בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"למוח של הימלר קוראים היידריך": ההיסטוריה שלו ושלי

לורן בינה חוקר בדרך ספרותית את ההתנקשות בהיידריך ב-1942 בפראג, אבל מקפיד להכניס לעלילה גם את בנות זוגו שלו עצמו

2תגובות

HHhH: למוח של הימלר קוראים היידריך

לורן בינה. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 320 עמ', 92 שקלים

בזיכרון החזותי נצרבה דמותו של ריינהרד היידריך פעמיים. בפעם ראשונה כשהוא משוחח עם היטלר בבגדים אזרחיים, בקטע הסרט המפורסם שצילמה אווה בראון במרפסת קן הנשרים (מעונו הפסטוראלי של הפיהרר על פסגת האלפים הבוואריים). הפעם השנייה היא ב"הדיקטטור הגדול" של צ'פלין, כשבן דמותו ניצב לימינו של הינקל (היטלר). בספרי ההיסטוריה מוזכר היידריך בתפקידיו כיד ימינו של הימלר, מספר שתיים באס-אס, ראש הגסטאפו והרייך-פרוטקטור של בוהמיה-מוראביה, ביחד עם סופרלטיבים פחות רשמיים כמו "התליין", "הקצב מפראג", "החיה הבלונדינית", "האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי", ו"האיש בעל לב הברזל" (תואר שהוענק לו על ידי הפיהרר בעצמו). מיני כינויים שאמנם ממקמים את הרוצח במקום של כבוד על מדף צוררי היהודים לדורותיהם, אבל לא ממש נוגעים באדם שמאחורי הסמל.

ארכיון: המוזיאון הצבאי של פראג

גם מרחק השנים עושה את שלו. היידריך מת לפני יותר מחצי מאה, ולהרבה אנשים שחיים היום, אלה שלפחות שמעו עליו, הוא לא יותר מארכיטיפ של רוע; אידיאה מופשטת כמו שמותיהם של הימלר, גרינג, גבלס והיטלר, מה שרק מחדד את חשיבותם של ספרים המאנישים את פרצופו של התליין הבודד. שהרי אין כמעט צורך נואש יותר מלהבין את מקורות הרוע האנושי בהתגלמותו הקיצונית ביותר. לפצח את המכניזם הפסיכולוגי של בן אנוש שעמל יומו הוא להשמיד את בני מינו: האם, למשל, אהב את עבודתו או שמא סלד ממנה? האם סבל מביעותי לילה או מאובדן תאבון? מה סיפר לאשתו, והאם התבדח עם חבריו?

למדף ספרי היידריך הצטרף עתה ספר ביכוריו של לורן בינה בן ה-39, מרצה לספרות צרפתית שעשה את שירותו הצבאי בסלובקיה והתגורר גם בעיר האגדות פראג, שאירועי הספר מתרחשים במרכזה. כבר בעמודים הראשונים מתברר כי לא בהיסטוריון רגיל עסקינן, כשבינה בוחר לפתוח בנימה אישית המשתפת את קוראיו בכרוניקת משיכתו הכפייתית לקצין הנאצי - מהמפגש הראשון בצעירותו עם ספר בשם "ההיסטוריה של הגסטאפו" עד למחקר המקיף שהבשיל לספר הנוכחי, ש"עלילתו" מתנהלת בשני קווים מקבילים המתאחדים ל"אחת מפעולות ההתנגדות הכבירות ביותר בתולדות האנושות".

במסלול הראשון עוקב בינה אחר קורותיו של היידריך הילד הדחוי, שסבל בילדותו משמועות על אביו היהודי (כמו שקרה להרבה אנטישמים טובים), אך איחד בהווייתו הבוגרת את שלושת מרכיביו של הנאצי המושלם: אכזריות, יעילות ונאמנות נחרצת לפיהרר. בניגוד למרבית חבריו בצמרת הרייך, היתה גם חזותו החיצונית של היידריך שיר הלל לגרמאניות: שילוב של קומה גבוהה, תווי פנים עדינים ושפעת שיער בלונדיני, שתרמו מן הסתם לעלייתו המטאורית ברייך. ב-1940 היה כבר דמות מפתח במשטר, אך עדיין איש צללים לא מוכר. ביולי 1941 מונה להיות אדריכל הפתרון הסופי, ביחד עם סגנו הנאמן אדולף אייכמן. בספטמבר אותה שנה מונה לפרוטקטורט הרייך של בוהמיה-מוראביה; תפקיד שבעטיו הרגיש על גג העולם, ממש כמו גרמניה כולה באותה עת, כשהוורמאכט היה עדיין בשיא כוחו לפני מפלת סטאלינגרד.

זיכרון כספרות

כ"מלך פראג" נקשר גורלו של היידריך עם צמד גיבוריו האחרים של הספר: סמל יוזף גבצ'יק וסמל יאן קוביש, סלובקי וצ'כי, שנבחרו לקפד את חייו של הפרוטקטורט, במה שכונה "מבצע אנתרופואיד". ללא ספק, אחד הנועזים והנעלים במבצעי ההתנגדות במלחמה, שנפרש כאן כמעט דקה אחר דקה עד לתיאורים של מחוות גוף וטיפות זיעה: החל מהולדת הרעיון, דרך היכרות עם הנפשות הפועלות, ההכנות, הדחיות, התקלות השלומיאליות, ועד להתנקשות הכושלת ב-27 במאי 1942, שהשיגה במפתיע את ייעודה; כמו מותחן מורט עצבים, שמתפתח לפארודיה בורלסקית ומסתיים בטרגדיה יוונית.

סוד קסמו וחולשתו של הספר נעוץ בשעטנז המוצהר בין רומן פיקטיבי למחקר היסטורי, בין דמיון לעובדות שהיו באמת. שעטנז שגרם לי לתהות עד כמה ראוי לחשוף את "סוף הסיפור", על אף שנכתב כבר בדפי ההיסטוריה. להגנתו של בינה ייאמר, שהוא מציב תמרורי אזהרה במקומות בהם משלים דמיונו היוצר חלקי פאזל חסרים, תוך כדי התנצלות גורפת על ש"זהו קרב אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא קרה באמת".

שבירת הכללים מאפשרת לבינה לדחוס גם מחוות רגש הנפקדות על פי רוב מתיעוד היסטורי קונבנציונלי, שאין לו כידוע פנאי לרגשות, עוד פחות מכך לאי אמון ולכאב, ופחות מכך לחוסר היכולת לתפוש מה קורה. כך, למשל, הוא מחלק ציונים בנוסח "צ'יימברלין וחבורתו היו מלקקי תחת גדולים", וסן-ז'ון פרס (מזכ"ל משרד החוץ הצרפתי ששיכנע את ראש ממשלתו להיכנע בהסכם מינכן) "התנהג כמו חרא גדול". בצד הגרמני, הרמן גרינג, הוא תמיד "גרינג השמן", כשאת היידריך, להבדיל, הוא מגדיר כ"דמות יפה מבחינה ספרותית".

כדי לנטרל ביקורת חיצונית עושה בינה מעשה פרינה (קורטיזנה מפורסמת ביוון העתיקה, שבשל חשש שתורשע במשפטה התפשטה לפני השופטים וזוכתה) ומקדים להכתיר את עבודתו בתואר "אלכימיה בזויה": בליל של דמויות, אירועים ותאריכים, עם הסתעפות אינסופית של קשרים סיבתיים, המותכים לספרות, כי "כדי שמשהו יחדור אל הזיכרון, צריך להפוך אותו תחילה לספרות. עלוב ככל שזה נשמע". סוג של אפולוגטיקה מוצדקת, שמאבדת את הצדקתה וחנה כל אימת שבינה שוכח שחייו ורגשותיו אינם העיקר. ניחא, כשהוא "נתקף בחילה עמומה" תוך כדי צעידה בנתיב הלווייתו של היידריך בפראג. אבל רק אלוהים יודע מה מרוויח ספרו מאיזכורי אגב של בנות זוגו, לבד מהתרברבות תמוהה ונטולת הקשר, כמו אותה "סלובקית צעירה ויפהפייה" שאתה ניהל "רומן מלא תשוקה"; "נטשה עוצרת הנשימה", שהיתה "צרפתייה, למרות שמה", ואורליה, "הבחורה היפה שאתה חייתי חמש שנים של תשוקה יוקדת".

עונשה של לידיצה

על עובדה אחת אין עוררין. ההתנקשות היתה מכה כואבת ומשפילה למשטר הנאצי, שאיבד את מנוע הבעירה הפנימי של מכונת ההשמדה. הנקמה לא איחרה לבוא, שישה ימים בדיוק אחר מותו של היידריך. כקורבן נבחר הכפר השליו לידיצה, בפאתי פראג, שאליו הגיעו החיילים הגרמנים באישון ליל. הפקודה היתה למחוק את הכפר, פשוטו כמשמעו, רוצה לומר רציחת כל תושביו (כולל בעלי החיים), שריפת הבתים ופיזור מלח על האדמה כדי לוודא שלא תצמיח עוד דבר. רק כך אפשר היה למחוק גם את שם הכפר מן המפות הגרמניות.

עם לידיצה רצה היטלר להראות לאויביו את מחיר ההתגרות ברייך, אבל בפועל חשף לראשונה בפני כל העולם את פרצופו הפסיכוטי והרצחני (שהוסתר עד כה על ידי מכונת התעמולה הנאצית) וכך הפך את הכפר הקטן לאחד מסמלי המלחמה עד עצם היום הזה. "אם הדורות הבאים ישאלו אותנו למה נלחמנו את המלחמה הזאת, נספר להם את סיפורו של לידיצה", הכריז מזכיר חיל הים האמריקאי.

מי שהתייסרו יותר מכל היו גבצ'יק וקוביש, שלקחו על מצפונם את השמדת הכפר וסירבו להאמין כי מותו של היידריך באמת הועיל. הספר הנוכחי נכתב בין השאר כדי להסביר להם שטעו.

HHhH / Laurent Binet



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו