בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשאר בחוץ: על הביוגרפיה של ולטר רתנאו

יותר מכל מבטאת הביוגרפיה שפירסמה שולמית וולקוב את הטרגדיה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם. שר החוץ של רפובליקת ויימאר היה משולב היטב בחברה, אך מנודה לנצח

13תגובות

Walther Rathenau: Weimar's Fallen Statesman

$25 ,.Shulamit Volkov. Yale University Press, 240 pp

"כל אימת שאחשוב על גרמניה בלילה, תנדוד עלי שנתי". כך (בתרגום פחות או יותר חופשי מן הגרמנית היפהפייה שלו) קונן ב-1843 היינריך היינה, ובשורות אלו, כמו במכלול יצירתו, נתן ביטוי עז-נפש לאמביוולנטיות ולמורכבות של יחסו לארץ הולדתו. מצד אחד, משיכה וכמיהה עמוקות אליה, שלא עזבו אותו כל שנות גלותו הארוכות בפאריס; מצד שני, חרדה יהודית קשה מפני מה שכבר אז מילא את היינה, כמו גם את משה הס אחריו, אימה ופחד; וכל זאת עוד טרם אוחדו מדינות גרמניה למעצמה אדירה וכוחנית, ודימוים המקובל של הגרמנים היה עדיין זה של אומת המשוררים וההוגים.

ארכיון: בית לוחמי הגיטאות

לא היתה תרבות כתרבות הגרמנית שמשכה אליה כל כך הרבה יהודים משכילים, לא רק בגרמניה, אלא גם ברחבי הפזורה היהודית במזרח אירופה כולה; ולא היתה ארץ כמו גרמניה שבה הצליחו היהודים במאה ה-19 - בכלכלה, במסחר ובתעשייה, במדע ובספרות, באמנות ובעיתונות - להגיע להישגים שלא יתוארו. לאחר איחוד גרמניה ב-1871 תחת שרביטו של ביסמרק וביטול שרידי ההפליות החוקיות נגד היהודים, נהפכה ברלין אבן-שואבת לעשרות אלפי יהודים שהטביעו את חותמם על העיר, על הישגיה התרבותיים ועל כלכלתה המשגשגת. גם לא היתה מדינה בה ראו היהודים - אורתודוקסים כרפורמים, מסורתיים כחילוניים - את עצמם כבניה. ללא היהודים לא היתה גרמניה מה שהיתה ערב מלחמת העולם הראשונה.

אני נותר יהודי

אך מעל לכל אלה ריחפה עננה, שהתבטאה לא רק בעלייתן של תנועות אנטישמיות פוליטיות - המושג "אנטישמיות" על משמעותו הגזענית הומצא בשנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי אינטלקטואל גרמני, שהתחיל את דרכו דווקא כרדיקל פוליטי. עם כל הישגיהם ומרכזיותם של יהודי גרמניה לכלכלתה ולחברתה, ועל אף השוויון הפורמלי שממנו נהנו, הרי השירות הציבורי והזכות לשרת כקצין בחיל המילואים - סמל סטאטוס משמעותי בגרמניה הקיסרית על אווירתה המיליטריסטית - היו סגורים בפניהם, אלא אם התנצרו. הדרה משפילה אמרה ברורות: "בסופו של דבר, אתם לא משלנו".

אולי רק וינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, יכלה להתחרות באפשרויות שנפתחו אז לפני היהודים: אך בקיסרות ההבסבורגית רבת-הלאומים יכלו היהודים לראות את עצמם כאחד ממרכיביו של פסיפס רב-אתני ורב-דתי. בגרמניה, לעומת זאת, ראו עצמם מרבית היהודים כפטריוטים גרמנים לכל דבר. במלחמת העולם הראשונה הצביעו יהודי גרמניה בגאווה על כך שמספר החללים היהודים עלה על חלקם באוכלוסייה. זה לא עזר: באוקטובר 1916 החליט המטה הקיסרי לקיים מפקד מיוחד של החיילים היהודים בצבא, כדי לוודא שהאוכלוסייה היהודית אינה משתמטת משירות צבאי וגם מתוך חשש שנאמנותם אולי מוטלת בספק.

ולטר רתנאו ביטא יותר מכל פרדוקס טראגי זה, וספרה המעולה של ההיסטוריונית הפרופ' שולמית וולקוב נותן לו ביטוי חד ומכאיב. מצד אחד, בן למשפחה יהודית עתירת-נכסים, שאביו הקים את אחד ממפעלי התעשייה האלקטרונית החשובים ביותר בגרמניה ונתפש כאחד מאילי הכלכלה הגרמנית העשירים ביותר; הוא עצמו שימש בזמן מלחמת העולם הראשונה כמתאם-על לענייני כלכלה ואיפשר במידה לא קטנה את הישרדותה הכלכלית של גרמניה במלחמה; וברפובליקת ויימאר הגיע למשרה הרמה ביותר שיהודי זכה לה אי פעם בגרמניה - שר החוץ. בתור שכזה, חילץ את גרמניה מכמה משברים פיננסיים בינלאומיים שאיימו עליה לאחר מפלתה, ובעודו מכהן כשר חוץ נרצח על ידי קבוצת קושרים לאומנית ואנטישמית שהאשימה אותו בבגידה בענייניה הלאומיים של גרמניה.

כל חייו היה רתנאו קרוע בין היותו אחד מן האנשים העשירים בגרמניה, שהיה עם זאת גם אינטלקטואל מבריק, מוברג היטב בעילית החברתית והספרותית של ברלין; לבין יהדותו, שחסמה את דרכו לעמדות בעלות השפעה של ממש. מצד אחד, הזדהה בכל נימי נפשו עם מאמציה של גרמניה הקיסרית להשיג לעצמה עמדת הגמוניה בינלאומית מכוח עוצמתה הכלכלית וראה עצמו כבן נאמן למולדתו הגרמנית ולמדיניותה. בלשון שהיא ללא ספק קיצונית בניסוחיה, כתב כי "העם הגרמני הוא העם שלי, אין לי עם אחר. בשבילי היהודים הם שבט גרמני, ממש כמו הסכסונים, הבווארים או הוונדים". מצד שני, פירסם ב-1897 קול קורא ליהודי גרמניה תחת הכותרת (בגרמנית) "שמע ישראל", שבו באה לידי ביטוי כל ההיקרעות הנפשית והאנושית שלו.

קול קורא זה פורסם תחילה תחת שם עט אך במהרה התבררה זהות מחברו. זהו חיבור מורכב: מצד אחד, מתוארים בו יהודי גרמניה בלשון הלקוחה לעתים מסטריאוטיפים אנטישמיים ("שבט אסיאתי זר החי על אדמתה של פרוסיה"). מצד שני, הוא מבקר את יהודי גרמניה על כך שעם כל רצונם להיות גרמנים, הם עומדים בהסתגרותם ("חיים מרצונם בחצי-גטו, אינם איבר חי של העם אלא הם אורגניזם זר בגוף הלאומי"). ביודעין אין הוא דן בהיבט הכלכלי של מעמד היהודים (אם היה עושה כן, היה מוכרח להתמודד עם עושרו העצום שלו ושל העלית הכלכלית היהודית), אלא רק במעמדם התרבותי-חברתי האמביוולנטי. הוא קורא ליהודי גרמניה לצאת מהסתגרותם העדתית, להסיר את המחיצות בינם לבין קבוצת הרוב - וזאת לא מתוך חיקוי חיצוני של אורחות חייה של קבוצות הרוב, אלא מתוך הזדהות אותנטית עם תרבותה, עם ההיסטוריה שלה ועם זיכרונותיה.

עם כל זאת, דחה רתנאו בכל לשון את הרעיון שהתנצרות היא הפתרון - מהלך שרבים בסביבתו החברתית נקטו בו. לדעתו, זהו פתרון לא מכובד, שכן אדם מודרני אינו יכול לקבל על עצמו ברצינות את ה"דוגמה המיתולוגית" העומדת ביסוד הנצרות, ויעשה שקר בנפשו אם כך יתנהג. הצהרת אמונה כזו, כאשר היא נעשית למטרות אופורטוניסטיות כלכליות וחברתיות, רק תעמיק את הביקורת על חוסר יושרם של היהודים ותעניק לגיטימציה נוספת להפליה על בסיס דתי.

ההתנגדות העקרונית הזאת לפתרון ההמרה - שרתנאו יחזור עליה כל ימי חייו - היא אות כבוד ליושרו האינטלקטואלי, אך ברור שהיא מעמידה אותו בעמדה בעייתית. אין תכנים יהודיים כלשהם - בוודאי לא דתיים - להתעקשותו זו של רתנאו לעמוד ביהדותו: יש בה יותר משום עמדת כבוד ואותנטיות, אך היא מותירה אותו, בסופו של דבר, הן בשולי החברה היהודית והן בשולי חברת-הרוב הגרמנית. גם אם במשך השנים ביקש מפעם לפעם לנסח את הדברים בצורה שונה, וספרה של וולקוב מפרט כמה וכמה ניואנסים בנושא זה, הרי עמדתו הבסיסית לא השתנתה: כן, להיות גרמני בכל נימי נפשך, אבל לחדול מלהיות יהודי - זה לא. אולי משום שלא רצה בכך, אולי (ואי אפשר להתעלם מכך) כי הגזענים האנטישמים ממילא לא היו מתייחסים לכך ברצינות, שכן בשבילם יהודי נשאר לעולם יהודי. מי שמכיר את לבטיו של הרצל יזהה כאן דילמה דומה - אלא שפתרונו הציוני של הרצל היה ההיפך הגמור: באותה שנה ממש, 1897, פתח הרצל את נאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל במשפט המפתח: "אנו עם, עם אחד" - לא גרמנים או אוסטרים "בני דת משה".

יותר קיסרי מדמוקרטי

בספרה, וולקוב מתארת בפירוט כיצד רק מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה של ויימאר איפשרו לרתנאו למצוא את מקומו הפוליטי בצמרת השלטון. אולם זו היתה דרך חתחתים: כתוצר התרבות הפוליטית של גרמניה הווילהלמינית, נותר רתנאו ספקן בנוגע לשיטה הדמוקרטית, ורק באי-רצון רב מצא עצמו לאחר 1918 משתלב במערכת הפוליטית המפלגתית: תפישתו את המרחב הציבורי נותרה אליטיסטית, ביורוקרטית-מקצוענית, רחוקה מן ההמון הסוער. גם העובדה שעד למפלת גרמניה המשיך לתמוך במשטר הקיסרי (אם כי העלה רעיונות חדשניים לרפורמות במבנה העילית השלטת) ובשלב מסוים ראה בגנרל הגרמני אריך לודנדורף את מצילה של גרמניה, יצרו סביבו אווירה של חשד גם ברפובליקה החדשה.

עם זאת, כאשר הבין כי לנוכח המפלה הנוראה חייבת גרמניה, כדי להימנע מגורל רע יותר, להגיע לפשרה בעניין הפיצויים שהוטלו עליה בחוזי ורסאיי, נתפש על ידי הימין הלאומני - ששגעונות ההתפשטות האימפריאליים שלו הם שדירדרו את גרמניה למפלתה - כבוגד הסוגד לאינטרסים כלכליים שלו ומקורב מדי לחוגי הפיננסים הבינלאומיים.

אולם כישלונו של רתנאו היה ביסודו גם כישלונה של הרפובליקה של ויימאר. ויימאר ירשה לא רק את המפלה - אלא גם את המבנה החברתי והפוליטי המעוות של גרמניה הקיסרית: מצד אחד, מדינה תעשייתית מפותחת, המדינה התעשייתית המפותחת ביותר באירופה; אך מצד שני, מבנה חברתי ופוליטי שמרני וקופא על שמריו. בניגוד לבריטניה ולצרפת, שבהן המודרניזציה הכלכלית והחברתית שימשה בסיס להתפתחות דמוקרטית, בגרמניה התרחשה מודרניזציה תעשייתית מדהימה, אך המבנה החברתי נשאר הייררכי וטרום-מודרני. כך אירע שלאחר שהתרסק המשטר הקיסרי עם המפלה ב-1918 והוקמה הרפובליקה, נוצר פער עצום בין החוקה הדמוקרטית הסוציאלית של ויימאר ובין המבנה החברתי של גרמניה. הרפובליקה של ויימאר מצאה את עצמה במצב שבו למעשה כל האליטות החברתיות - הביורוקרטית, הצבאית, הכלכלית, האקדמית והכנסייתית - ראו את ויימאר כיצור לא לגיטימי.

במלים אחרות, לוויימאר ולא רק לרתנאו, חסר בסיס מוצק של לגיטימיות חברתית. בסוף דרכה של הרפובליקה הדבר התבטא גם בכך שמי שנבחר לנשיאה האחרון היה הפלדמרשל הינדנבורג, מצביא הצבא הקיסרי שניגף במלחמת העולם, ולמרות שנבחר לנשיא על פני היטלר, היה זה הוא שסלל את דרכם של הנאצים לשלטון. רק לאחר מפלתה השנייה, ב-1945, הצליחה גרמניה למצוא את דרכה ללגיטימיות דמוקרטית.

מה שלא מוזכר

שולמית וולקוב מתארת היטב את נפתולי הביוגרפיה של רתנאו מתוך התמצאות עמוקה בהיסטוריה הגרמנית ומתוך ידע מפורט של אישיותו, המתבסס על מאמריו ומכתביו של רתנאו, וכל זאת מתוך אמפטיה עמוקה לאישיותו - אך גם עם ביקורת פסיכולוגית עליה. עם כל מודעותה למשברה העמוק של גרמניה, היא היסטוריונית טובה מדי מכדי להציג זאת כסיפור שאחריתו ידועה מראש: היא יודעת כי עליית הנאצים והשואה לא היו נתונים וצפויים מראש. כל אלה הסבורים כי השואה היתה כורח היסטורי הנובע משנאת ישראל ההיסטורית פשוט משחררים את הרוצחים הנאצים מאחריות למעשיהם, שהרי ככל בני אדם גם הם היו בעלי בחירה חופשית וכתוצאה מזאת אחראים למעשיהם ולא היו רק מכשיר בידי התפתחות היסטורית דטרמיניסטית. הדברים יכלו להתגלגל אחרת - אבל הם התגלגלו כפי שהתגלגלו כתוצאה מנסיבות היסטוריות ספציפיות והכרעות אנושיות מורכבות - וספרה של וולקוב מיטיב לתאר סבך היסטורי זה.

יחד עם זאת, לעתים נדמה כי וולקוב מקלה מעט בכובד הדילמות והסתירות הפנימיות שאפיינו הן את רתנאו והן את יהודי גרמניה בכללם. אפשר, למשל, להתפלא על כך כי אמירתו הפאתטית של רתנאו, כי היהודים אינם אלא שבט גרמני "כמו הסכסונים והבווארים" אינה מוזכרת בספר, למרות שהיא מופיעה בהתכתבות מעניינת (וקצת מטרידה) בינו לבין הסופר האנטישמי וילהלם שוואנר, שממנה וולקוב מצטטת קטעים אחרים בהרחבה.

כמו כן, קשה שלא לתמוה על כך שבהזכירה את חתן פרס נובל לכימיה פריץ האבר, שהיה יהודי מומר, וולקוב מאפיינת אותו רק כממציא "אמוניה סינתטית, החיונית הן לדשנים והן לחומרי נפץ". האבר היה זה שפיתח את תוכנית הגז המרעיל שגרמניה פתחה בה במלחמה והיה אחראי - לא רק במעבדה, אלא גם בשדה הקרב - להפעלתה. זה אמנם מביך שיהודי שהתנצר היה אחראי למלחמת הגזים הגרמנית (שאיפשרה לאחר מכן את פיתוח גז הציקלון שהנאצים רצחו באמצעותו בשואה), אך זה רק מעצים את הטרגדיה היהודית-גרמנית: אשתו של האבר התאבדה ככל הנראה בגלל מעורבותו של בעלה בפיתוח תוכנית מלחמת הגזים, והאבר עצמו נאלץ לברוח מגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון ורבים מבני משפחתו נרצחו בשואה. מעורבותם של אנשים ממוצא יהודי בכמה מהיבטיה הלאומניים הפחות סימפטיים של הפוליטיקה הגרמנית לא הצילה אותם, בסופו של דבר, מן השנאה הנאצית.

גם חלקם הבולט של היהודים בקבוצות מהפכניות רדיקליות בגרמניה אחרי תבוסתה ב-1918 אינו נזכר בספר. לא רק בולטותם של יהודים במהפכה הסובייטית בבוואריה אינה מופיעה כאן: כך גם שמה של מהפכנית כמו רוזה לוכסמבורג, שנרצחה בברלין על ידי מיליציה ימנית ואנטישמית, אינו מוזכר - אירוע מכונן בתולדותיה המסוכסכים של ויימאר. אירועים אלה שיחקו לידיה של התעמולה הלאומנית והיו במידה לא קטנה ההקשר שבו גאתה ההסתה האנטישמית נגד רתנאו שהביאה בסופו של דבר לרציחתו. בשום מדינה אירופית לא מצאו עצמם יהודים כה רבים גם בקצה הלאומני של המפה הפוליטית - וגם בקצותיה הרדיקליים והמהפכניים.

נותר צליל חלול

מקובל לחשוב שרוברט מוסיל עיצב את אחד מגיבורי הרומן שלו "האיש בלא תכונות" על פי אישיותו של רתנאו. זה תיאור לא בדיוק הוגן. אולי יותר מתאים הוא האפיון שהעניק לו ההיסטוריון הבריטי ג'יימס ג'ול, שהכתיר את המסה שלו על רתנאו בכותרת "נביא ללא מטרה": כלומר, הוא היה אישיות מרשימה, עשירה בניסיון כלכלי וארגוני, איש ברוך תובנות הגותיות ואמנותיות, בעל דחף עצום לפעילות ציבורית, מסוגל לתרום רבות לחברה - אך בסופו של דבר, הצליל שהפיק מעצמו נותר חלול. קשה להטיל ספק בכך כי עקרות זו נבעה, לפחות בחלקה הגדול, ממעמדו כיהודי בחברה שלא ממש ראתה את יהודיה כמי ששייכים אליה באמת.

כאשר עמד רתנאו להתמנות לשר החוץ של גרמניה, ביקרו אותו בחווילתו אלברט איינשטיין וקורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה, וביקשו לשכנע אותו כי אין זה מתאים לו, כיהודי, להיות שר החוץ של גרמניה בתקופה כה קשה. הם ידעו כנראה על מה הם מדברים: רתנאו, עם כל תחכומו, נותר אטום לתחושותיהם.

הפרופ' שלמה אבינרי תירגם וערך את המהדורה האנגלית של ספרו של משה הס "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" שהופיע בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו