בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רופא הבהמות הצעיר שקבר מעותיו במדבר

בסיפורו "הסימן", שנכתב עם היוודע לש"י עגנון על חיסולם של בני עירו בשואה בחג השבועות תש"ג, מתאר המספר את דמותו המיתית של מייסד שכונתו החדשה בירושלים. כמו פרטים אחרים בסיפור האוטוביוגרפי, גם דמות זו היסטורית. אבל סיפורו האמיתי של הווטרינר ד"ר שם-טוב יוסף מרתק כשלעצמו, ואף עולה על כל דמיון

תגובות

תחת הכותרת "הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי", פירסמה רחל אליאור במוסף "תרבות וספרות", ערב שבועות תש"ע (18 במאי 2010), את מאמרה העוסק בסיפורו של ש"י עגנון, "הסימן"; היחיד בסיפורי עגנון שבו עסק הסופר באופן מפורש בשואה במהלך התרחשותה. בסיפור זה מתאר עגנון חוויה מיסטית שעברה עליו בערב חג השבועות 1943, בעקבות ידיעות ראשונות על חורבן עיר הולדתו בוצ'אץ'. תיאור החוויה מחקה וממשיך, לדברי אליאור, את נוסח ההתגלות המיסטית שחווה הנביא יחזקאל בערב חג השבועות, ושחוו אחריו, באותו תאריך, גדולי המקובלים, מר' יוסף קארו ועד נתן העזתי והרמח"ל.

"הסימן" נחשב לאחד מסיפוריו האוטוביוגרפיים ביותר של עגנון. גירסתו הראשונה, שנתפרסמה בשבועות תש"ד (מאי 1944) בגיליון המאה של הירחון "מאזניים", תפסה פחות מעמוד (337 מלים). כעבור 18 שנה, בראשית 1962, פירסמה הוצאת שוקן את הכרך השמיני (והאחרון בימי חייו) של כתבי עגנון, "האש והעצים" ובו גירסה מורחבת (30 עמוד) של "הסימן". הסיפור זכה, מיד לאחר פרסומו, לפרשנותו של ברוך קורצווייל, מבקרו המיתולוגי של עגנון, במאמרו "האש והעצים - סיכום ביניים אפי אחרי העקידה". הוא מתייחס ל"הסימן" כמפתח להבנה אמיתית של כל הסיפורים האחרים בכרך. אף שלפי דן לאור, הביוגרף של עגנון, הביקורת לא יצאה מגדרה כאשר הופיע "האש והעצים", ככל שחולפות השנים מתעצם העיסוק בספר זה, ובמיוחד ב"הסימן". אופיו האוטוביוגרפי במובהק של הסיפור הביא להכללתו, אשתקד, כפרק בספרה החדש של ניצה בן-דב, "חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות".

שני אתרים, שני עולמות, מתוארים ב"הסימן". שניהם מופיעים כבר במשפט הפתיחה: "אותה השנה שבאה השמועה שנהרגו כל היהודים שהיו בעירי דרתי בשכונה אחת משכונות ירושלים, בבית שבניתי לי אחר הפרעות של שנת תרפ"ט, שבגימטריא שלה נצח ישראל". "עירי" היא בוצ'אץ' שבגליציה, שחרבה לעולמים, ושימור זכרה הריהו מנדבכי היצירה; וה"שכונה משכונות ירושלים" הריהי תלפיות, שעגנון היה מראשוניה.

בוצ'אץ', על בתי מדרשיה ובית הכנסת הגדול שבה, חרבה; יהודיה מתים. להוותו של הסופר הם "הולכים ונמוגים" מזיכרונו. נדרשת חווייה מיסטית, גיוסו של המשורר שלמה אבן גבירול בליל השבועות, כדי לעשות לו לעגנון סימן על מנת "שלא ישכח את שמה". מאידך גיסא, תלפיות - אשר בבית הכנסת שבה, הממוקם בצריף, נחווית אותה חוויה בליל חג השבועות - היא ריאליה. "אדמה זו מיום שגלינו מארצנו הצמיחה קוצים וברקנים ועתה שחזרנו היא מבונה בבתים ובאילנות ושיחים ופרחים". שנת הפרעות שבהן הותקפה תלפיות, נבזזה דירת עגנון השכורה, וספריו פוזרו לכל רוח - היתה תרפ"ט: בגימטריה, "נצח ישראל". לאחר הפרעות קמה מהריסותיה ונבנה בה ביתו החדש של עגנון.

"ובשביל שאני אוהב את הבתים הקטנים ואת הגנים הרעננים אספר את תולדותיהם", כותב עגנון, ופותח בסיפור על רופא בהמות צעיר יהודי מקושטא, שהקים לו בית מחוץ לירושלים. "ליגלגו עליו כל הפקחים שבירושלים ואמרו, קבר אותו אדם את מעותיו במדבר. אבל הוא היה שמח בחלקו וכל יום שהיה פנוי מעבודתו היה רוכב על החמור ובא ומתעסק בנטיעותיו... נשמע הדבר בין הבריות. היתה חברה אחת שעסקה ביישובה של הארץ. הלכה וקנתה שם על ידו חלקת אדמה. חילקה את החלקה לחלקים חלקים ושיגרה שלוחים לחוצה לארץ להציע לציונים שם לקנות להם חלק ונחלה בארץ-ישראל. נמצאו בתוכם קצת מהם שקנו". בהמשך מתאר עגנון את הקמת שכונתו, תלפיות, ואת תולדותיה.

מי היה אותו רוכש הקרקע הראשון, הנחשון, "רופא הבהמות הצעיר" אשר "קבר מעותיו במדבר"? כפרטים אחרים ב"הסימן", המשלב מיסטיקה בריאליה אוטוביוגרפית, זהותו לקוחה מן החיים. יתרה מכך: קיים תיעוד מצולם לאירוע המתואר. שם-טוב (סינטו) בן יצחק למשפחת יוסף נולד בא' שבועות תרל"ט (1879) בעיר סרס שבצפון-מזרח יוון. הוא היה בן זקונים, אח ל-11 אחיות ואחים שהקדימוהו. נקדים ונספר כי לימים התחלפו שמו הפרטי ושם משפחתו והוא היה ליוסף שם-טוב, השם המופיע על מצבת קברו.

ב-1896, לאחר סיום בית הספר היסודי בעיר הולדתו והגימנסיה בעיר המחוז סלוניקי, נתקבל שם-טוב/סינטו ללימודים בבית הספר הממלכתי הגבוה לווטרינריה באיסטנבול. הוא ו-11 חבריו למחזור ח' נבחרו מתוך מועמדים מכל רחבי הממלכה העותמאנית; הממשלה מימנה את שכר הלימוד והמחיה שלהם במשך ארבע השנים, בתנאי פנימייה, והבטיחה העסקתם בהמשך. הרופא הטרי הוצב לעבודה בערי השדה - תחילה, למחצית השנה באדריאנופול, ואחר כך, למשך כשלוש שנים, בנפת סמירנה. הוטל עליו לעצור את מגיפת דבר הבקר שהשתוללה באנתוליה. חיש התבלט סינטו בכשרונותיו: כאשר נתקל במקרי מחלה שלא הגיבו לטיפול המקובל, ניסה מינונים שונים של הנסיוב עד להצלחת הריפוי; את ממצאיו סיכם ופירסם בצרפתית - אחת משש השפות ששלט בהן.

פרטים על תולדותיו של שם-טוב, השכלתו ועבודתו, מופיעים ברשימה "הרופא הוטרינרי הראשון בא"י", אשר נתפרסמה בירחון "השדה" ביוני 1934. את הרשימה חיבר "אפיאטרוס", שם העט של ד"ר שי-ישעיה גור, בנו של המורה-המילונאי יהודה גור-גרזובסקי, ולימים מנהל השירותים הווטרינריים של מדינת ישראל. על בואו של שם-טוב לארץ-ישראל הוא מספר: "בשנת 1903 פרץ דבר הבקר בא"י ובמשך זמן קצר התפשט בכל הארץ והפיל חללים רבים. כל זמן שלא נגעה המחלה בבקר השולטן עבדול חמיד (בשלוש חוות), לא שמו השלטונות לב למגיפה, אך כשנגעה בבקר השולטן - נשלח הפקיד הווטרינרי הממשלתי מדמשק ולעזרתו בא גם הרופא הווטרינרי הממשלתי מאלפו תופיק ביי. עבודת שני הרופאים האלה לא נשאה פרי והם הוחזרו לאחוזותיהם, ואז הוחלט לשלוח את הד"ר שם-טוב לחקור את מקור המחלה, התפשטותה ודרכי המחלה בה. בשנת 1904 בא הד"ר שם-טוב לארץ".

הרופא בן ה-25 הגיע לירושלים ברכיבה, עם עוזרו הטורקי. לימים סיפר לנכדו, יורם נחמיאס, כי בדרכו למלון אמדורסקי שליד שער יפו, על סוסו, תרבושו ושפמו המטופח, שמע את אחת הכובסות היהודיות ברחוב לוחשת לחברתה "מירה, מירה, אל פחה ארמוזו" (לאדינו: איזה פחה יפה). דממה קידמה את פניו כשנכנס, בערב שבת, לבית הכנסת. גם המתפללים חשבוהו לטורקי - עד שהצליח לשכנעם, בעברית, ביהדותו.

השמועה על בואו של שם-טוב לארץ עשתה לה כנפיים. הצלחתו המקצועית הרשימה, גם הודות להצלחתו במלחמה בדבר הבקר, מחלה שנחשבה עד אז חשוכת מרפא. מוכתר היישוב היהודי בירושלים, אלטר ברנבלום, פירסם בגיליון יום שישי, 3 ביוני 1904 של "השקפה" - עיתונו של אליעזר בן-יהודה, את המודעה הבאה: "תודה. אני חושב לחובה לי להגות את תודתי והכרת טובה להאדונים ד"ר שם טוב יוסף וד"ר עלי ראסיס, רופאי בהמות, שטרחו והשתדלו לרפא את בהמותי שנחלו ממחלת הדבר של הבהמות ויצילו אחת עשרה בהמות. ברגשי כבוד, אלטר ברנבלום".

דא עקא: השימוש המוצלח במינון גבוה של הנסיוב הביא לקושי ביורוקרטי. בלשונו של "אפיאטרוס": "לפי הוראות מיניסטריון החקלאות צריך היה להזריק נסיוב באותה הכמות שהזריקו באדריאנופול - כ-25 סמ"ק לכל ראש בקר, ואילו ד"ר שם-טוב מצא שיש להעלות את הכמות עד 100 סמ"ק כדי שתועיל. הדרישות לכמויות גדולות של נסיוב היו חשודות בעיני פקידי המחלקה בקושטא והם דרשו דינים וחשבונות מדויקים".

להנחת דעתם סיכם ד"ר שם-טוב את ממצאיו בכתב, צירף קטע מעיתון מצרי-צרפתי שבו הופיעו ממצאים דומים מאת החוקר הגרמני הידוע רוברט קוך, על סמך תצפיותיו בסודן ובמצרים, ושיגר כל זאת במכתב להנהלה בקושטא (איסטנבול). "לא עבר זמן רב ופקודה באה לשלטונות הארץ לתת חופש גמור לד"ר שם-טוב במלחמתו בדבר הבקר", כותב אפיאטרוס, ומצרף למאמרו צילום, שכותרתו: "הד"ר שם-טוב זורק נסיוב נגד דבר הבקר בסביבות ירושלים בשנת 1904".

בעלי הבקר בארץ ידעו, מימים ימימה, כי דבר הבקר הוא מחלה ממיתה וחשוכת מרפא. צריך היה לשכנעם כי לא תמיד הדבר כך. בגיליון "השקפה" מ-30 באוגוסט 1904 מופיע מאמר שתירגם מצרפתית מרדכי צבי זפרן. כותרתו: "הדבר והנסיוב נגד הדבר - ע"י הד"ר, רופא הבהמות, האדון דר' שם טוב יוסף ממגנזיה אשר באנתוליה".

המתרגם הקדים מבוא למאמר: "למען עורר את אחינו האכרים לשמר על בהמתם מהדבר ולמען הרחק כל ספק מלב הפוסחים על שני השעיפים: לזרק הנסיוב או לחדל מזרק, מסר לי רופא הבהמות, האדון דר' שם טוב יוסף אחד ממאמריו בעתון צרפתי, אשר כתב על אדות הדבר ויבקשני לתרגמהו ולשימו לפני עיני קהל האכרים בני המושבות, ותחזקנה ידיהם להלום באויבם, הדבר". במאמר המתורגם מתוארים ניסיונותיו של הרופא בטיפול במקרי דבר הבקר באחד הכפרים שבסביבות מגנזיה (כיום, מאניסה) באמצעות מינונים שונים של הנסיוב, תוצאותיהם ומסקנות.

עדרי השולטן, העילה העיקרית לשיגורו של שם-טוב לארץ, נמצאו בסביבות חברון ועזה. בגלל מרחקם מירושלים, חיפש שם-טוב מקום מגורים בחברון. הוא שכר חדר בביתם של אלתר אשר אנשיל ריבלין (יליד רוסיה, מנכבדי העדה האשכנזית, נציג היהודים במועצת העיר חברון) ואשתו חאשע ליפשה חסיה ריבלין (ילידת חברון). ב"השקפה" מ-16 באוגוסט 1904, במדור "חברון", מופיעה ידיעה בחתימתו של "בן חברון": "הא' שם טוב יוסף רופא הבהמות מקושטא בא לעירנו, ברוך הבא". מחברון יצא שם-טוב על סוסו למסעותיו לעדרי השולטן ולכפרים הנגועים. הוא עצר את התפשטות המחלה באמצעות הטלת הסגרים ובידוד בהמות חולות, על פי כללי תורת האפידמיולוגיה. בבהמות יקרות ערך טיפל באמצעות הנסיוב. ובין לבין, נבט ופרח סיפור אהבה בין הדייר לבין בתו בת ה-17 של בעל הבית, ססיליה (זיסל).

בתוך כשלוש שנים הושלמה הדברת המחלה באזור. בעקבות ההצלחה התמנה ד"ר שם-טוב על ידי הממשלה לתפקיד הרופא הווטרינר הנפתי. הזוג התחתן ועבר לבירת הנפה, ירושלים, ושם נולדו ילדיהם. אז נהפך שם-טוב (סינטו) יוסף ליוסף שם-טוב (סינטו). העניינים המשיכו להתגלגל כמתואר ב"הסימן": מביתו שברחוב החבשים יצא שם-טוב ברכיבה לכפרים שבתחום אחריותו. בחזרתו מאחד מביקוריו, בכפר צור-באהר ש"בעורפו של מדבר", עבר באותו מקום שרוח צחה מנשבת בו, אווירו טוב, וממנו רואים הן את הר הבית והן את ים המלח. המקום קנה את לבו והוא חזר לשם מדי פעם. פיסת קרקע זו רכש לימים, הקים עליה סוכת קיץ, נטע שקדים ולעתים הביא עמו לשם את אשתו הצעירה וילדיו הרכים.

בינתיים היה לאחד ממייסדי חברת צער בעלי חיים בירושלים. בין הנושאים שהיו בתחום עיסוקו: הפיקוח על השחיטה (היגיינה של בשר) ומניעת מחלת הכלבת, אשר בשנים מסוימות (למשל, 1912) הגיעה לממדי מגיפה. ב-1915 גויס שם-טוב בן ה-36 לצבא הטורקי ושירת כקצין וטרינר הממונה על תחזוקת מערך התחבורה הצבאית - סוסי רכיבה, בהמות משא, גמלים - בכמה מחזיתות ארץ-ישראל ובגליפולי. עם תום המלחמה חזר לירושלים, והתחדש מינויו, תחת השלטון החדש, הבריטי, כרופא וטרינר ממשלתי. הוא שיקם את מטע שקדיו שנהרס במלחמה, כמתואר ב"הסימן", ופונה לבניית ביתו בתלפיות, השכונה החדשה. עמיתיו למקצוע הכירו בבכירותו וכיבדוהו, אף שברח מפני הכבוד.

ביולי 1922 השתתף ד"ר שם-טוב באסיפת היסוד של הסתדרות הרופאים הווטרינרים העבריים, שנערכה בבית ד"ר יצחק סמסונוב בבת גלים. מספר המשתתפים באותה אסיפה: ארבעה. במכתבה לעגנון מ-28 ליולי 1930, כותבת אסתר אשתו כי התגוררה עם ילדיה בבית סמסונוב בבת גלים בשהותם שם בעקבות מאורעות תרפ"ט. מעגלים נסגרים וצירופי מקרים, ממש כבסיפורי עגנון.

עגנון הכיר היטב את שם-טוב. ייתכן שהיכרותם החלה עוד בתקופת שהותו הראשונה של עגנון בארץ, 1908-1912, כאשר ביישוב היהודי הקטן היה ד"ר שם-טוב רופא וטרינר יהודי יחיד. אחת התופעות שבהן נתקל עגנון באותן שנים היתה מחלת הכלבת, שהפילה קורבנות לא מעטים, בעיקר בירושלים; שמו של ד"ר שם-טוב נזכר בעיתונות תכופות בקשר לטיפול באירועי המחלה ומניעתה, במיוחד ב-1912 - השנה שבה התגורר עגנון בירושלים. אותה מגיפת כלבת המיתה שניים מגיבוריו של עגנון, יצחק קומר והכלב בלק. "תמול שלשום" עוסק בדיוק באותן שנים, ויש בו תיאורי מחלה, באדם ובכלב, אשר ללא ספק נסמכו על עצת מומחה.

ההיכרות העמיקה לאחר שובו של עגנון לירושלים ב-1924. כפי שמתאר דן לאור, לתלפיות עברה משפחת עגנון ב-1927, בעקבות רעש האדמה בירושלים. בית ירמנס ברחוב יחזקאל 9, שאותו שכרו, נמצא במרחק כמאה מטר מבית משפחת שם-טוב, העומד ברחוב ביתר 15. בית עגנון, שנבנה ב-1931 ברחוב יחזקאל (לימים קלאוזנר 16), הגדיל את המרחק בכמה עשרות מטרים בלבד.

יורם נחמיאס, יליד 1939, הוא בנה של רבקה בת יוסף שם-טוב שנולדה ב-1911 וחוותה את הטיולים שתיאר עגנון, עם אמה ואביה, לסוכת הקיץ ומטע השקדים. יורם זוכר היטב את עגנון ושם-טוב יוצאים מתפילה בבית הכנסת השכונתי, שבו חלקו מושבים שכנים, ממשיכים בשיחותיהם על הספסל בחורשה. הוא עצמו, כילד, היה עושה לעתים שליחויות קטנות לעגנון, כקניית לבן במכולת.

סיפור חייו של "רופא הבהמות הצעיר" - אשר נולד שמונה שנים לפניו! - היה ידוע לעגנון. אף שהווטרינר והנוטע בן יוון, דובר הלאדינו השורשי, בעלה של ריבלינאית חברונית, רכוב על סוס או חמור (עד יומו האחרון לא נהג במכונית), התאים להפליא לתפקיד הייצוגי שיעד לו הסופר במשבצת התקומה ב"הסימן" - נראה כי היה שמץ אירוניה בבחירתו. ללא ספק ידע עגנון, כאשר השלים את גירסתו הסופית של הסיפור בימי משפט אייכמן, על גורל משפחתו של שם-טוב, שרובה נותר ביוון. 476 בני קהילת סרס העתיקה נלכדו, נכלאו ונשלחו לדרכם האחרונה בלילה שבין 3 ל-4 במארס 1943; רק שלושה מהם שרדו.

השמדת יהודי בוצ'אץ', שהחלה כבר ב-1941, נמשכה כשנתיים; ביולי 1943 הכריזו הגרמנים על העיר כ"יודנריין". עגנון שמע על סופם של עירו ויהודיה כמעט בו בזמן. היה זה שלושה חדשים לאחר שיהודי סרס כבר לא היו בין החיים, אף שדבר לא נודע על כך בארץ. על גורל יהדות יוון - וסרס בכללה - נודע בארץ-ישראל, גם למשפחת שם-טוב, רק ב-1945, בהתקרב חג השבועות השלישי לאחר זה שבמהלך לילו נגלה שלמה אבן גבירול לש"י עגנון בבית הכנסת המשותף לו וליוסף שם-טוב. גורל משפחתו של "רופא הבהמות הצעיר" לא היה טוב מגורלה של משפחת צ'צ'קס; ייתכן שהיה גרוע ממנו.

תודתי ליורם נחמיאס ולצילה דרורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו