טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה פרץ מסתער על הפריים טיים

אחרי שמילא את היכל התרבות, מכר מאות אלפי אלבומים וכבש את הפלייליסט, משה פרץ עדיין הרגיש שהוא זקוק לחותם הסופי של אהבת הקהל: לב הפריים טיים. כשופט בעונה החדשה של "כוכב נולד"

תגובות

הצרחה הזאת היתה כל כך מסיבית ומפתיעה, והתחושה שהיא עוררה היתה כל כך מענגת, שאי אפשר לא להתחיל אתה. האסוציאציה הראשונה היתה הביטלס. מופרך? בהחלט. אבל מה לעשות שזה הקישור המיידי שנעשה במוח כשמשה פרץ עלה על במת היכל התרבות ומאות נשים צעירות, אם לא יותר, ולצדן מאות גברים צעירים, אם לא יותר, צרחו בהיסטריה: אההההההההההההההה!!!!

זה קרה בהופעה הראשונה של פרץ בהיכל התרבות בתל אביב, ואף שחלפו מאז שנתיים וחצי, הרעש המתוק והמחריש של הצעירים הצורחים נותר צרוב בזיכרון. לא שפרץ הוא שובר הקופות היחיד של הפופ המזרחי, אבל אצל יתר הכוכבים של הז'אנר לא תשמעו את הצרחות האלה, שיכולות לבקוע רק מגרונו של קהל שיש בו רוב מכריע של אנשים צעירים. צעירים נוהרים כמובן גם להופעות של אייל גולן, אבל לצדם יש לפחות אותה כמות של מבוגרים. אצל פרץ המבוגרים היו מיעוט מבוטל, הצעירים שלטו (לא נערים ונערות, אלא בני 17 עד 23, נניח), והרעש שהם עשו היה תענוג לאוזניים. יכולתי להקשיב לו עוד ועוד.

תומר נויברג

פרץ הוא לטעמי המוכשר והחינני מבין כוכבי הגל החדש של הפופ המזרחי. הוא לא יהיר וכוחני כמו דודו אהרון, אין לו הפוזה של קובי פרץ, ומושיק עפיה היה מת שיהיו באלבום האחרון שלו שליש מהלהיטים שמילאו כל אחד מאלבומיו של פרץ.

צריך לומר שעל כל להיט של פרץ שלשמעו אני מגביר בצהלה את הווליום של הרדיו ­- נגיד, "אני שלך" או "אין כמוך", שירי פופ קלילים, קצביים, רעננים ועשויים היטב ­- יש לפחות שיר אחד שנשמע לאוזני דביק ובנאלי. אבל באותו רגע, בהופעה ההיא בהיכל התרבות, היחס החצוי כלפי פרץ נדחק אל הרקע. המפגש הבלתי אמצעי עם כוכב פופ טרי ברגע הכי טוב שלו, כשההמונים כבר הולכים אחריו אבל לפני שהעסק נעשה משומן ושבע מדי, היה מרתק ואפילו מלהיב.

 

"אני מכיר את הצרחה הזאת, בטח", אומר פרץ כשהוא נשאל על ההופעה ההיא בהיכל התרבות. האם זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא שמע אותה? פרץ מהרהר כמה שניות ואז אומר: "בכזאת עוצמה? אני חושב שכן. היו צעקות גם קודם, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שפתחתי קופות באולם ענק, וברור שבתנאים כאלה יש לצעקה עוצמה אחרת. אבל אני, בניגוד אליך, לא שמעתי שם היסטריה. שמעתי אהבה. שמעתי גאווה".

מה זאת אומרת?

"הקהל שבא להיכל התרבות ראה אותי הרבה פעמים לפני ההופעה הזאת. הוא ראה אותי לכל אורך הדרך: במועדונים, בהופעות בעיריות, בהופעות לוועדי עובדים. בכל המקומות שבהם הופעתי לפני שהתחלתי לפתוח קופות. אז מבחינת הקהל, זה היה סוג של גאווה. הם באו לשמוח אתי ולהתגאות בי".

סימן שאני שווה

ההתפוצצות של הפופ הים-תיכוני לקראת סוף העשור הקודם היתה מטעה. מי שניזון אך ורק מהתקשורת המייינסטרימית, שהתחילה לכסות את הז'אנר באינטנסיביות רק בסביבות 2008, קיבל את הרושם שזמר כמו משה פרץ צץ יש מאין ומיד מילא את היכל התרבות ערב אחרי ערב. למעשה, כפי שפרץ מספר, הדרך שלו אל היכל התרבות ואמפי קיסריה היתה יותר הדרגתית. מועדונים, עיריות, ועדי עובדים ­ זה היה מסלול החניכה שלו.

במובן הזה, פרץ מייצג מסלול שונה בתכלית, ואפילו מנוגד, למסלול שהציעה "כוכב נולד", התוכנית שבה הוא משמש כעת שופט ושהתחילה לאחרונה את עונת העשור שלה. "כוכב נולד" מייצרת תרבות של כוכבי אינסטנט, שמוכרים למיליוני צופי טלוויזיה אבל ערכם האמיתי בשוק המוסיקה קטן בהרבה; ואילו פרץ מייצג מסלול התפתחות יותר טבעי, שבו הזמר משתפשף ומתחשל במקומות קטנים, לומר להכיר את עצמו ואת הקהל, ורק אז, אם שיחק לו מזלו, עובר להופיע מול אלפי אנשים.

מיכה קירשנר

מעניין לשמוע מה פרץ חושב על המסלול המיידי לכוכבות שמציע ה"כוכב נולד", בהשוואה למסלול ההדרגתי שבו הוא צעד. ובכן, בין שזו דעתו האמיתית ובין שהוא מרגיש צורך לשרת את התוכנית שבה הוא משתתף, פרץ טוען בתוקף שהמסלול הארוך והמחשל אינו עדיף על המסלול המיידי של "כוכב נולד". "הדרך של 'כוכב נולד' לא פחות קשה מהדרך הרגילה", הוא מסביר. "התוכנית הזאת היא מקפצה, זה הכל. מה אתה עושה עם זה אחר כך, זה כבר תלוי בך. אתה קובע אם הקריירה שלך תהיה ארוכת טווח. לקום מוקדם בבוקר, לחפש, להיחשף, לא משנה באיזה תנאים, להופיע בכל מקום, להיות עם אישיות, שיהיה בן אדם מאחורי השירים ­ זה מה שעושה את ההבדל בין מי שמצליח למי שלא, וזה תלוי אך ורק בזמר עצמו".

פרץ אוהב את הטלוויזיה, והטלוויזיה אוהבת את פרץ, וכשהגיעה ההזמנה לשמש שופט ב"כוכב נולד" הוא לא חשב פעמיים. "זה היה כבוד גדול לקבל את ההזמנה ולשבת לצד גידי גוב, מירי מסיקה וצדי צרפתי", הוא אומר. "מבחינתי זה היה 'וואו'. סימן שאני באמת שווה משהו. זה עשה משהו לאגו המוסיקלי שלי. אם האנשים שעושים את התוכנית חשבו שאני יודע להרגיש ויודע לראות מה טוב, ושהביקורת שלי אמיתית ושבבית יאהבו אותה ­ ברור שזה מחמיא".

איך התרשמת מהמתמודדים? הצעירים האלה גדלו בעולם שבו "כוכב נולד" כבר היתה באוויר. זה ניכר בהם?

"הדבר הכי בולט זה שיש להם מודעות לטלוויזיה. הם לא מתרגשים ממנה. לא מפחדים ממנה. הברכיים שלהם לא רועדות כשהם עומדים מול המצלמה. אני מעריץ אותם על זה. הטלוויזיה בשבילם היא אמצעי, הפרסום הוא אמצעי, מה שחשוב זה השירים. אלה לפחות האנשים שאני ראיתי".

בדרך כלל הטענה היא שכל מה שמעניין את הדור הזה הוא הפרסום.

"אם הם היו רוצים להתפרסם, הם היו דואגים יותר למראה ולמסביב ולקשקושים. הם באים עם הגיטרה שלהם, באים כדי לשיר את השיר שהם כתבו בחדרי חדרים. אני יודע מה זה ריאליטי של פרסום. זה לא קורה ב'כוכב נולד'. זאת תוכנית אמיתית, פשוט ולעניין, מוסיקה וזהו".

 

לפני תשע שנים, כש"כוכב נולד" התחילה, היית עדיין אלמוני. לא הוצאת עדיין את האלבום הראשון שלך. חשבת להשתתף בתוכנית?

"הלוואי שיכולתי לחזור אחורה, להיכנס לתוכנית ולראות אם הייתי מצליח. קשה מאוד להתמודד בתוכנית כזאת. מי שמצליח צריך להיות באמת אישיות".

את זה אתה אומר עכשיו ממרום כוכבותך. אבל אז, ב‑2003, חשבת על זה?

"אם היתה לי אפשרות להיכנס לתוכנית, ולא הייתי מוצא את האמצעים להצליח בדרך אחרת, הייתי עושה את זה".

עדר של בחורות

כמו שהדברים התגלגלו, לא היה בכך צורך. השנה היא 2003. נינט טייב זוכה ב"כוכב נולד 1", ועל פי כמויות הרעש והמלל שהאירוע הזה מייצר נדמה שתוכנית הטלוויזיה של קשת עומדת לעצב לבדה את השנים הבאות במוסיקה הישראלית. בדיעבד, ברור שאירוע אחר, בלתי מורגש, שהתרחש באותה שנה בהופעה של חיילים בקריית שמונה, שיקף בצורה יותר אמיתית את העתיד הקרוב של הפופ הישראלי.

"שאני אספר שוב את הסיפור הזה? כולם מכירים אותו", נאנח פרץ, אבל היחצ"ן שלו אומר בצדק: "קוראי 'הארץ' לא מכירים". פרץ היה בן 20 ושירת בלהקת פיקוד צפון. באותו ערב בקריית שמונה הלהקה הופיעה לצד אייל גולן, ואחרי ההופעה פנה אל פרץ המתופף של גולן, אמנון זנדני, ואמר לו שהוא אוהב את הקול שלו ושיש לו פוטנציאל להיות כוכב. זנדני רצה לעשות הסבה מקצועית ממוסיקאי לאמרגן, פרץ עמד להשתחרר והיה זקוק למנהל, האינטראקציה בין השניים היתה מיידית, והקריירה של פרץ יצאה לדרך. אלמלא אייל גולן היה ממשיך להיות כוכב ענק עד היום, זה היה סיפור קלאסי של החלפת משמרות. אבל גם כך, ללא שגולן הודח מכתרו, פרץ נהפך לפנים המחייכות של הפופ המזרחי החדש.

יוסי צבקר

זה קרה מהר, אבל לא מיד. האלבום הראשון של פרץ, שיצא ב‑2004, לא הצליח. למעט שני שירים מקוריים, פרץ שר שירים שחיברו כותבים אחרים, והם לא היו מספיק מיוחדים. הוא נשמע כמו עוד זמר מזרחי צעיר מהאגף הענוג והמלטף. "באלבום הראשון אתה לא יודע מה אתה רוצה", הוא אומר. "אהבתי לשיר וזהו. לא הבנתי שאני צריך להביא דבר חדש. אבל אז שמתי לב ששני השירים שכתבתי באלבום הראשון מתחילים להצליח בלי שהוצאנו אותם כסינגלים, והבנתי שהגיע הזמן לקחת את המושכות לידיים".

הדבר הראשון שפרץ עשה עם התובנה הזאת היה להוציא את השיר "אש", שנהפך ללהיט ענק, הזניק את הקריירה שלו, וסימן יותר מכל שיר אחד את תחילת עלייתו של הפופ המזרחי החדש. שש שנים אחרי שיצא, "אש" נשמע כמו עוד להיט מזרחי, עם מנגינה מידבקת וטקסט שטחי, אבל ב‑2006, הוא ניסח צליל חדש של פופ ישראלי. הסאונד הזה היה יותר ישיר ומיידי מהמקובל בז'אנר הים-תיכוני (בין השאר מפני שפרץ, במה שנהפך מאז לתו היכר שלו, שר את הפזמון הלוהט מיד בהתחלה, לפני הבית), ועם זאת היה בו גם משהו רך ומתוק. השילוב הזה דיבר אל הרבה מאוד נשים צעירות, ולבחורים לא היתה ברירה אלא לעלות על העגלה ולהצטרף לחברות שלהם. "זה מעולה", מחייך פרץ. "לכל הזמרים שמצליחים יש עדר של בחורות שהולך אחריהם".

מיכה קירשנר

פרץ אומר שאם מקשיבים ל"אש" ואחר כך לשירים ים-תיכוניים שקדמו לו, "שומעים הבדל גדול. 'אש' נשמע חדש. הוא פתח משבצת חדשה במוסיקה הים-תיכונית".

מה היה החידוש שלו?

"תפתח את העיבוד ותראה: היו שם כלי נשיפה, שאתה לא שומע בדרך כלל במזרחי. היה מקצב בלדי ערבי מהיר, אבל בסאונד מודרני. היו גיטרות רוק יחד עם בגלמה. מערבי ומזרחי ביחד. שילוב-שילוב".

גם בלחנים שלך חידשת? לא רק בסאונד?

"ברור, אבל אל תבקש ממני להסביר. זה עניין של להרגיש. הדמיון המוסיקלי שלי מאוד מפותח. אני רואה דברים, מרגיש אותם, ואז אני יודע שכולם יאהבו את זה. יש פה עניין של לב ונשמה, שאתה מחובר למוסיקה ולצלילים. אין שיטה".

אתה חושב שאתה אחראי לכך שיותר ויותר זמרים ים-תיכוניים צעירים כותבים בעצמם את השירים שלהם?

"לא לבד, אבל כן, זה עשה משהו, אני לא אשקר. זה שינה משהו במוסיקה. הבאתי משהו חדש, אווירה חדשה. פתחתי משבצת שנקראת על שמי במוסיקה. עשיתי דברים שהאמנתי בהם, ונתתי להרבה זמרים צעירים דוגמה שאפשר לכתוב ולהלחין, והם עושים את זה".

 

עוד דבר שפרץ לימד את הזמרים שבאו אחריו הוא לעבוד קשה. את החריצות שלו אפילו גדולי המתנגדים לפופ המזרחי לא יוכלו לקחת ממנו. כשהוא נכנס למשרד של היחצ"ן שלו, שם התקיים הראיון בשעת אחר צהריים, הוא שלף את הסלולרי שלו ואמר "תקשיבו מה אני עושה מתשע בבוקר". מהטלפון הנייד בקעו סקיצות למנגינות פתיחה של שניים מהשירים שפרץ ישיר מחר בהופעה שלו בקיסריה, הופעה שתפתח את סיבוב ההופעות של אלבומו האחרון, "זיקוקים".

מנגינה אחת, אמר פרץ, מושפעת מיאני, קיסר הסינתיסייזרים היווני בעל רעמת השיער המתבדרת. המנגינה השנייה היתה ערבית למהדרין. "שיחקתי עם כל מיני דגימות במחשב, ופתאום שמעתי את הכינור הזה ואמרתי 'וואו, כזה עדיין לא עשיתי בהופעה", סיפר פרץ. "זה מושך אותך אחורה, לתקופה של פעם, בלי כל הטכנולוגיה, רק כינור ודרבוקה".

אז הוא התחיל לעבוד בתשע בבוקר, ולא שהוא הלך לישון מוקדם. בלילה הקודם, כמו בכל לילה כמעט, הוא הופיע בחתונה. בדרך הביתה, בתוך הוואן, באה לו המנגינה שמושפעת מיאני, שהוא מאוד אוהב. הוא שוב מוציא את הסלולרי ומשמיע את ההקלטה: הוואן נוסע, הנגנים מקשקשים, ופרץ שר לטלפון מנגינה מאולתרת שמזנקת ועוצרת, שנשמעת יותר כמו וריאציה על 'Eye of the tiger".

אחרי הראיון הוא נסע להאנגר 11 בתל אביב, שם קיים הופעה סגורה שאורגנה על ידי מותג שוקולד, ואחרי ההופעה הזאת, שנגמרה בסביבות עשר וחצי, הוא המשיך לקיסריה, שם הופיע בחתונה. לא רע בשביל יום עבודה אחד.

איש של חוויות

נדמה שפרץ, בניגוד לכמה מהקולגות שלו, מתמודד עם ההצלחה בצורה בוגרת ושקולה. הוא לא השתתף במשחק המפוקפק "מי ימלא יותר פעמים את היכל נוקיה", והוא חיכה די הרבה זמן עד שהוא החליט שהוא מוכן להופיע בהיכל התרבות ובקיסריה. "המנהל שלי רצה לעשות את זה יותר מוקדם, ויכול להיות שזה היה עובד", הוא אומר. "כבר היתה היסטריה. כבר היה מצב שכשהופעתי באולם של אלף איש, היו עוד אלף שרצו להיכנס אבל לא היה להם כרטיס. אבל אני העדפתי לחכות עוד קצת. לא רדפתי אחרי השם הזה, קיסריה, בלי שהייתי מוכן באמת.

"זה עניין של מודעות עצמית. אם תתחיל להסתחרר מעצמך, אתה תיפול בסוף. גם כשאני אומר שפתחתי משבצת חדשה, אני לא מרגיש טוב עם זה. אני טוב במה שאני עושה, אתה טוב במה שאתה עושה, אני לא יותר טוב או פחות טוב ממך או מאף אחד אחר".

אתה חושב כך גם על קולגות שלך? אתה לא מסתכל על זמרים אחרים ואומר לעצמך "זה וזה וזה, אני יותר טוב מהם. ההוא, אני לא בטוח"?

"לא. ממש לא".

לא קורה שאתה שומע זמר ואתה חושב "אני שר יותר יפה ממנו"?

"ממש לא".

נשמע לי כמו תחרותיות טבעית ובריאה.

"זאת טעות. אני מאמין שמה שאני עושה ומשקיע, אני אקבל. האחר, אם הוא יעשה את אותו דבר, גם הוא יקבל. אני לא חזיר. אני אוהב לעבוד, אבל אני לא חושב על כמה כסף קיבלתי. יותר חשוב לי שהאנשים בצוות שלי יפרנסו את המשפחות שלהם. על זה אני חושב. אני לא בן אדם של כסף, אני בן אדם של חוויות. בחיים לא הסתכלתי על אחר ואמרתי 'מה זה הזמר הזה'. אין דבר כזה. מי שעושה את זה מבזבז את הזמן שלו. תשאל את כולם עלי, והם יגידו לך שאני בסדר, מפרגן לכולם".

זה נשמע כמעט...

"לא אמין?"

כן.

"מה לעשות. ככה אני מרגיש".

אם כבר מדברים על פרגון טוטאלי וחוסר תחרותיות מוחלט, מתחשק לשאול את פרץ מה הוא חשב כששמע בפעם הראשונה את השיר "לא יפריד בינינו" של דודו אהרון, שדומה מאוד בלחן ובקצב שלו לשירו של פרץ "אין כמוך".

 

אז מה חשבת כששמעת את השיר הזה?

אתה מתכוון לזה שהוא דומה ל...

"בדיוק".

פרץ צוחק. "אז יש המון שירים שדומים", הוא אומר. "תשמע, תכתוב את זה אתה, אין לי מושג. 'אין כמוך' זה שיר מאוד יפה, שלא דומה לשום שיר אחר".

חוץ מאשר ל"לא יפריד בינינו".

"לא יודע, מה שבא ראשון".

אתה יודע מה בא ראשון ("אין כמוך" יצא כמה חודשים לפני "לא יפריד בינינו").

פרץ צוחק. הוא כמעט נתפס בהפגנת אירוניה בריאה, אבל רק כמעט. בשירים עצמם אין סכנה כזאת. הם לעולם יהיו תמימים ושוחרי טוב. אין כעס, אין תסכולים, אין גם הומור.

אין בתוך הנפש שלך איזה שדון שרוצה לצאת לפעמים?

"זה קורה לי עם הזמן. התחלתי כילד בן 22, הכי ילד, לא מכיר את העולם, יודע רק מה זה אהבה, לא שונא ולא קוטל, לא מעורב בפוליטיקה. אז התמקדתי באהבה, בלחנים ועיבודים, במה שבאמת משך אותי, ולאט לאט כשאני מתבגר אני כותב גם על דברים אחרים, עצובים יותר, על מקרים בין בני זוג שאני שומע".

ועדיין, גם השירים שחורגים מהשטאנץ של "את הנשמה שלי" נשארים בתוך מסגרת מאוד תמימה ופשטנית. אין בהם ביטוי לתחושות יותר מורכבות ופחות נעימות שנמצאות בנפשו של כל אדם, גם בנפשו של משה פרץ.

דניאל בר און

"השאלה אם אני בוחר לבטא את התחושות האלה בשירים. אני לא תמים, אני מכיר את העולם. השאלה אם שווה לתת במה לדברים השליליים. אני חושב שלא צריך.

"אני לא מתנצל", הוא ממשיך. "אני משתדל להגיד את הדברים בצורה הכי פשוטה. זה לא שאין לי בארסנל מלים יפות. אבל אני עושה פופ. כמו בחו"ל. להביא טקסט, להפציץ עם עיבוד, להביא אווירה. בטח בשירים השמחים. כי בשירים שמחים פחות רצוי לחשוב על הטקסט. כשאני בא לחתונה, שזאת העבודה היומיומית שלי, אנשים יודעים שהם הולכים לשמוע מוסיקה טובה ולשיר בצורה הכי טבעית, ולא להיכנס לאיזה עולם מורכב".

אז אתה מרוצה מרמת הטקסטים באלבומים שלך?

"אני מרוצה מכל מה שאני מוציא, והכל גם מצליח. ואם זה מצליח, אני לא חושב שאני צריך לשכנע אף אחד".

יש הרבה אנשים שלא משתכנעים.

"אז מה? כולם אוהבים רוק? מוסיקה זה טעם. מה שיש לי, הרבה זמרים רוצים. את הקהל שלי הרבה רוצים. אני מסתפק במה שיש לי. אני יודע לאן אני מוביל את עצמי, מה אני יכול לחדש, אני שומע ביקורת. אף אחד לא מושלם".

מה אתה רוצה לשפר במוסיקה שלך?

"כלום".

אתה סותר את עצמך.

"אני רוצה שהקהל שלי ירגיש שאני כל פעם מביא אותו להרפתקה חדשה. שאנשים יגידו 'לא סתם אני אוהב את הזמר הזה. אני אוהב אותו כי הוא כל הזמן מתחדש ומחדש'. זאת כמו תחרות שלי עם עצמי. וכשאני מרגיש שאני לא יכול לעשות את זה לבד, אני נעזר באחרים. קח למשל את השיר 'זיקוקים' מהאלבום האחרון. הוא מדבר על בחורה מבוגרת שלא נותנת לעצמה עוד צ'אנס לחיים שלה. זה שיר קשה שמתחבר להרבה נשים מבוגרות. אני לא הייתי יכול לכתוב אותו. אני יכול לכתוב רק עד גיל 29".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות