שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם
תמר רותם

לפני כשבועיים הגיע למוזיאון ישראל אחד הפריטים החשובים שיוצגו בתערוכה "חסידים - לא רק שחור לבן", שתיפתח ביוני. היה זה כובע פרווה ישן, שטריימל, שחסידים חובשים בשבת ובחג, שגילו יותר ממאה שנה. מלכתחילה לא יוחסה לו חשיבות רבה באוסף שממנו הושאל, השייך לאספן יהודי מניו יורק. לכן רבה היתה ההפתעה כשהוסרה העטיפה והשטריימל התגלה בתוך קופסת עור שחורה ומהודרת, שבה היה שמור כל השנים על ידי בעליו הראשונים - רמז למוצאו הרם.

השטריימל מיוחס לאחת השושלות החשובות בחסידות במאה ה-19, בית רוז'ין. הוא קטן יותר מהשטריימלים המוכרים כיום, בעל כיפת משי שחורה מוגבהת ומחודדת. אמרת הפרווה החומה בשוליו בסגנון טבעי ופרוע.

לדברי אוצרת התערוכה, אסתר מוצ'בסקי-שנפר, אוצרת אתנוגרפיה יהודית במוזיאון, קרוב לוודאי שהשטריימל היה שייך למייסד שושלת רוז'ין. ר' ישראל פרידמן, הרוז'ינר או "הצדיק מרוז'ין" כפי שהוא מכונה, פעל במחצית הראשונה של המאה ה-19 באזור שהוא חלק מאוקראינה היום.

הוא היה אדמו"ר כריזמטי, שהיה ידוע בגינוני המלכות שלו, עד כדי רהבתנות (שלא נעלמה מעיני המשכילים שהשתלחו בו על כך). כך, למשל, הוא בנה לו ארמון למגורים, והיה ידוע בחיבתו לביגוד וחפצים מפוארים. על מרכבתו המהודרת, שארבעה סוסים היו רתומים אליה, ועל התזמורת שניגנה לאורחיו, נכתבו סיפורי חסידים. הפאר הזה נועד לבטא את "דרך המלכות" בעבודת השם, הסביר הפרופ' דוד אסף בספר (שזו כותרתו), על פועלו של המנהיג החסידי.

פריט נוסף שיוצג הוא טלית של הבעל שם טוב ובימים אלה מצפים במוזיאון גם לכתר של ספר תורה עשוי זהב ומשובץ באבנים יקרות, המיוחס אף הוא לבית רוז'ין, ושהושאל ממוזיאון "ויקטוריה ואלברט" בלונדון. כפי הנראה, הכתר היה שייך לאחד משבעת בניו של הרוז'ינר, אך נראה שערכו הרגשי של השטריימל, כ"חפץ קודש", כפי שהחסידים מכנים את החפצים שאדמו"רים באים עמם במגע יום-יומי, אף עולה על ערכו של הכתר יקר הערך.

6 מתוך 6 |
צלחת מכסף רקוע למשלוח מנות. הונגריה, המאה ה-19צילום: אלי פוזנר/ מוזיאון ישראל
1 מתוך 6 |
שטריימל שהיה שייך כנראה למייסד שושלת רוז'ין. מזרח אירופה, המאה ה-19צילום: אלי פוזנר/ מוזיאון ישראל
2 מתוך 6 |
עטרה (חלק מכיסוי הראש). מזרח אירופה, המאה ה-19צילום: אלי פוזנר/ מוזיאון ישראל

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

זאת רק דוגמה אחת לפריטים שערכם נגזר מהמשמעות שלהם בחסידות. התערוכה, הכוללת מאות פריטים ומלווה בצילומים וסרטים, מציגה את אורח החיים החסידי באמצעות המקום והמשמעות של חפצים בשימוש יום-יומי. בין החפצים גם צעצועים של ילדי חסידים, מנהגים וטקסים בחגים ואירועים של החסידות, שמלמדים על מרכזיות האדמו"ר והסגידה אליו.

אך מעל הכל התערוכה מתארת בפירוט את הלבוש החסידי, של גברים, נשים וילדים, על המגוון והשונות שבין חצר לחצר. החשיבות של הלבוש החסידי היא בהפרדה ובהבדלה שהוא יוצר. הוא נועד למנוע את התבוללותם של החסידים בגויים והיטמעותם בעולם החיצוני, גם החילוני.

המלך הטטרי

בתערוכה מוצג ההסבר החסידי השגור לשטריימל, שאינו מבוסס היסטורית אך הוא מופיע גם בסיפוריו של ש"י עגנון: לפי הגרסה החסידית, מקורו של השטריימל בגזירה של צאר רוסי, שכל היהודים יעטו עליהם זנב של חיה טמאה. החסידים הפכו את הגזירה לאות גאווה וכרכו את הזנב מסביב לכיפה. במשך הזמן נוספה סמליות רוחנית לשטריימל ולפריטי לבוש אחרים: מספר הזנבות על השטריימל - 13 או 26 - נקבע לפי הגימטריה של שם השם. הגרטל - מעין חגורת שרוך שחוגרים על המעיל בשבת, אמור להבדיל בין אברי הגוף התחתונים לאברי הגוף העליונים, הקדושים.

"החסידים היו רוצים, כמובן, לראות בלבוש המצאה מקורית שלהם", אומרת מוצ'בסקי. אך לדבריה, ההשפעות מהלבוש המקומי רבות. כך, המעילים שלבשו בירושלים הושפעו מהלבוש הערבי - המעיל העליון שלובשים בשבת, למשל, נקרא ג'ובה. השטריימל הישן יוצג בתערוכה ליד תצלום של ציור של מלך טטרי, החובש כתר כובע פרווה, שמזכיר אותו מאוד בסגנונו. בציור המקורי מעל כובעו של המלך ניצב צלב, אך הוא הוצא מהתצלום מפאת הרגישות של החסידים.

לדברי מוצ'בסקי, הלבוש החסידי לגבר כולל חמש שכבות: בגדים תחתונים, כותונת ארוכה (שכפתוריה לא מגיעים עד סופה מחמת הצניעות), חולצה לבנה ועליה הציצית, וסט ומעיל עליון. מה שמראה, שחוקי הצניעות לא שמורים לנשים בלבד.

גם העובדה שהלבוש לא שונה במשך הדורות (להוציא אולי המעבר לאריגים סינתטיים), עובדה שהחסידים מתהדרים בה, נבחנת בתערוכה. לדברי מוצ'סקי, הלבוש החסידי בקהילות הירושלמיות השמרניות אמנם משמר את מנהגי העבר, אך במהלך השנים חלו שינויים זעירים אך משמעותיים: "לפני כמה שנים הנשים בחסידות ‘תולדות אברם יצחק' החלו לשים על הראש המגולח, מתחת למטפחת השחורה, מעין הגבהה", היא אומרת. "ה'אופנה' הזאת גרמה לוויכוחים אדירים והרעבע נדרש לכך, והתיר זאת. כיום העניין הזה מפריד בין הקיצוניים יותר ופחות".

הרבי מבעלז, הרב אהרון רוקח, נדרש לאשר את הכובעים הגבוהים שאשתו, הרבנית שרה רוקח, חובשת כדי להבדיל אותה משאר העם. "היתה לו מלה בעניין הגובה של הכובע, זה מראה על החשיבות של הדברים", אומרת מוצ'בסקי. לדבריה, "כל רעבע רוצה להטביע חותמו. שיגידו ‘הוא התחיל משהו חדש', ומדובר בניואנסים. בחסידות מוזיץ, למשל, ילדים ונכדים של הרעבע, שעדיין לא נישאו, לובשים כובע פרווה המכונה קולפיק, שטריימל קטן".

גם כיום יש אדמו"רים שיש להם מלתחה מפוארת, כמו האדמו"ר מטאש, רבי משולם פייש לאווי, העומד בראש קהילה בקנדה. הרעבע הישיש, הנודע בכך שהוא מאריך בתפילה, נוהג להופיע באירועים בבגדי משי בצבעים שונים וכך הפך למעין סלבריטי, שצלמים אוהבים להנציח.

הצילומים בתערוכה - רובם של צלמים המתמחים בצילום אמנותי במגזר החרדי - בדרך כלל מציגים את הפוטוגניות של ילדים עם פאות בהירות ומסולסלות, של כלה העטופה תועפות של בד טול לבן, שפניה מכוסות, בים השחור של הגברים, או של מנהגים אקזוטיים שהחסידים משמרים. התצלומים שהפיקה האוצרת חושפים רגעים משמעותיים בהרבה, כמו הרגע שבו הזוג החסידי משלב ידיים לאחר החופה - המגע הראשון בין צעירים שראו זו את זה רק פעם אחת למשך זמן קצר, לפני האירוסין.

אי אפשר להתעלם מכך שהתערוכה נגועה ביחס הגובל ברומנטיזציה של החסידים. במכוון ובמוצהר היא לא מראה את החצר האחורית: הנוקשות והסגירות של הקהילה, המחלוקות והסכסוכים האלימים בתוך החסידויות ובינן האחת לאחרת, מעמדן הבעייתי של הנשים וההתנגדות הפעילה לציונות של חלק מהחסידויות כמו סאטמר.

ההישג המרשים שלה הוא שיתוף פעולה שנוצר בין המוזיאון לחסידויות, גם הקיצוניות שבהן, שאיפשר את התיעוד המקיף. אחרי הכל, במשך שנים הקימו החסידים חומות גבוהות, כדי להפריד בינם לעולם שבחוץ. מוצ'בסקי-שנפר אומרת ש"החסידות היא תופעה לא כל כך קדומה, אבל רוב האנשים לא יודעים באמת מה זה ‘חסידים' ומה מאפיין אותם. אני מנסה קצת לענות".

בתערוכה מיוצגות כל החסידויות, גדולות, קטנות וגם הקיצוניות כמו סאטמר, "שומרי אמונים", "תולדות אהרון" ו"תולדות אברהם יצחק". העובדה שחברי הקהילות הסגורות הללו - נשים בעיקר, אך גם גברים - פתחו את הדלתות לאוצרת והזמינו אותה להשתתף באירועים פרטיים כחתונות ובריתות, הדלקת נרות חנוכה וסעודות פורים, וגם לצלם אותם, תוך שהם חושפים בפניה חפצים משמעותיים שברשותם - העובדה הזאת אינה מובנת מאליה ועולה השאלה מה גרם לחסידויות להיפתח ולשתף פעולה.

השאלה מתחדדת לאור הביקור הרשמי של האדמו"ר מקרלין, הרב ברוך שוחט, במוזיאון ישראל לפני כחודשיים. ה"קרלינר רעבע" נחשב אמנם מודרני ביחס לאדמו"רים אחרים, אך הופעתו במוזיאון היא אקט נדיר, שאין לזלזל בסמליותו במערכת היחסים בין החברה הישראלית והציבור החסידי הקיצוני. בדרך כלל המנהיגים והפוליטיקאים מבקרים את הרבנים, ואין ביקורי גומלין.

"אני מרגישה שהם רוצים לתקן את התדמית שלהם, צמאים להראות את עצמם באור חיובי ויש להם גם מטרה להראות את הדרך שבה הם מאמינים", מסבירה מוצ'בסקי-שנפר. חוץ מזה, היא מחייכת, "הם גם ממש רוצים לדעת מה יש בחצרות אחרות".

חוקר החסידות דוד אסף אומר כי "זה חלק מהפתיחות לעולם המודרני, שלאט לאט מחלחלת בעולם החסידי". הוא מזכיר את שיתוף הפעולה שהחל לפני שנים אחדות בהוראת השואה עם יד ושם, מוסד שהיה מוקצה בעבר.

בנוגע למוזיאון ישראל, אומר אסף שחרדים לא אוהבים מוזיאונים מפני שתרבות פנאי הוא מושג חדש בחרדיות, וכן מפני ש"הציווי ‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה' פוסל את המוזיאון מראש". לדבריו, מוזיאון ישראל אף נתפש כסמל ציוני, ו"לך תשכנע אותם שאפשר לקחת כלי שלילי ולהטעין אותו בתכנים חיוביים. לוקח להם זמן להבין שהתערוכה באה לתווך אותם לעולם הרחב".

עוצמת המבט

אין ספק שהיידיש שמדברת מוצ'בסקי-שנפר סייעה להפיל מחיצות. הוריה, ניצולי שואה, המשיכו לחיות בגרמניה תקופת מה אחרי המלחמה והיא נולדה שם. "הסבתא שלי השתייכה לחסידות אלכסנדר והיתה לי כל השנים משיכה לחסידות", היא מספרת. לדבריה, "לחסידים יש תפישה ישירה של מיהו האדם העומד מולם. או שהם מקבלים אותו או שלא. אולי זה קשור לעובדה שהם לא שטופים בכל כך הרבה תקשורת או מידע כמונו. כשהם מקבלים, הם לא צריכים לדעת הרבה על הבן אדם. הקשר עם החסידים היה עבורי כמו לבוא הביתה".

משהו בפניה ללא ספק מזכיר נשים חסידיות: בתצלום בחתונה חסידית קשה להבחין בינה ובין הנשים בתצלום, הרבנית מספינקא ומשפחתה. "בהתחלה התלבשתי כמו שהבנתי והיה אפשר בקלות להבין שאני לא משם", היא מספרת. "ואז התחלתי לראות שכשאני מתלבשת כמו נשים שם, עם הטיכל (כיסוי הראש החסידי), לא פוחדים ממני, לא מסתלקים. אמרתי שאני עושה את זה כדי לכבד אותם. אבל אני משאירה קצת שיער בחוץ, כדי שיבחינו שאני גם שונה".

בסופו של דבר אנשים פרטיים כמעט לא תרמו חפצים לתערוכה, אלא רק מוזיאונים ואוספים. "החסידים חוששים להוציא את הפריט היקר מהבית, וגם חוששים לעורר מחלוקות במשפחה", היא מסבירה. אבל מוצ'בסקי-שנפר הצליחה להתערות, להגיע למידע וגם למקומות סגורים מאוד. היא מציגה למשל סרט על מפעל לשטריימלים, מסוג המקומות ששומרים על סודות המקצוע וגם חוששים מהביקורת של פעילים למען חיות, נגד השימוש בפרווה.

היא מעולם לא הסתירה שהיא מכינה תערוכה. "הם יודעים שאני עם מחשבות טובות כלפיהם, שאני לא נכנסת לדברים פוליטיים או לסכסוכים", היא אומרת. "הלבוש הוא נושא תכליתי ולא פרובקטיבי". במשך כחמש השנים שבהם הוכנה התערוכה, איתרה האוצרת עשרות חסידים שתיווכו וסיפקו מידע. "הרבנית של המוזיאון", כך מכנה אותה בחיבה אחד המתווכים הללו. לדבריו, "אף פעם לא היתה הסתכלות כוללת וייחודית כאחת על הציבור החסידי. מוזיאון זה לא עיתונות, לא מחקר באוניברסיטה. לא שחר אילן עם המספרים שלו, לא אמנון לוי עם הסדרה שלו, אף אחד מעולם לא פתח את החלון ואמר, ‘תראו, תסתכלו'. זו העוצמה של המבט. בלי פרשנות.

"חסידים מחוברים ללבוש", הוא מסביר, "זה חלק מהעצמיות של החסידים. כשאני מתלבש, אני לובש את הבגד מימין לשמאל, אני לובש את הציצית מעל החולצה - זה חלק בלתי נפרד ממני. דרך הבגדים רואים את הבן-אדם שלובש את הבגד. בן אדם, שלא חשוב כרגע אם הוא בעד צבא או בעד המדינה, כן עובד לא עובד, ומה הוא מבחינה פוליטית. זה מעמיד את הבן אדם איך שהוא. זה בעצם חושף את מה שאנחנו עשינו כמפריד. בלי שום תיווך. אתם רוצים לדעת איך אנחנו חיים? הנה. שעכשיו יבואו כל הפרשנים ויעשו היכרות עם הדבר עצמו, עם החסידות". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ