שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

משונה לכתוב על סרט שראיתי רק פעם אחת, וזאת לפני יותר מ-30 שנים. אבל אני זוכר את הרושם הרב שהסרט הותיר בי, את החוויה המטלטלת שהצפייה בו עוררה בי, את ההכרה שמדובר באחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע ואת הרצון העז לצפות בו שוב - רצון שלא ניתן לממשו מאז התאבדות הבמאי שלו ב-1981, בן 43.

הסרט הוא "האמא והזונה", שביים הבמאי הצרפתי ז'אן אוסטאש ב-1973. מאז מותו היו כל יצירותיו - שני סרטים ארוכים וכמה קצרים - לכודות בסכסוך משפחתי על הזכויות שלהן, מה שמנע את הקרנת הסרטים לפני הציבור או אף את הוצאתם לאור במהדורות וידיאו או די-וי-די. רק באחרונה נפתרו הבעיות האלה, והחל בשבוע הבא, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שיתקיים בתל אביב, תינתן לצופי הקולנוע בישראל ההזדמנות לצפות ביצירת המופת של אוסטאש. "האמא והזונה" יוקרן בעותק חדש ובמלואו - יותר משלוש שעות (בעוד כחודש גם ייצא לאור בצרפת לראשונה מארז של כל סרטיו של אוסטאש). זו הזדמנות שאני מצפה לה בהתרגשות גדולה.

מתוך "האמא והזונה". סקס ואהבה, אכזבה ושאיפה נואשת לגאולה

סרטו של אוסטאש יוקרן במסגרת מחווה לכתב העת הצרפתי "קאייה די סינמה", שבו נולדה תופעת הגל החדש; אלא שבמחווה לא יוקרנו הסרטים שמגדירים את התופעה ומוכרים היטב לקהל המקומי, כגון "400 המלקות" של פרנסואה טריפו או "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר, אלא סרטים מאוחרים יותר; כאלה שנוצרו כבר אחרי דעיכתה של התופעה באמצע שנות ה-60, ובדרכם הייחודית המשיכו את מורשתה אך גם כיוונו אותה לנתיבים חדשים ושונים.

מבין ששת הסרטים שיוקרנו בסינמטק תל אביב במסגרת המחווה, "האמא והזונה" הוא החשוב ביותר. ההתרחשות המכוננת בתולדות צרפת והקולנוע שלה במחצית השנייה של המאה ה-20 היתה אירועי מאי 68', שבהם פרצה בצרפת המהפכה שלא התממשה; ואין עוד סרט המאפיין את הרוח ששררה בקרב צעירי צרפת אחרי האירוע הזה כמו סרטו של אוסטאש.

יותר מעלילה, יש ב"האמא והזונה" תיאור של מצב קיומי על סף תסכול וייאוש תמידי. הסרט דן בשאלות של סקס, תשוקה ואהבה, אכזבה, תקווה ושאיפה נואשת וכמעט בלתי אפשרית לגאולה.

אוסטאש מציג את סיפורו של אלכסנדר, צעיר מובטל (שמגלם, אולי בתפקידו הסוחף ביותר, השחקן ז'אן פייר לאו, שגילם את בן דמותו של פרנסואה טריפו בסדרת הסרטים שהחלה עם "400 המלקות" וגם הופיע בכמה מסרטיו של גודאר). הוא גר עם חברתו מארי (ברנאדט לאפון, אף היא אחת האיקונות של סרטי הגל החדש) ומעורב עם שתי נשים נוספות: ורוניקה (פרנסואז לברן), אחות ממוצא פולני, וז'ילברט (איזבל ויינגרטן), אהובה קודמת. הסרט מתאר את המתרחש בין הגבר לשלוש הנשים האלה במשך קיץ פאריסאי אחד.

מכיוון שלא ראיתי את הסרט מאז סוף שנות ה-70, שבו הוא הוקרן בישראל פעם אחת בעת ביקורו של אוסטאש עצמו בארץ, אצטט כמה מהמלים שכתב עליו מבקר הקולנוע דייוויד תומפסון, המייצגות היטב מה שגם אני הרגשתי בעקבות הצפייה: "יש הרבה סרטים שסבורים שהם עוסקים באהבה וסקס ואנו מתייחסים אל הלהט שעולה מהם כמובן מאליו. רק לפרקים מגיע סרט שהוא בוטה, בסיסי ופוגע כמו סלע. ‘האמא והזונה' מסתמך על ההופעות החשופות של שחקניו, והוא מזעזע יותר מ'הטנגו האחרון בפאריס' או כל סרט ‘סקסי' אחר שאפשר להיזכר בו. כאשר צופים בסרטו של אוסטאש מרגישים כמו לכודים בהסגר בעימות עם חיות פרא. הסרט הוא חיה אפלה השורצת בשוליה של החברה המנומסת. היזהרו ממנה".

ג'ארמוש שאב השראה

אוסטאש נולד למשפחה ממעמד הפועלים ב-1938. מעט מאוד ידוע על חייו קודם להיותו במאי קולנוע, והסברה היא שהוא הסתיר במכוון את הנסיבות האומללות שבהן גדל. ידוע שהוא עבד בחברת הרכבות הצרפתית לפני שהצטרף לצוות ה"קאייה די סינמה" בסוף שנות ה-50.

אוסטאש החל לביים סרטים קצרים, חלקם הגדול תיעודיים, בתחילת שנות ה-60. סרטו הקצר הנודע ביותר הוא הסרט העלילתי "לסנטה קלאוס יש עיניים כחולות" מ-1966, בכיכובו של ז'אן פייר לאו. אוסטאש ביים כמה סרטים תיעודיים על פסאק, הכפר שבו נולד; אחד מהם מורכב מראיון ארוך עם סבתו. הוא גם שיחק בסרטו של גודאר "ויקאנד" ב-1967.

הוא ביים שני סרטים עלילתיים ארוכים בלבד: "האמא והזונה" ושנה לאחר מכן "Mes Petites Amoureuses", שעסק בעולמם של מתבגרים צרפתים והיה שונה מאוד ברוחו וסגנונו מהסרט הקודם, שצולם בשחור-לבן בידי פייר לום. הסרט השני צולם בצבעים מלאי אור בידי הצלם הגדול נסטור אלמנדרוס ("ילד פרא", "ימים ברקיע" ועוד רבים). ב-1981 נפצע אוסטאש בתאונת דרכים ונותר משותק חלקית. הוא התאבד זמן קצר לאחר מכן.

מעריץ של ז'אן אוסטאש הוא הבמאי האמריקאי ג'ים ג'ארמוש. ג'ארמוש הקדיש לאוסטאש את "פרחים שבורים", סרטו היפה מ-2005, ובראיון ל"הארץ" בזמן פסטיבל קאן שבו השתתף סרטו בתחרות סיפר, שבזמן כתיבת התסריט היה תלוי מולו תצלום מתוך "האמא והזונה", שהוא התבונן בו ללא הרף.

המשונה הוא שג'ארמוש מעולם לא צפה בסרטו של אוסטאש ועם זאת הצילום שימש לו מקור השראה. כששאלתי אותו כיצד אפשר להבין זאת, ענה שהוא עצמו אינו יודע, אך משהו ממה שהוא יודע על אוסטאש והתצלומים שראה מהסרט עודדו אותו בכתיבת התסריט של סרטו שלו. הסיפור הזה רק מעיד על המעמד המיתי ש"האמא והזונה", אף שנעלם מהמסכים, זכה לו עם השנים.

דיוקן עצמי

המחווה ל"קאייה די סינמה" תיפתח ביום שני הקרוב בסינמטק תל אביב ותינעל ביום שישי בדיון בהשתתפות ז'אן פיליפ טסה, סגן העורך העכשווי של כתב העת, ואריאל שוייצר, הנמנה עם צוות הכותבים של ה"קאייה" ואחראי במידה רבה לקיומה של המחווה הזאת. מלבד סרטו של אוסטאש יוקרנו בה גם סרטיהם של שלושה במאים חשובים נוספים. בהם, שניים מסרטיו של הבמאי מוריס פיאלה, שנולד ב-1925 ומת ב-2003.

פיאלה החל ליצור סרטים בגיל מאוחר יחסית (את סרטו הראשון המצוין, "L'enfance Nue", ביים ב-1969, בהיותו בן 44). הוא היה במאי בעל סגנון בוטה ותוקפני, שגם נודע ביחסו הקשה לשחקניו, ושני הסרטים שיוקרנו מעידים על כך.

"לולו" מ-1980 מתאר את הקשר המתפתח בין לולו (ז'ראר דפארדייה), נוכל רב קסם אך חסר אחריות ומסוכן, לנלי (איזבל אופר), ששואפת לנטוש את חייה הבורגניים דרך יחסיה עמו. "לחיי אהבתנו" מ-1983, שהוא אולי סרטו הגדול ביותר של פיאלה, מציג את סיפורה של סוזאן בת ה-15 (סנדרין בונר, שהופעתה המרשימה בסרט הפכה אותה לכוכבת), שמוצאה במשפחה קרה ומנוכרת והיא מחפשת אהבה בכל המקומות הלא נכונים. את אביה המתעלל בה נפשית ופיסית מגלם בסרט פיאלה עצמו, והיו שטענו שהופעתו זו היא דיוקן עצמי אכזרי. אף זהו סרט שראוי מאוד לצפייה, ראשונה או מחודשת.

"לחיי אהבתנו"

הסופרת, התסריטאית והמחזאית מרגריט דוראס ביימה לא מעט סרטים, ואחד הנודעים שבהם, שיוקרן במסגרת המחווה, הוא "שירת הודו" מ-1975. הסרט, שמתרחש בשנות ה-30, מציג את סיפורה של אשת סגן השגריר הצרפתי בהודו, שמנהלת סדרה של קשרים מיניים כדי להיחלץ מאורח החיים החונק שהיא מנהלת לצד בעלה, המודע למעשיה אך מתעלם מהם.

הסרט, שכמו מרבית סרטיה של דוראס נושא נפח ניסיוני, מבוים באלגנטיות כובשת. אחת הסיבות לצפייה בו היא הופעתה של השחקנית הגדולה דלפין סריג, אחת הדמויות האלגנטיות ביותר בקולנוע הצרפתי בשנות ה-60 וה-70, שכיכבה בסרטים כגון "אשתקד במריינבאד" של אלן רנה, "נשיקות גנובות" של טריפו ו"הנסיכה בעור החמור" של ז'אק דמי (סריג מתה ב-1990, בת 58).

מבין ארבעת הבמאים שסרטיהם מוקרנים במחווה, פיליפ גארל, בנו של השחקן מוריס גארל, הוא הצעיר ביותר (נולד ב-1948) והמוכר פחות בארץ. במחווה יוקרנו שניים מסרטיו, שניהם כוללים מרכיבים אוטוביוגרפיים.

"לולו"

הסרט הראשון, "נשיקות הצלה" מ-1989, מציג את סיפורו של במאי (בגילומו של גארל עצמו) שמתכונן לתאר בסרטו החדש את המשבר שנישואיו שרויים בו. המשבר מחריף כאשר הבמאי מחליט לשבץ בסרט בתפקיד אשתו לא את אשתו, השחקנית בריז'יט סיי, אלא שחקנית אחרת. לואי גארל, בנם של גארל וסיי, מגלם את בנם של שני גיבורי הסרט. הוא היה אז בן שש ועם השנים נהפך לאחד מכוכבי הקולנוע הצעירים הבולטים של צרפת.

הסרט השני, "אינני שומע את קול הגיטרה" מ-1991, מתבסס על הרומן בן עשר השנים שניהל גארל עם הזמרת ניקו, סולנית "ולווט אנדרגראונד". בסרט השניים נקראים ז'ראר ומריאן ומגלמים אותם בנואה רז'אן ויוהנה טר סטיג.

אף יותר מפיאלה או דוראס, ניכרת בסרטיו של גארל השפעתו של הגל החדש, ומי שאינם מכירים את יצירתו, שהיא פורייה ולא כל הסרטים שמרכיבים אותה טובים באותה הבמידה, כדאי שינצלו את ההזדמנות שהמחווה מספקת. גארל החל לביים סרטים בגיל צעיר מאוד - סרטו הראשון נוצר ב-1964 - ובסרטיו הוא מייצג בצורה מעניינת את השינויים שחלו בקולנוע הצרפתי והאירופי בכלל אחרי הגל החדש ואירועי מאי 68'. מהבחינה הזאת הוא דמות מרכזית בתולדותיו של הקולנוע הצרפתי בעשורים האחרונים. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ