שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם גיל
נעם גיל

הרוח יוצא

פיליפ רות. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 263 עמ', 89 שקלים

"הרוח יוצא" מכיל רכיבים רבים המוכרים מספריו המאוחרים של פיליפ רות: אינטלקטואל מזדקן, שחולם בהקיץ על נערות צעירות, מבודד מן החברה בפרוור נידח ושומם, מאבד בהדרגה את השליטה על חייו, על בנות זוגו ואף על איברי גופו, ובראשם, כמובן, איבר המין. בדומה לספרים נוספים של רות - "הכתם האנושי" ו"החיה הגוועת", למשל - מבקש גם כאן הגיבור לצאת למסע גברי אחרון אל לבה של אשה צעירה לפני שיפרוש לגמלאות. גראוצ'ו מרקס אמר שנים ספורות לפני מותו, שהיה מחליף את כל הפרסים שבהם זכה, את כל תוארי הכבוד שקיבל, את כל המחמאות שהעתירו עליו - תמורת זיקפה אחת קטנה. משאלה דומה נרמזת גם מספרו של פיליפ רות ומחייו של גיבורו הנאמן ביותר.

פיליפ רות צילום: רויטרס

נתן צוקרמן, שמופיע בפעם התשיעית וכנראה האחרונה בספריו של רות, עוזב בתחילת הרומן את הבקתה המבודדת שבה הוא מתגורר בניו אינגלנד ומגיע לניו יורק כדי לעבור טיפול חדשני שאמור לשפר את תפקוד שלפוחית השתן שלו. הביקור החפוז הזה, שנועד תחילה למטרות רפואיות, נהפך במהרה למסע של "גבר בחיתולים" למימוש אחרון של "הפנטסיה הרדודה, רפת השכל, על התחדשות". בניו יורק הוא מכיר את ג'יימי לוגן, צעירה טקסנית יפה, המפיחה "כוח משיכה עצום על רוח הרפאים של התשוקה שלו". היא מבקשת לשוחח עם צוקרמן על פוליטיקה וספרות. הוא מבקש לממש עמה אהבה מינית אחרונה.

לכאורה, לפנינו סיפור ידוע. את אותו סיפור עצמו תיאר רות כבר בספרו הראשון על צוקרמן, "סופר הצללים", שעסק בבחור צעיר ואידיאליסט (צוקרמן בן ה-23) שמגיע לביתו של סופר מזדקן, מפוכח ומתבודד (הסופר ע"א לונוף). במהלך הביקור פוגש צוקרמן את איימי בלט, צעירה יהודייה עם מבטא אירופי שהגיעה לארצות הברית אחרי המלחמה. לאחר היכרות קצרה, קובע צוקרמן שאותה איימי היא לא אחרת מאשר אנה פרנק, שניצלה והגיעה לאמריקה תחת שם בדוי. אנה/איימי נהפכת במהרה לאובייקט התשוקה של צוקרמן, הרואה בה את התגלמות הפנטסיה היהודית-המינית האולטימטיבית שלו. אך זוהי פנטסיה ותו לא, פנטסיה שגורלה העגום נחשף לקוראים של "הרוח יוצא" בעת פגישתו המקרית של צוקרמן עם אותה איימי, כמעט 50 שנה לאחר מכן. כעת היא חולה בסרטן, שעיוות את ראשה ועתיד גם לסיים במהרה את חייה. האוהבים הצעירים הפכו ברבות השנים לצמד זקנים מותשים.

המאבק המתסכל והאבוד הזה, של האדם עם גורלו, עם זקנתו, בא לידי ביטוי גם במפגש של צוקרמן עם ריצ'רד קלימן, אינטלקטואל הרווארדי חרוץ בן 28, המבקש לכתוב את סיפור חייו של אותו ע"א לונוף, הסופר שאירח את צוקרמן הצעיר שנים ספורות לפני שנפטר. בעיניו של צוקרמן, קלימן הוא אויב המאיים יותר מכל על עולם הספרות, שכן רצונו לחשוף את הסודות הכמוסים העומדים מאחורי תהליך היצירה מפר את האוטונומיה הקדושה של מעשה האמנות. צוקרמן מבקש להילחם בחטטנות הבזויה הזו, ובכך להציל את כבודה האבוד של הספרות.

חזרתו של רות ב"הרוח יוצא" לתחנה הראשונה בחייו הספרותיים של צוקרמן סוגרת מעגל ופותחת אותו שוב. זהו שוב המפגש שבין הצעיר החרוץ והעיקש עם הזקן המתבודד שנאלץ לפנות לו את מקומו בעולם; זוהי שוב התשוקה לזרה הלא-מושגת; זהו שוב מאבק אבוד להחזרת השליטה של האמן על דמויותיו. הסיפור הוא אותו סיפור, אך התפקידים משתנים.

עטיפת הספר

צוקרמן, שמספר את חייו לקוראיו, לועג תכופות לקלישאות שהוא עצמו מפזר - הגילוי העצמי, האפשרות לגאולה, אובדן הנעורים והחיוניות, הערגה לדם נשי צעיר - קלישאות שטיפח במהלך הקריירה הספרותית הארוכה שלו. ככלל, רות מפזר במהלך היצירה שלל עקיצות וביקורת עצמית על פועלו הספרותי רב השנים. עקיצות אלה באות לידי ביטוי מיוחד בשיחותיו של הגיבור עם קלימן - כשצוקרמן מתנגד נחרצות לבקשותיו של הצעיר לשיתוף פעולה בכתיבת הביוגרפיה, כאילו לא היה דבר בזוי יותר מחטטנותו של הקורא בחייו של הסופר. ואכן, אותה "אינקוויזיציה ביוגרפית" מהווה מבחינת צוקרמן מכשול למלחמה "בפנטסיות שהשליכו התמימים שבקוראים מן הסיפורת אל הסופר". את אותה פנטסיה ממש רות עצמו טיפח בשמחה בספריו, כשגילם לעתים תכופות, במפורש או במרומז, את תפקיד הגיבור.

רות חוזר ומערפל בספרו את הגבול שבין בדיון למציאות, ובין המחזה הפיקטיבי ("הוא והיא", היצירה האחרונה שעליה עובד צוקרמן לפני שיאבד את זיכרונו) לבין החיים עצמם. זוהי נקודת מבטו של אמן מזדקן, סנילי, שאינו יכול כבר להבדיל בין הממשות לבין הרוח, בין זיכרון לבין חלום.

ב"הרוח יוצא" ממחזר פיליפ רות חומרים ישנים ליצירת דבר חדש ונפלא: יצירה ספוגה בהומור ובמרירות, בתקווה ובציניות, בתשוקה ובאימפוטנציה - הרכיבים מהם בנויים חייו של צוקרמן. כל שנותר לו הוא לעזוב את הבמה ולפנות את מקומו לשחקנים הצעירים החדשים שבזירה. צוקרמן מודע לכך היטב כשהוא מצטט את דבריה המפוכחים של רוח הרפאים מתוך "ארבע הרביעיות" של ט"ס אליוט: "מלות השנה שעברה שייכות לשפת השנה שעברה/ ומלות השנה הבאה מצפות לקול אחר".

Exit Ghost / Philip Roth

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ