טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האופסימיסטית

יסודות המחול של פינה באוש

למה הכוריאוגרפית הגרמנייה הגדולה יצרה יצירות מצחיקות דווקא ברגעי עצב. נורברט סרבוס, שספרו על אודותיה רואה אור כעת בעברית, מספר על השילוב הייחודי של ספקנות ותקווה

תגובות

המפגש הראשון של נורברט סרבוס עם עבודתה של פינה באוש, בשנת 1975, היה לאירוע מכונן בחייו. הוא היה אז כבן 20, חלם להיות במאי תיאטרון ולמד באוניברסיטה הכל חוץ ממחול: תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, גרמנית, פילוסופיה. אבל ברגע שהתוודע לבאוש הלך שבי אחר המחול. הוא רכש השכלה אקדמית בתחום, פעל כמבקר מחול וככוריאוגרף, ייסד מגזין מחול בינלאומי ומעל לכל, עקב באדיקות ומקרוב אחר עבודתה של באוש במשך שלושה עשורים וחצי.

המעקב הזה אחר באוש ולהקת תיאטרון-המחול המהוללת שלה בעיר וופרטל תורגם לספר עב-כרס שפורסם לפני כמה שנים בגרמניה, "פינה באוש: תיאטרון-המחול", הרואה אור כעת בעברית בהוצאת אסיה (מגרמנית: איה ברויר). מדובר במונוגרפיה מקיפה שבה מקדיש סרבוס קריאה אינטנסיבית לכל אחת מ-40 העבודות שיצרה באוש מאז שפגש אותה לראשונה ועד מותה: מ"פולחן האביב" (1975) ועד "... כמו הטחב על האבן, איי כן, כן, כן..." (2009).

גדי דגון (מתוך הספר)

בניתוח היצירות שילב סרבוס פרטים היסטוריים עם תיאורים חזותיים והרהורים הגותיים. בנוסף לטקסטים הללו, מופיעים בספר שני מאמרים כלליים שכתב על באוש ולהקתה וכמה ראיונות שקיים במשך השנים עם הכוריאוגרפית ועם שני אמנים אחרים שעבדו עמה: הרקדנית ומעצבת התלבושות מריון ציטו ומעצב הבמה פטר פאבסט. במהדורה העברית גם שולבו תצלומי צבע מרהיבים של גדי דגון ולי ינור.

בראיון טלפוני עם סרבוס, החי בברלין, עולה כי הספר תורגם עד כה רק לאנגלית ולצרפתית. תרגומו גם לעברית - כחלק מסדרה של ספרי מחול מתורגמים המתפרסמים ביוזמת מועצת הפיס ומרכז הספר - הוא ללא ספק החלטה מבורכת. סרבוס מספר כי עוד לא הספיק לראות את הגרסה העברית וכי מעולם לא ביקר בישראל, אך ייתכן שבקרוב יבוא לכאן כדי להשיק את הספר באופן רשמי.

איזון פנימי

"זה היה מסע ארוך", הוא אומר על כתיבת הספר. "את הספר הראשון על פינה כתבתי בשלהי שנות ה-70. אחרי שראיתי את ‘פולחן האביב' התרשמתי עמוקות והחלטתי שאני חייב לכתוב על כך. שאלתי אותה אם אני יכול לראות חזרות וסיפרתי לה על הרעיון לכתוב עליה ספר. בתגובה קיבלתי מין חיוך עדין, כי הייתי צעיר מאוד. עבדתי צעד אחר צעד, שאלתי אותה הרבה שאלות וצפיתי בחזרות. כשהיא ראתה את הטקסט הראשון היא הבינה שיש בעבודתה משהו שאני אוהב", הוא צוחק. "זאת היתה ההתחלה".

עם השנים התהדקו היחסים. "בשלב מסוים פינה התחילה לקבל המון פרסים והיה עליה לשאת נאומים בכל מיני טקסים", נזכר סרבוס. "מבחינתה זה היה זוועה. היא שאלה אם אני יכול לכתוב לה את הנאומים, ונעניתי. זה היה שיתוף פעולה קרוב מאוד, הכרתי אותה היטב. מאחר ששנינו באים מאותו אזור בגרמניה (אזור ריין-רוהר, א"ס), יכולתי ממש לחוש את אופן הדיבור שלה. אז במשך כל השנים, בכל פעם שהיא קיבלה פרס הייתי עובד אתה על הנאומים".

מתוך "פולחן האביב"

כמי שעקב מקרוב אחר באוש, איך היית מתאר את החוט השזור בין כל עבודותיה? מה משותף לכולן ונותר במשך כל השנים?

"מה שנותר אותו הדבר הוא הנושא הפנימי של כל העבודות: הכמיהה האנושית לאהבה וההומניות העמוקה. גם האופן שבו היא עבדה, המודל הבסיסי של ניסוי וטעייה, נשאר כשהיה, וכך אף הגישה שלה כלפי העולם, גישה של ‘לא לוותר עד שהכמיהות שלך יתממשו'. במשך השנים היא השתנתה - היו לה שאלות שונות, הריקוד נהיה חשוב יותר ב-15 השנים האחרונות - אבל הנושא הפנימי הזה נשאר".

ומנגד, איך אתה רואה את ההתפתחות הכרונולוגית של עבודותיה?

"באופן כללי אפשר לראות ביצירות התפתחות לעבר חופש רב יותר ויותר. בשנות ה-70 ניתן לראות יצירות שמעמתות יותר את הצופה. פינה תמיד אמרה לי: ‘אתה יודע, אם הזמנים קשים אני חייבת לעשות משהו נחמד כדי לנחם את עצמי. אם זה זמן טוב אני יכולה לעשות את ההיפך'. כלומר, היא יצרה את העבודות הכי מצחיקות ברגעים של עצב. זה היה מין איזון פנימי. היתה תקופה שהיא השתמשה במחוות יום-יומיות, ואילו בעשור האחרון היא חזרה לתנועות כוריאוגרפיות".

בספר הרואה אור כעת הוא כותב: "המשמעות האמיתית של עבודתה של פינה באוש היתה טמונה בהרחבתו של מושג הריקוד, מה ששיחרר את המושג כוריאוגרפיה מהגדרתה הצרה כרצף של תנועות הקשורות זו בזו. הריקוד עצמו נהפך למושא לחקירה ותהייה, שצורות המבע שלו חדלו להיות מובנות מאליהן. תיאטרון-המחול התפתח למשהו שניתן לכנותו תיאטרון חווייתי, תיאטרון שהעביר באמצעות עימות את המציאות כחוויה גופנית. באמצעות סילוק הציווי הספרותי והפיכת ההפשטה הריקודית למוחשית, הפך תיאטרון-המחול את הריקוד - לראשונה בתולדותיו - לבעל מודעות משלו ושיחרר את אמצעי המבע שלו".

 

בספר סרבוס גם חולק לבאוש את אחת המחמאות היפות ביותר שאפשר לחלוק לאמן. הוא כותב שהיא פיתחה תיאטרון-מחול שהציג עמדה ספקנית וביקורתית, אך לא חסרת תקווה. שלמרות הביקורת, ביצירותיה מהדהדים רגעים המעידים על האפשרות לחיות בשלום עם העולם מתוך תחושת שייכות.

בשיחה עמו הוא מסביר: "ביצירות שונות היא מתעמתת עם רגעים של בדידות, של עצבות, של להרגיש אבוד ולא לדעת מה לעשות. אבל אתה אף פעם לא יוצא מהיצירות האלה מדוכא, אלא מרגיש חזק יותר אחרי המופע. וזה הדבר הטוב ביותר שאמן יכול לעשות - להתעמת עם המציאות אבל בו-בזמן לתת לך כוח; לאפשר לך לצאת בתחושה שאולי בזמנים מסוימים החיים מאוד קשים ומסובכים, אבל תמיד יש אור, וכולנו חזקים מספיק כדי לפתור את הבעיות שלנו. פינה אמרה על עצמה שהיא ‘אופטימיסטית מאוד ריאליסטית', ואני חושב שזה בדיוק מה שמרגישים ביצירות שלה".

בלי מידע מפורש

סרבוס, יליד 1956, פירסם במשך השנים שורה של ספרים, מרביתם התמקדו בבאוש ותיאטרון-המחול של וופרטל. ב-1977 הוא ייסד את מגזין המחול "Ballett International", עם כמה צעירים אחרים שביקשו להציע חשיבה רעננה יותר על מחול, והיה עורך שותף שלו במשך שבע שנים. מאז 1983 הוא כותב על מחול באופן עצמאי, פועל ככוריאוגרף ומלמד במסגרות שונות. בימים אלה הוא עובד על ספרו הבא, "Body Images: On the Sense of Sensibility", שבוחן את האופן שבו תפישת הגוף האנושי השתנתה במאה השנים האחרונות דרך אמנויות שונות.

מה חשבה באוש על הספר האחרון עליה, שהקיף למעשה את כל הקריירה שלה?

"היא אהבה אותו כמובן. אני חושב שהסיבה ששיתוף הפעולה שלנו יכול היה להתקיים היא שבנקודה מסוימת פינה הבינה שאני מסוגל לתאר במלים את מה שהיא עושה על הבמה. היא אהבה את הזהירות שלי, את ההימנעות שלי מתיאורים מפורשים. אני פשוט מנסה ליצור מחדש במלים את השפה הפיוטית של היצירות. אני חושב שזה היה דבר חשוב, כי יש הרבה ספרים אחרים על פינה וחלקם מעוניינים בפרשנות מילולית, מסבירים מה אומרת כל סצינה, והיא שנאה את זה. היא תמיד אמרה שהיצירות שלה לא בנויות כך, שהיא לא מעוניינת למסור מידע מפורש".

ג'ון מקדוגל

סרבוס מספר שנפגש עם באוש שבועיים לפני שמתה, ביוני 2009. היא הלכה לעולמה בת 68, ימים ספורים לאחר שאובחן בגופה סרטן בשלב מתקדם, והאובדן הלא-צפוי טילטל אז את עולם המחול. "שנתיים לפני כן היא התמוטטה באחת החזרות", הוא מספר, "נלקחה לבית חולים ועשו לה בדיקות כלליות, אבל הם לא מצאו כלום".

אחרי מותה יצא לאקרנים סרט תלת-ממד שיצר על אודותיה וים ונדרס. הבמאי תיכנן ללוות את הלהקה בכמה סיורים בעולם ולצלם גם את הכוריאוגרפית, אך היא מתה רגע לפני שהחלו הצילומים. במקום יצר ונדרס סרט המביא בעיקר קטעים מארבע יצירות נבחרות, ראיונות עם הרקדנים וקטעי ריקוד המצולמים באתרים שונים בוופרטל וסביבותיה.

מה חשבת על הסרט של ונדרס?

סרבוס נאנח קלות ואז משיב: "אני חושב שזה מתאבן טוב, אבל זה לא סרט על עבודתה של פינה. זה סרט שמראה את הסיטואציה של הלהקה לאחר שהיא מתה, זו פרספקטיבה אחרת. אני חושב שהוא מאוד נחמד לאנשים שלא היתה להם ההזדמנות לראות את עבודותיה על הבמה, לקבל מושג על העבודה שלה. אבל כדי להבין באמת את העבודה הזאת יש כמה דברים שחסרים. למשל ההומור שלה חסר בסרט.

 

"ויש לי גם בעיה עם הראיונות של הרקדנים. אני בטוח שפינה לא היתה מרשה לכלול בסרט את הראיונות האלה. היא היתה אדם מאוד ריאליסטי, היא לא אהבה שמתייחסים אליה בתור אלילה. וזה מה שהרבה מהרקדנים עושים בסרט. זה יותר מדי, זה פתטי, משהו לא בסדר. כל עוד הם רוקדים הכל בסדר, אבל אני חושב שהאופן שבו הם מדברים עליה יותר מדי סנטימנטלי וקיטשי".

מאז מותה מרחפת עננה של אי-ודאות מעל תיאטרון-מחול וופרטל. באוש לא הותירה הנחיות קונקרטיות בדבר עתיד הלהקה, ובינתיים מעלים הרקדנים את הרפרטואר שלה.

מה לדעתך צריך לקרות כעת עם הלהקה?

"באופן כללי אני חושב שזה נהדר שהם יכולים לשמור על הרפרטואר ושיש להם יכולת כלכלית להמשיך לפעול. הדבר הבא שהם צריכים הוא יצירות חדשות".

של מי?

"זו שאלה קשה, ותודה לאל שאני לא צריך לקבל את ההחלטה הזאת. אני חושב שאי אפשר לבסס שם כוריאוגרף חדש אחרי פינה, אז אולי הם צריכים להיהפך למין מרכז כוריאוגרפי שבו הם מציגים עבודות של יוצרים שונים".

ולדעתך הם צריכים להמשיך להופיע עם יצירותיה של באוש?

"כן, אני חושב שזה טוב. כל עוד האנשים שמכירים את היצירות האלה נמצאים שם ויכולים להשאיר אותן בחיים, זה מושלם. יש כל כך הרבה אנשים שרוצים לראות את העבודות הללו. בדיוק בימים אלה מתקיימת בלונדון רטרוספקטיבה של עשר מעבודותיה של פינה, ואני חושב שזה פנטסטי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות