שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

תחרות הקולנוע העלילתי-עצמאי של פסטיבל קולנוע דרום, שיינעל היום (חמישי), נועדה בדיוק לסרטים מסוגו של "לא בתל אביב". יוזמי התחרות, שהתקיימה זו השנה השנייה, ייעדו אותה לסרטים שנוצרו בשולי התעשייה המקומית, באופן עצמאי ובתקציב נמוך, אך לצד הקשיים הכרוכים בהפקה כזאת נהנו גם מהיתרון הגדול שהפקת גרילה יכולה להציע: חופש פעולה יצירתי מלא.

"לא בתל אביב", שהוקרן בתחרות ביום ראשון, רחוק מלהיות סרט מושלם. יש בו הרבה מהמורות תסריטאיות, רעיונות שמטופלים בשטחיות ואפילו תמות מקוממות. ובכל זאת, קשה להתעלם מהחן שפורץ ממנו. לרגעים, הוא מצליח להיות מצחיק, מפתיע ולא צפוי, מצליח לחלץ הופעות טובות מהשחקנים המופיעים בו, משלב מוסיקה סוחפת (של עוזי רמירז), וממלא את המסך בצילומי שחור-לבן שהולמים את האווירה הניסיונית.

במקרה זה כל השבחים, וגם כל הנאצות, מגיעים לאדם אחד: נוני גפן, שהוא היוצר, היוזם והכוח המניע מאחורי הסרט הזה. ב"לא בתל אביב" מוכיח גפן כי בישראל של היום גם בחור צעיר וחסר ניסיון קולנועי יכול להפיק סרט עלילתי באורך מלא, לטוב ולרע. זאת, כמובן, כל עוד הוא מצויד בכמות מספקת של להט יצירתי, נחישות חסרת פשרות ויכולת לרתום אל החזון שלו כמה שותפים קצת יותר מנוסים.

גפן לא רק ביים את הסרט ללא כל ניסיון קודם, אלא גם כתב את התסריט ומשחק בתפקיד הראשי בסרט. הוא מגלם את דמותו של מיכה, מורה צעיר ועדין למראה, שמפוטר מעבודתו עקב קיצוצים במערכת. בעקבות זאת - לא ברור אם כאקט של נקמה או כצעד הנובע מהתרופפות נפשית - הוא חוטף באיומי אקדח את אחת מתלמידותיו (יערה פלציג, "השוטר").

מיכה מחזיק את הנערה בביתו, ואילו היא, אף שהיא יכולה להימלט משם בקלות, מתאהבת בו ובוחרת להישאר לצדו. כשהשניים יוצאים יחד, חמושים באקדח, לחסל חשבונות עם אמו של מיכה, נדמה כי העלילה דוהרת לעבר הדפוס המוכר של נאהבים הבוחרים בחיי פשע, אך עד מהרה רותם מיכה את הנערה לסייע לו במשימה אחרת, שהוא אינו מסוגל לבצע לבדו: לכבוש את לבה של היפהפייה השכונתית (רומי אבולעפיה), שבה הוא מאוהב זה שנים. מכאן ואילך, נוצרת על המסך שלישייה רומנטית שנקלעת להרפתקאות שונות.

תסריטים למגירה

גפן, בן 30, נולד בקרית אתא ועבר עם משפחתו בגיל 10 לקרית טבעון. לתל אביב הוא הגיע לפני פחות מעשר שנים. בתחילה, ניסה את כוחו בכתיבת שירה, אך לאחר שלא הצליח לפרסם את יצירותיו, החליט לוותר ולשנות כיוון. הוא החל לכתוב תסריטים, ובחר לעשות זאת מבלי ללמוד קולנוע באופן פורמלי.

"קניתי שני ספרים - את ‘איך לכתוב תסריט' של קובי ניב ואת ‘סיפור' של רוברט מקי - וככה למדתי לכתוב", סיפר גפן בראיון בשבוע שעבר. הוא החל לעבוד כעוזר הפקה בתוכניות טלוויזיה, השתעשע ברעיון של להפוך לשחקן והחל לשחק בסרטי סטודנטים, ותוך כדי כך המשיך לכתוב תסריטים למגירה.

באחד מסרטי הסטודנטים שבהם שיחק, התחבר גפן עם סטודנטים מבית הספר לקולנוע סם שפיגל. "התיידדתי עם רבים מבני השכבה הזאת, שבהם היה גם זיו ברקוביץ (שצילם בסופו של דבר את ‘לא בתל אביב', נ"א), נהפכנו לחברים, ובעצם דרכם למדתי קולנוע. פתאום הבנתי שאני נהנה מאוד מהשיחות איתם, הרגשתי שסוף סוף מישהו מדבר בשפה שאני רוצה לדבר, בשפה שמסקרנת אותי ומעניינת אותי. זאת היתה קפיצת המדרגה שלי לתוך העולם של הקולנוע".

לפני כארבע שנים, תסריט שכתב גפן לפיצ'ר ביוגרפי על המוסיקאי יוסי אלפנט, קיבל מענק פיתוח מקרן הקולנוע. "כתבתי את התסריט עם נמרוד קורן, שכבר כתב טלנובלה, עורך התסריט היה רני בלייר, ונפתלי אלטר היה היועץ מטעם הקרן. היה לי אמנם מאוד מעניין לעבוד פתאום עם כאלה כותבים מקצועיים, אבל בסופו של דבר, הבנתי שזו היתה חוויה שלא ביטאה שום דבר פנימי שלי. כי לכל אחד מהם היתה דעה, לכל אחד היה רעיון, ואני עוד לא הייתי מספיק בטוח בעצמי כדי להגיד ‘רגע חבר'ה, זה מה שאני רוצה'. הייתי מאוד מושפע מהם, ובצדק. עם זאת, אני חושב שבגלל זה התסריט יצא בסופו של דבר מאוד נכון, אבל חסר קסם".

מתוך "לא בתל אביב". תסריט פרועצילום: זיו ברקוביץ'

בעקבות זאת החליט גפן לצאת להרפתקה חדשה, שבה הוא לבדו יהיה בשליטה מלאה. לאחר הפוגה קלה שעשה לצורך צילומי סרטו של עדו פלוק, "אף פעם לא מאוחר מדי", שבו שיחק בתפקיד הראשי, הוא חזר לשולחן הכתיבה. "התיישבתי לכתוב תסריט חדש, הפעם בלי חוקים. אמרתי לעצמי שעכשיו אני עושה מה שאני רוצה. לא את מה שנכון, אלא את מה שנכון לי", הוא מסביר.

"החלטתי שאני רוצה לכתוב משהו שאהיה מבסוט ממנו, גם אם אעשה זאת בדרך שנחשבת מאוד לא נכונה. רציתי לבעוט בדלת". התוצאה היתה תסריט פרוע, מצחיק לעתים, עם עלילה תזזיתית, מצחיקה, משונה, ובהחלט בועטת. המזל האיר פנים לגפן, ובאורח מקרה כשסיים את כתיבתו, הוא נתקל במפיק המנוסה איתי תמיר ("התגנבות יחידים", "השוטר", "וסרמיל"), שאהב את התסריט והחליט להצטרף להרפתקאה.

אנשי הצוות והשחקנים שהצליח גפן לגייס לסרט עבדו ברובם בהתנדבות. "מי שבאו לעבוד איתנו, כולל ענת עצמון וטל פרידמן, באו בגלל התסריט, מתוך התלהבות שיש פה תסריט שונה, קצת מטורף", הוא אומר. "כל מי שבאו נדלקו על המהות של העניין, על זה שזה סרט עם משהו קצת חצוף , קצת פרוע. אני מניח שגם האנשים שלא באו, לא באו מאותה סיבה. או פשוט מפני שלא היה לנו כסף לשלם, שזה כמובן לגיטימי".

פרידמן, בתפקיד משעשע במיוחד, מגלם בסרט את אחיה של נוני (אבולעפיה) - שחקן מפורסם בשם עופר שכטר, המשלם ערבות כדי לשחרר את מיכה, הגיבור, ממעצר. הוא מתמודד עם גילויי הערצה בכל מקום שאליו הוא מגיע, מודע לצורך שלו להגן על שמו הטוב, ומזדעזע כשמיכה נכנס עם אקדח למכונית שבה הוא יושב. "ואו, ואו, אני עופר פאקינג שכטר, השם שלי יהיה בסכנה", הוא נחרד.

גפן מספר שהתפקיד נכתב במקור עבור שכטר, אבל זה סירב להופיע בסרט. בכל זאת, החליט גפן להשאיר את שמו בתסריט. כאשר התקשר לפרידמן כדי להציע לו את התפקיד, הוא מספר, "פרידמן אמר לי, ‘שמע, קולנוע ישראלי, עזוב אותי, אין לי כוח, הכל משעמם'. הבנתי שהסיכוי אפסי, אבל בכל זאת שיכנעתי אותו שאשלח אליו את התסריט. ואז, אחרי חודש, הוא מתקשר ואומר לי: ‘חביבי, אתה דפוק במוח, אני בפנים'. ובאמת הוא בא".

נוני גפן. תחושה כללית של מיאוס כלפי החיים פהצילום: דודו בכר

ההחלטה לשלב את שמה של תל אביב בשם הסרט, אף שכולו צולם בטבעון ומתרחש בה, עוררה לדבריו התנגדות אצל רבים, אך הוא התעקש. "זה ביטא מבחינתי תחושה כללית של מיאוס כלפי עצמי וכלפי החיים פה.

"כולם יודעים הרי שלא כל החיים מתקיימים בתל אביב, ובכל זאת, כשאנחנו בבתי הקפה שלנו ועם החבר'ה שלנו תמיד השיחות הן נורא של פה, כולם חיים את אותו משהו קטן ומינורי, מקומי. אז זה היה ניסיון לצחוק קצת על עצמי ועל הסביבה שאני נמצא בה. חוץ מזה, לי אישית נמאס לראות סצינות שמצולמות בשדרות רוטשילד. זו שדרה יפה, אבל צילמו אותה מספיק, לא? הגיע הזמן לצאת לצלם מחוץ לתל אביב".

קרן הקולנוע הישראלי השקיעה ב"לא בתל אביב" סכום התחלתי צנוע, של 50 אלף שקל, במסגרת מסלול המיועד לתמיכה בסרטים עצמאיים, וגפן ותמיר הוסיפו סכום זהה מכיסם, הוא מסביר. עם סכום זעום זה הם יצאו לדרך. "אני הייתי כמו קטר, אי אפשר היה לעצור אותי", אומר גפן, "ובזכות זה שאיתי מפיק מנוסה ומקושר, הוא הצליח להשיג דברים ששירתו אותנו בעשיית הסרט. התקציב הנמוך אילץ אותנו הרבה פעמים לחשוב על פתרונות יצירתיים. זה היה לא פשוט, אבל כיף".

כך, למשל, כשההפקה לא יכלה לממן השכרה של קריין (crane, מנוף שאליו מחברים את המצלמה לצורך צילום מזוויות מסוימות, נ"א), נתלה הצלם בין שתי מכוניות, הוא מספר. את ארוחות הצהריים סיפק להפקה חדר האוכל של אחד הקיבוצים בסביבה, בזכות העובדה שגפן הוא בן המועצה האזורית זבולון, ועל סידורי הלינה לצוות ולשחקנים ההפקה

לא נאלצה לשלם, מפני שכולם התארחו בבתי הורים של חברי ילדות של גפן.

ואולם לאחר הצילומים, היה על תמיר וגפן לגייס עוד כסף להשלמת ההפקה. קרן הקולנוע סייעה להם, אך הסכום לא הספיק, ותמיר הציע לצאת לגייס כסף נוסף באמצעות האינטרנט. הם הכינו טריילר מושקע, העלו אותו בתחילת השנה לאתר גיוס ההשקעות "אינדיגוגו", והזמינו משקיעים פוטנציאליים להצטרף אליהם. בתמורה להשקעתם, הבטיחו למשקיעים דברים שונים - מפוסטר של הסרט ועד קרדיט של מפיק שותף - תלוי בגובה ההשקעה.

היוזמה הצליחה מעבר למשוער. כלי תקשורת שונים העניקו למבצע הגיוס הזה כיסוי תקשורתי, וכ-200 איש, מהארץ ומחו"ל, השקיעו סכומים שונים בסרט. תמיר וגפן גייסו כך יותר מ-100 אלף שקל, והסכום הזה איפשר להם לסיים את ההפקה (אף שקל לא נותר בידיהם, הכל הושקע בסרט, מבהיר גפן).

ואולם, למרות ייחודו, אחד הדברים המקוממים בסרטו של גפן הוא כמה מעידות שוביניסטיות מרגיזות. כך למשל, הבחירה התסריטאית לגרום לשתי צעירות יפהפיות להתאהב בגיבור, אף שלפחות אחת מהן נחטפה על ידו באיומי אקדח ומוחזקת בביתו בכפייה, וכן שתי סצינות המציגות חבורת פמיניסטיות באופן נלעג במיוחד. נראה כי פמיניזם הוא לא הצד החזק של גפן.

"הסרט שומר על גבולות המוסר, הגיבור לא עושה את המעשה האסור עם הילדה", טוען גפן בתגובה. "היא מתאהבת בו, אבל הוא יודע שזו בסך הכל ילדה שמתאהבת במורה שלה. חוץ מזה, בכוונה ניסיתי ליצור את העולמות שמהם הן באו כעולמות לא ממש שפויים, כך שהסיבות למה שמניע אותן קיימות, גם אם הצופים אולי פחות חווים אותן מפני שהסרט מצחיק. מבחינתי, זה סרט רומנטי קלאסי. אם זה שוביניסטי זה רק בצחוק, כי אני פמיניסט".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ