ב'רגע לפני הכל', פרק שבו מתן, כמנתח, מקבל החלטה שמנוגדת לכל מה שהוא, מתן הרציונלי. הוא בוחר לתת למנותחת למות, למרות שיכול היה לפעול אחרת. הוא מוותר בכך על חיים שאין בהם רוח, על השארה בחיים של גלדיולה שתתייבש ותסריח עם הזמן. זו החלטה מהותית לגבי ערך החיים עבורו, ערך החיים בכלל".

בקיבוץ גבולות, שבו נפגשו הוריו, חווה אלוני ילדות מורכבת. "מהרגע שאני זוכר את עצמי, בערך מגיל שלוש, נהגתי לברוח מבית הילדים אל בית ההורים. הייתי ילד קשה מאוד. כל ערב, בשעה שבע, כשהיו מחזירים אותי לבית הילדים, הייתי מתחיל לצרוח. זה היה עניין אובססיבי ואינטנסיבי. בראייה לאחור אני חושב שכנראה הדמיון שלי היה מאוד מפותח והוא שהוביל לפחדים. במשך שעות הייתי נעמד מחוץ לדלת חדר הילדים ומיילל, צורח כאילו שוחטים אותי. רק כשנגמר לי הכוח הייתי נרדם. כל יום. שנים. אמא שלי לא עמדה בזה, ואבא היה זה שהחזיר אותי לבית הילדים. זה היה מעבר ליכולת שלה".

שנים מאוחר יותר שמע אלוני שגם אביו נהג להסתובב סביב בית הילדים, כמו אריה בכלוב, וחיכה שהוא יירגע, שהסיוט ייגמר. "הייתי מאוד מחובר לאבא שלי. היה לי אליו געגוע בלתי נגמר. בבקרים הייתי רץ אליו למסגרייה שבה עבד. כל בוקר חיכיתי לו בשש, לבוש בתחתונים, לפני שהוא בא. זה היה מטריף אותו, מוציא אותו מדעתו. הוא היה מתעצבן ולוקח אותי ביד, מחזיר אותי לבית הילדים".

בתערוכה "לינה משותפת" שהוצגה לפני כמה שנים בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב, הצגת עבודה שנקראה "לקסיקון המילים המשותפות". הגדרת שם את הערך אמא במילים: "אסור לגעת. אסור לחבק. אסור לחמול. אסור לפנק. בנה משתקף אליה במראת אידיאה, שזיעה חשובה בה מדם". כזאת היא היתה?

"אמא שלי היתה רכזת המטעים בקיבוץ, אבל כשהייתי בן שבע, היא הלכה ללמוד בבית ברל הוראה מתקנת, ובמשך שנתיים הייתי פוגש אותה רק אחת לכמה שבועות. בדיעבד, אני חושב שזה לא היה במקרה. זה היה פצע כואב בשבילי, ואני חושב שגם בשבילה. אני מנסה לדבר איתה על זה היום, אבל קשה להבין מה היא חוותה. ברור שעבר עלינו משהו מורכב. עוד לפני כן, בתחילת שנות ה-60, קיבוץ גבולות התפרק והתנועה החליטה לנטוש את הקיבוץ. אבל אבא, קומוניסט אדוק, התנגד לנטישה והחליט להישאר יחד עם 12 חברים נוספים. אני נשארתי עם אבא, ואחותי, כיוון שהיתה כבר גדולה, נשלחה למוסד חינוכי ביד מרדכי. פתאום הכל התפרק. היו לי הרבה שעות של לבד, מחכה לאמא שתחזור מבית ברל".

התפייסת איתה?

"בסוף אתה מגיע לפיוס שבשכל, לא פיוס רגשי עמוק. אתה משלים עם זה".

משהו מאותה חוויה השפיע על הדרך שבה אתה מתנהל עם ילדיך?

"בצעירותי הייתי פה, אבל לא הייתי פה באמת, מבחינה נפשית. האשה שאיתי ואם ילדי, ליאורה, היא תיקון גדול במובן הזה. כולה לב, חום ואהבה. היא מכריחה אותי, מלמדת אותי. כמו תינוק למדתי לחבק, לגעת - להיות נוכח עד הסוף, להגיד לעצמי 'תהיה כאן'. אבל אפילו שאני יודע שהדרך שבה גידלו אותי לא היתה תקינה, משהו בזה נצרב. אני עדיין בתהליך של התעוררות לעולם, עדיין מתעורר. זה מאבק תמידי, לא להיות דומה ולא לחקות את הדפוסים הבראשיתיים".

הכתיבה עוזרת לך במאבק הזה?

"אני אוהב לטייל בראש ואני כותב מתמיד. אמא שלי סיפרה לי לאחרונה שבגיל צעיר סירבתי ללכת לשיעורי ספרות. אמרתי שהמורה 'מקלקלת את הסיפורים'. אני מאמין שהדמיון הוא חלק מהמציאות וכשאני מסתובב שם, קל לי יותר. מהסיבה הזאת אולי יחסי הגומלין בין 'חלפים' לביוגרפיה שלי קיימים. הם אמנם לא שיקוף מוחלט, אבל ההתעסקות שלי עם הבדידות והגעגוע באים משם. זו לא ביוגרפיה אבל יש בה אלגוריה אישית. לא מפליא בעצם שהדמויות המאוד מהותיות, אבא ואמא, לא קיימות בחייו של הגיבור".

לאורך הקריאה יש תחושה חזקה, כמעט מעיקה, שהגיבור שבראת אטום לגמרי לסביבה, חי בבועה משל עצמו.

דניאל בר און

"מתן תופס את האחר כמשהו שנמצא לו על שולחן הניתוחים, והוא עוקד אותו. זה היה הקשר שלו עם המנותחים שלו, עבורו הם היו חפץ. הגיבור שלי הוא בהחלט דמות שחיה בתוך בועה משל עצמה. כמו רובינזון קרוזו. לא מעניינים אותו אשה או בית. נדרשים לו זמן וכאב להבין, לחזור לארץ משלו, למקום שאף אחד לא הבטיח שהוא קיים".

אבן פינה

בדומה לגיבור ספרו, נראה שגם אלוני, גרוש וחי בזוגיות, אב לארבעה, נזקק לזמן והתבוססות בכאב בכדי למצוא את מקומו. בתום שירותו הצבאי ביחידת החילוץ 669, לאחר שעבר לתל אביב והחל לעבוד כרתך וכמאבטח מטוסים, החליט לפנות ללימודי אדריכלות בטכניון. "בעצם, אדריכלות ממש לא היתה שאיפת חיים", הוא מודה, "מגיל צעיר חלמתי להיות פסיכיאטר. אדריכלות היתה מקצוע שבכלל לא הכרתי, משקפת הפוכה לקיבוץ. יחד עם זאת, הייתי מאוד מוכשר בידיים וכנער עבדתי במסגרות ובמוסך, הייתי בונה מכונות. לפעמים סתם, ללא שימוש מוגדר, מחבר גלגלים למוטות, מרתך מבנים מברזלים שאספתי".

ההחלטה לפנות ללימודים גבוהים התקבלה יחד עם ההחלטה לעזוב את הקיבוץ. "אני זוכר את היום שבו אמרתי לאבא שלי שאני עוזב. זה היה דרמטי. אבא קם משולחן האוכל הקטן בבית, הלך ונשכב על הספה. זה היה בחמש אחר הצהריים. דמדומים של יגון, הצללים הציפו הכל. חשבתי שאני מת. הוא אהב אותי אהבה גדולה, אבל הוא לא ידע איך להתעסק איתי. מכיתה ד' הייתי לבד בקיבוץ. הוא ידע את זה. הוא הבין שמשהו היה מאוד לא בסדר בילדות שלי. היה לי קשה מאוד עם הדיכאון והבדידות במקום ההוא".

בחיפה ניתנה לו הזדמנות לפתוח דף חדש. לאחר שכתב לדיקן הסטודנטים מכתב שכותרתו היתה "אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה", אושר הליך קבלתו, חרף העובדה שלא היתה בידו תעודת בגרות. "אבא תמיד אמר ש'לא צריך בגרות, בגרות זה לבורגנים'", מסביר אלוני. "אבל האוניברסיטה סיקרנה אותי. הכיוון בהתחלה היה לימודי הנדסה, כמו שאבא רצה, אבל הבנתי בזמן שאני חייב להיחלץ מזה. איכשהו אדריכלות נשמעה לי בריחה טובה ופשוט נרשמתי, אפילו שמעולם לפני כן לא ציירתי דבר. הייתי די חריג שם בנוף, גם מבוגר יחסית, בן 26, ולא בן של אדריכל מתל אביב, כמו שאר הסטודנטים".

בין המורים שהשאירו חותם עמוק על אלוני הצעיר, היו ברוך ברוך ופטר סובול. "ברוך הציב בפני שאלות שעסקו בהשפעה של הארכיטקטורה על החיים, סובול הביא אותי לקצה הנפשי", אומר אלוני. "הוא דחף אותי למקום שבו אני עוסק בנפש שלי. הוא לא הרפה, לחץ כמו משוגע, חשף את כל הניגודים שלי, לקח אותי למקום שהרגשתי שאני מתפרק. אני זוכר שכל פעם הייתי מביא לו יצירה והוא היה אומר: 'תסביר'. אחר כך אמר: 'שטויות'. הוא פירק את היצירה, מבחינה פונקציונלית או מבחינה מחשבתית. מצד אחד הוא אמר לי שאני יכול יותר, ומצד שני הוא תמיד ביקש ממני להתחיל מחדש. זה גרם לי להתרוקן ולהתרוקן".

מה מושך אותך במלאכה האדריכלית?

"המשחק בקווים וצורות. הגיאומטריה. אני אוהב מבנים שקוראים תיגר על מה שמוכר, שפורצים בקווים, בחללים שהם כולאים. הלהיב אותי התהליך של העברת רעיון ומחשבה לתלת ממד. שאפשר לגעת ולהסתובב בחלל שנוצר. כבר בסוף השנה הרביעית ללימודים זכיתי יחד עם טוני ברטר בתכנון של מצפה אביב. ניתנה לנו ההזדמנות לתרגם רעיונות בסיסיים של מרחב מחיה מקומית לשפה ארכיטקטונית עכשווית".

איך באה לידי ביטוי השפה בפרויקט הזה?

ראובן קסטרו

"החלל המרכזי נבנה סביב באר אור תלויה שהחדירה אור לכל חלקי הבית ואיפשרה אוורור טבעי. החללים תוכננו בהיררכיה של גבהים על מנת ליצור רמות אינטימיות. מרכיבי הבית יצרו חצרות. הגגות היו שטוחים. הבתים עצמם נבנו אל תוך הטרסות בנוף המדרוני. כל זה היה בתקציבי משרד השיכון. אני זוכר שהייתי קם אז כל בוקר עם שיר בלב. זו היתה הרגשה שלקח לי שנים רבות לשחזר ולמעשה חזרה רק כשהתחלתי לכתוב".

הבגידה מתחילה מבפנים

היום נחלק סדר יומו העמוס של אלוני בין כתיבה, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, לעבודה בחברת אביב-ארלון, שקמה ב-2007 על ידי שתי חברות מובילות בתחום: קבוצת אביב וקבוצת ארלון, ונוסדה על ידי אלוני ושותפו אייל לב ארי. מתוקף תפקידו כחבר דירקטוריון בחברה, מעורב אלוני במספר רב של פרויקטים בישראל, סרביה, הונגריה וארצות הברית. בישראל הוא חתום, בין השאר, על פרויקט תל ברוך צפון בתל אביב, הכולל 180 יחידות דיור הנושקות לים.

אבל הוא לא מעוניין להתעמק בשיחה על עסקיו. "אני שותף באביב-ארלון, אבל נדמה לי שהכישורים שלי שם מקבלים דווקא יותר ביטוי במקומות של דמדומים, היכן שהגורם האנושי הוא המשמעותי יותר", הוא אומר. "אנשים, במיוחד בעולם העסקי שבו אני חי, הם כל כך יעילים ומכניים. הכתיבה נותנת לי זמן, לקום בחמש וחצי בבוקר, להסתכל על העולם, לחשוב שעתיים. לכתוב, לבהות. כל החיים הקודמים שלי היו חיים שכל יום משכיח את היום שהיה לפניו. יום רדף יום. כל חיי הטריד אותי הפיצול בין הנשמה והרוך לבין השכל, והכתיבה מאפשרת לי להתעסק בזה. בספר, כל הזמן מזמזם אצל הגיבור המתח שבין החיים המשתנים ללא הרף, הדורסניים במובן מסוים, לבין הדבר הקבוע האחד, שמתבונן ומתבונן, עד שהמתבונן מצליח לנצח ולהיות הוא עצמו".

יש בספר את רגע החסד הזה?

"אני לא חושב, רגע כזה הוא תעלומה גדולה בשבילי עד היום. מה נותן למישהו את הביטחון שיש לו משהו שאנשים יאהבו, ירצו. שירצו אותו? ביטחון שיהיו מרוצים ממך, שיחשבו עליך טובות, אפילו שיקנאו בך. למי שיודע את זה, יש ביטחון. הוא לא מפחד".

בספר, אווה, הדודה, אומרת למתן שאביו לא פחד מכלום, שמי שמפחד, בוגד קודם כל בעצמו.

"נכון. מי שמפחד בוגד קודם כל בעצמו. אחר כך כל הבגידות קלות".

להבקיע אל המרחב הציבורי
דן מירון חושב שאפיק ממציאה סוג חדש של יידיש

"סדרת ספרי אפיק נועדה בעיקר לשמש אפיק לסיפורת ישראלית עכשווית כתובה בידי מחברים בלתי מוכרים או כמעט בלתי מוכרים", אומר פרופ' דן מירון. "בישראל מתקיימת בשנים האחרונות תופעה חסרת תקדים בהיקפה של כתיבת סיפורת קדם-קאנונית, המעלה חומרי חיים נפשיים וחברתיים, שהסיפורת הישראלית הקאנונית כמעט אינה נוגעת בהם. כמובן, מרבית הכתיבה הזאת אינה מגיעה לרמה שתצדיק את חשיפתה ברשות הרבים הספרותית. אולם מי שטובל בה - אני למשל קורא בשנה האחרונה עשרות כתבי יד - מוצא בתוכה חטיבות המצטיינות הן ביכולת הבעה, הן במסירה אמיתית, ישירה, לפעמים מהממת, של הוויות חיים קשות, שהציבור הישראלי צריך, לדעתי, להיחשף להן".

"החטיבות האלה כתובות בידי מחברים בלתי מנוסים ומשוועות לעריכה 'עמוקה', שהיא בבחינת 'יילוד'", מוסיף מירון. "הן זקוקות להזרמת המהלך הסיפורי, לקיצורים ולמחיקות שירכזו את המעשה בעיקרו; אבל גם להרחבות ולהעמקות של עניינים חשובים, שהכותבים נגעו בהם ולא פיתחום כל צורכם. עריכה כזאת טעונה, כמובן, מגע ממושך עם המחברים, יצירת דיאלוג, לעתים לא קל, בין העורך לבין הכותב. זהו, מכל מקום, תפקידה העיקרי של הסדרה: לסייע לסופרים חדשים להבקיע בצורה נכונה אל המרחב הספרותי הציבורי, ובה בעת להשמיע באוזני הציבור קולות חדשים, הבוקעים מעולמם הבלתי מוכר עדיין של סופרים אלה".

מדובר בעריכה אינטנסיבית ומקיפה.

"נכון, אבל כזו שלא מנסה לטשטש את קווי ההיכר העכשוויים האופייניים לכתיבה הישראלית הקדם-קאנונית: ישירות בהבעה, הימנעות כמעט מוחלטת מהלבשת הסיפר במעילים עבים של ספרותיות מקצועית, וכן סוג כזה או אחר של מינימליזם סגנוני. בכך, בין השאר, נבדלת הכתיבה הזאת מן הסיפורת הישראלית התקנית, הנכתבת על ידי בני דורי ואף צעירים מהם - סיפורת שכבודה במקומו מונח, ושאפיקי פרסום רבים פתוחים לפניה. אפיק לא מתכוונת להתחרות באפיקים ותיקים וחשובים אלה".

מה קסם לך ברומן של אלוני?

"הרומן של יפתח אלוני אודות המנתח המנוכר, הנכה רגשית, והמחפש לעצמו דרך ליציאה מן המדבר של חייו, הצטיין כבר בנוסחיו הראשונים ברהיטות ובפשטות. גם כשהיה עדיין רחוק מאוד מן הנוסח שנדפס, חשתי בו בחריפות ובישירות שנראו לי ראויות לעידוד. במהלך עבודת העריכה, שנעשתה בשיתוף פעולה מלא מצד המחבר, ניסינו לילי פרי ואני להגביר את החריפות והישירות הללו, לקצר ולתמצת, ועם זאת גם להרחיב במקום בו חשנו בצורך בהעמקת עיצובם של מצבים ויחסים ובהגברת הכוח החודר של המבע".

ייסוד הוצאה כמו אפיק היה משאת נפש שלך?

"כשפנו אלי יפתח אלוני ולילי פרי בהצעה שאצטרף אל המיזם שלהם, נראה לי מלכתחילה שהם פנו לכתובת הבלתי-נכונה; מה למבקר ולחוקר ותיק, עורך כתביהם של אורי צבי גרינברג ואורי ניסן גנסין, ולמפעל עכשווי נחוץ, שמתאים לאיש צעיר השרוי במגע מיידי ומתמיד עם המתחדש והמשתנה בכתיבה הספרותית בישראל?"

אבל לבסוף הסכמת.

"מאוחר יותר, לאור התעקשותם של הפונים, חשבתי שאולי יכולה לצמוח איזו תועלת מן הקשר בין בני דורות שונים, ואולי אוכל להביא למיזם משהו מועיל מניסיוני הממושך, בעיקר מעבודתי כחוקר וכמתרגם ספרות יידיש. לדעתי, העברית הישראלית היא היידיש של ימינו, והספרות הישראלית של זמננו תהיה, אולי מבלי דעת, המשך של ספרות היידיש הגדולה לא פחות משתהיה המשך של הספרות העברית הקלאסית. מכל מקום, ההצטרפות למיזם תהיה בשבילי הזדמנות לנסות להתחבר עם משהו רענן וחדש. אני צמא לספרות ישראלית ישירה, קשה וחשופה. כזו שפחות מפנה את תשומת הלב לעצמה, כלומר, לאמצעי המבע שלה ולתכסיסיה, ויותר מושקעת במציאות שהיא משקפת. אולי יעלה בידי לסייע במקצת בקידומה של ספרות כזאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו