בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרק ברווז, הגרסה הירושלמית

אליסיה ווסטון, לשעבר בכירה במכון סאנדנס האמריקאי, היא אולי הסיכוי האחרון של סינמטק ירושלים להיחלץ מהשפל שאליו צלל

4תגובות

לפני ארבע שנים פינתה ליה ון ליר, המייסדת והמנהלת המיתולוגית של סינמטק ירושלים ופסטיבל הסרטים שלו, את כיסאה. היא הוכתרה כנשיאת המוסד, ואת מקומה בכס הניהול תפס אילן דה פריס. לרגע עלתה תקווה שהחילופים הללו יביאו לתנופה של התחדשות ושינוי, אבל למציאות, התברר עד מהרה, היו תוכניות אחרות.

מחלוקות עמוקות בין דה פריס לחבר המנהלים של הסינמטק, וסכסוך עבודה שעליו הכריז ועד העובדים במחאה על תנאי העסקתם המקום, גרמו לקברניט החדש להבין כי הספינה שוקעת תחת רגליו, והוא מיהר לנטוש אותה כעבור פחות משנתיים. מאז נדמה היה כי המצב רק הולך ומידרדר. הסינמטק התנהל ללא מנהל קבוע, היריבויות הפנימיות נתנו אותותיהן באופן התנהלותו של המוסד, ולאלה הצטרפה מצוקה תקציבית מעיקה.

המשבר הגיע לשיאו הסימבולי בפסטיבל הסרטים בשנה שעברה. הנהלת הפסטיבל ביטלה ברגע האחרון החלטה להעניק פרס ביכורים לסרט "עמק תפארת", בעקבות טענה שאחד השופטים - מישל ריאק, בכיר בערוץ ארטה הצרפתי - היה מעורב בהפקתו. התוצאות היו כואבות. ההחלטה גררה תגובות נזעמות מכל עבר, ביקורת קשה נמתחה על אופן קבלת ההחלטות בקרב בכירי המוסד, וחמור מכל: ריאק, אחד האחראים הישירים לכך שמיליוני יורו הושקעו בשנים האחרונות בסרטים ישראליים, הצהיר כי נפגע עמוקות מההתנהלות "הפרובינציאלית והלא מקצועית" והודיע כי לא ישוב לשתף פעולה עם הפסטיבל לעולם.

אמיל סלמן

ואולם, בשבועות האחרונים, רגע לפני פתיחתו של פסטיבל הסרטים ה-29 ירושלים ביום חמישי בשבוע הבא, נדמה כי רוחות חדשות של תקווה חוזרות סוף סוף לנשב בגיא בן הינום.

למרבה ההפתעה, מי שעד לאחרונה שימשה בתפקיד בכיר במכון סאנדנס האמריקאי, הסכימה באחרונה לקבל עליה את ניהול הסינמטק והפסטיבל. אליסיה ווסטון נחתה בישראל לפני כשבועיים, כדי להספיק ללוות מקרוב את הפסטיבל הקרוב, וכעת היא מנסה להיכנס לעניינים במהירות. בין היתר היא לומדת כיצד לעבוד לצדם של אנשי הצוות הקיים, ובראשם ון ליר, שעדיין מכהנת כנשיאת הסינמטק ומעורבת בנעשה במקום.

בשבוע שעבר, במסדרונות הסינמטק השוממים, נדמה כי ווסטון מצליחה לפזר סביבה אווירה נינוחה ונעימה ולהחדיר מעט אופטימיות בקרב עובדי המוסד החבול הזה. בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי היא מסכימה לחשוף את הסיבות שהביאו אותה לוותר על משרה נחשקת במכון הקולנוע האמריקאי הנחשב ולקבל עליה את האתגר הירושלמי.

המפגש הראשון אתה מפתיע. מתברר שהבכירה לשעבר בסאנדנס לא רק מדברת עברית שוטפת, אלא אפילו עושה זאת במבטא צברי לחלוטין. היא מסבירה כי בילתה כאן שנים יפות בילדותה, ובכל זאת, נדרש מסע שכנוע ממושך כדי לגרום לה לקבל עליה את התפקיד.

הפעם הראשונה שנציג מטעם הוועד המנהל של הסינמטק פנה אליה והציע לה את התפקיד, היא נזכרת, היתה לפני כשנה וחצי. "אבל אז התפקיד לא נראה לי. לא הבנתי מה הוא כולל. לא עניין אותי לעשות רק פרוגרמינג" (כלומר, שיבוץ סרטים, ניהול תוכנייה ועוד), היא אומרת.

"מאז ומתמיד עשיתי דברים שיותר עניינו אותי, כמו לעזור לאנשים לעשות סרטים, ללוות אותם בתחילת התהליך ולאורכו, לעשות משהו שמערב גם חינוך וקידום דיאלוג. לכן אהבתי את מה שעשיתי בסאנדנס", היא מציינת.

עד לפני שבועות ספורים היא עמדה בראש המחלקה הבינלאומית של תוכנית הפיצ'רים במכון סאנדנס. במסגרת תפקידה היתה מעורבת בבחירת קולנוענים מרחבי העולם שהוזמנו להשתתף ב"מעבדות" שעורך המכון ובליווי היוצרים הללו לאורך העבודה על סרטיהם.

לצד זאת היא הקימה במדינות שונות מסגרות סיוע ליוצרים צעירים, על פי המודל של מעבדות סאנדנס. כך, למשל, הובילה הקמה של מעבדה כזו בירדן, בדרום אפריקה, בתל אביב ועוד. במסגרת תפקידה ליוותה יוצרים ישראלים בעבודה על סרטיהם, ביקרה פעמים רבות בישראל וניהלה קשרי עבודה הדוקים עם כמה מראשי ענף הקולנוע המקומי.

עם היוצרים הישראלים שווסטון הזמינה להשתתף במעבדות סאנדנס וליוותה בעבודה על סרטיהם נמנו דרור שאול עם סרטו "אדמה משוגעת" (שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס 2007), האני אבו אסעד עם הסרט "גן עדן עכשיו" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר ב-2006), אתגר קרת וטטיה רוזנטל עם סרט האנימציה "9.99 דולר", ניר ברגמן עם "הדקדוק הפנימי", ערן מירב עם "ציון ואחיו", הדר פרידליך עם "עמק תפארת", הגר בן אשר עם "הנותנת", וכן רמה בורשטיין עם "למלא את החלל", שיוצג בבכורה בפסטיבל ירושלים הקרוב.

סיפורים ששמעה ווסטון על משאים ומתנים קודמים, ממושכים וכושלים, שכבר ניהל הוועד המנהל של הסינמטק בחיפושים אחרי מנכ"ל - בין היתר עם כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי - לצד הבנתה את המצב הקשה שבו נתון הסינמטק, הגבירו את רתיעתה מהתפקיד. בנוסף לכך, בדומה לטענות שהשמיעו כאן לפני כמה חודשים קולנוענים מקומיים, גם היא חשבה כי ראוי למנות לתפקיד הזה ישראלי.

"אני אמנם קצת ישראלית, אבל בעיקר אנגלייה-אמריקאית, ונראה היה לי שנכון יותר להציב בתפקיד הזה ישראלי", היא מסבירה. "אני מאוד אוהבת את הישראלים שאני עובדת אתם, ויודעת שזה הבית שלהם, שהם מכירים את המערכת מבפנים. זה הרי האוצר הלאומי שלהם. לא רציתי להיות שחצנית, להתיימר לדעת טוב יותר, להיות האדם שבא מבחוץ ואומר לכולם מה צריך לעשות עם המקום הזה. האמנתי שיש פה כמה אנשים שיכולים לעשות את התפקיד הזה נהדר".

אבל נציגי הוועד המנהל של הסינמטק לא ויתרו. הם קיוו שאדם בעל ניסיון וקשרים בינלאומיים כמו ווסטון יוכל להחזיר את המוסד הירושלמי לימיו הזוהרים, ולא הניחו למשא ומתן עמה לדעוך. "עם הזמן הבנתי שזה מוסד רציני, חשוב ומיוחד, בעל תהודה גדולה בקהילה ועוצמה רבה במובן החיובי של המלה", היא אומרת. "מכיוון שבשנים האחרונות ביליתי הרבה מאוד זמן בכל מיני מדינות בהקשבה ובחשיבה על האופן שבו ניתן להקים בהן את התשתית הנחוצה, הבנתי שגם אם אינני האדם המושלם לתפקיד הזה, לפחות אוכל לעזור להקים כאן תשתית מסוימת שתשרת את המקום".

לאחר שנה וחצי של התלבטויות, החליטה ווסטון לקבל עליה את האתגר. "התחלתי לחשוב על זה כעל ניסיון מעניין. הרגשתי שאני מוכנה לשינוי, הבנתי שאני רוצה להתמודד עם אתגרים חדשים, לפתח כישורים חדשים, ולאט לאט זה התחיל להיראות קצת יותר אפשרי. ידעתי שאין בלוס אנג'לס תפקיד אחר שמעניין אותי לעשות, ובעיקר ידעתי שאני לא רוצה לחיות שם לנצח. ישראל תמיד היתה שאלה לא פתורה בשבילי, ובפעמיים שקמתי ועזבתי אותה הרגשתי כאילו נתלש לי איבר מהגוף. ישראל בשבילי היא קצת כמו המאהב שאת לא יכולה לקום ולהיפרד ממנו".

בתחילת הפגישה עמה ווסטון מסבירה כי בראיון היא מעדיפה לדבר אנגלית, אך לאורך השיחה היא נודדת שוב ושוב מאנגלית לעברית, ובחזרה. מסלול חייה פתלתול ועשיר. היא נולדה ב-1970 בווינדזור, אנגליה, לזוג אנשי עסקים, הצעירה בשלושה אחים. כשהיתה בת שלוש התגרשו הוריה, ושנתיים לאחר מכן עברה עם אמה להתגורר בשווייץ, שם למדה בבית ספר שאליו התקבצו ילדים ממדינות שונות. היא מגדירה את החוויה הזאת כמעצבת. "כשגדלים כך מוקפים בתרבויות ובשפות שונות, זה נכנס לך לסיסטם. את הופכת סקרנית, לומדת לאהוב את ההבדלים האלה ומבינה כמה הרבה בכל זאת יש לכולם במשותף", היא מסבירה.

אבל גם העובדה שהיתה היהודייה היחידה בבית הספר הטביעה בה חותם. "הגורם היהודי שם היה לא פשוט. כאשר הוריה של חברה טובה שלי גילו שאני יהודייה ומבקרת בישראל, למשל, אחיה הגדולים אמרו לה להפסיק לשחק אתי".

געגועים לקובה

כשהיתה בת שמונה, הודיעה לה אמה כי הן עוברות לגור בישראל. "הייתי בישראל כבר בגיל שלוש, אבל לא ממש זכרתי משהו. כשהגענו לכאן, לירושלים, מיד התאהבתי במקום. זה היה נפלא. לא האמנתי שקיים מקום כזה! בגיל שמונה זה לא היה בגלל אידיאולוגיה ולא בגלל פוליטיקה. היה משהו חזק בידיעה שכולם מסביב יהודים, או שלפחות אינני היהודייה היחידה שם. מה, כולם חוגגים פה את ראש השנה? זה נפלא!" היא צוחקת.

היא חיתה כאן שש שנים ובתקופה זו רכשה את העברית שבפיה. היא נזכרת בעיניים בורקות במאכלים כמו קובה, מספרת על חברויות אמיצות שמלוות אותה עד היום ומודה כי אף שרבים מידידיה כבר עזבו מזמן את ירושלים, היא עדיין אוהבת את העיר הזאת אהבת נפש.

כשהיתה בת 15, לאחר שלוש שנים בגימנסיה העברית ברחביה ושלוש נוספות באקדמיה למוסיקה ולמחול (שם עשתה בחינת בגרות בריקודי עם), עברה לבדה לארצות הברית, כדי להתגורר ליד האחים שלה. באוניברסיטה בואושינגטון למדה בלשנות ושפות. בתום לימודיה יצאה לצרפת, שם התגלגלה לעבוד במטבח של מסעדה שעוטרה בשלושה כוכבים של מישלן. "זו היתה עסקת חליפין: אני לימדתי את השף אנגלית, ובתמורה קיבלתי הזדמנות ללמוד על אוכל. אבל הייתי אשה יחידה במטבח מלא גברים, שרובם עזבו את בית הספר בגיל 14, והחודש הראשון שלי שם היה מאוד קשה. הייתי חוזרת הביתה ומוצאת ראשי ברווזים בתיק שלי, הייתי מתקשרת בדמעות לאחי, אבל סירבתי להישבר. ובאמת, אחרי חודש דברים השתנו. פתאום החלו להיות נחמדים אלי. בסופו של דבר אמנם לא למדתי לבשל, אבל זו היתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת".

בתום הפרק הצרפתי בחייה חזרה ווסטון לוואשינגטון והחלה ללמוד ספרות צרפתית. היא החלה לתהות היכן תרצה להשתקע לשארית חייה והחליטה להמשיך את לימודיה למשך שנה באוניברסיטה העברית, כדי לבדוק את רעיון ההשתקעות בישראל. אבל את הזיכרונות המתוקים החליפה הפעם מציאות כואבת. זו היתה השנה שבה נרצח יצחק רבין, האווירה היתה קשה, היא מספרת, והניתוק מבני משפחתה גרם לה לעזוב כעבור שנה. הפעם לטובת אנגליה.

"היתה אז סדרת טלוויזיה שמאוד אהבתי, 'Picket Fences'", היא מספרת. "בכל שבוע צפיתי בה ונדהמתי עד כמה היא גורמת לי לחשוב על עניינים שונים, על העולם. הבנתי פתאום כי מדובר בכלי רב עוצמה. הבנתי שזה בידור, אבל גם הרבה מעבר לכך, כי הדבר הזה סוחף אותך פנימה ובו בזמן גורם לך לבחון דברים, לחשוב על הטבע האנושי ולהרהר בכל מה שאחר ומוזר ומשונה. ואז התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להיכנס לעסקי הסרטים".

כשחזרה ללוס אנג'לס, שימשה עוזרת הפקה בסרט עצמאי, וב-1999 מונתה לעוזרת ליו"ר "אימג'ן אנטרטיינמנט", חברת ההפקה של רון הווארד ובריאן גרייזר. משם המשיכה לחברת ההפקה של קווין ספייסי, אבל יומיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר עזבה גם אותה. לדבריה, הבינה כי אינה מעוניינת לבלות את ימיה עם אנשים תחרותיים, כוחניים, שמתייחסים לקולנוע כאל ביזנס ותו לא.

"חשבתי שאולי עולם הסרטים לא בשבילי. חלמתי על עבודה שתכלול שימוש בכל השפות שידעתי, נסיעות לכל מיני מקומות, אלמנטים חינוכיים ועבודה על סרטים שאומרים לי משהו. אנשים רבים שסיפרתי להם על כך חייכו ואמרו לי 'שיהיה לך בהצלחה', אבל היה אחד שהבטיח לנסות לעזור. ובאמת שלושה ימים לאחר מכן הוא שלח לי הודעה על משרה בינלאומית חדשה פנויה במכון סאנדנס".

וכך, מאז 2003 עבדה ווסטון במכון הקולנועי שייסד רוברט רדפורד ב-1981 וזכתה להכיר אנשי קולנוע מרחבי העולם, ללוות יצירות קולנועיות מגוונות ולסייע בהכשרתם של יוצרים צעירים ומבטיחים.

עם דרקון, בלי מסור

לשאלה אם לא חששה להגיע למוסד הירושלמי, שסבל בשנים האחרונות מבעיות קשות, עונה וסטון: "בטח. זה היה חלק מההיסוס שלי. אני יודעת שזה לא הולך להיות קל, אבל אני מאמינה שאין דבר שבאמת שווה לעשותו, שהוא קל ופשוט. הקשיים הם חלק ממה שהופך כל ניסיון לבעל ערך. גם בסאנדנס לא היה לי קל, זו היתה עבודה קשה מאוד, אבל המבחן האמיתי הוא מה אני מסוגלת לעשות גם אם לא הכל הולך בקלות".

לכמה זמן באת לכאן?

"עד שזה ייגמר. החוזה הוא אמנם לשנתיים, אבל היה ברור לי שאם אני באה, אני צריכה לדבוק במשימה לאורך זמן. בימים האחרונים יוצא לי לחשוב הרבה על הניסיון שלי במסעדה הצרפתית. זה היה מאוד קשה, אבל התעקשתי להמשיך. ואני שמחה לומר שבימים הספורים שאני נמצאת פה, עדיין לא מצאתי ראשי ברווזים בתיק שלי", היא מחייכת. "האנשים פה מאוד מסבירי פנים, ואני בטוחה שזו מטאפורה לדברים אחרים. אני יודעת שיש גם כאלה שחשדנים כלפי, אני בטוחה שדברים לא יהיו קלים ומושלמים, אבל זה בסדר".

יש לך כבר רעיונות לתוכניות, לדברים שתרצי לעשות?

"כן, אבל עדיין מוקדם לדבר על כך. אני צריכה קודם להקשיב וללמוד הרבה, הרי את לא יכולה פשוט להיכנס, להביא את הרעינות שלך וליישם אותם. חלק ממה שאהבתי בסאנדנס הוא שלא נהגנו לקחת מודל מסוים ופשוט ליישם אותו בכל מקום שאליו הגענו. זו הרי התנשאות, זה אימפריאליזם תרבותי. כך שאני רוצה קודם להקשיב.

"בנוסף לכך, את גם צריכה מספיק כסף כדי להוציא לפועל את כל מה שאת רוצה לעשות, וקיים גם האתגר של למתוח את התקציב, כך שהוא יאפשר לאנשים לעשות את מלאכתם בשמחה, בלי שירגישו מנוצלים ואומללים".

האם בכוונתך לעבוד במסגרת התקציב הקיימת או לגייס מקורות תקציביים חדשים?

"אי אפשר בשום אופן לעבוד עם התקציב הקיים. אני חושבת שמגיע למקום הזה תקציב גדול הרבה יותר, ויש לי טיעונים משכנעים מאוד בעניין הזה. אני מאמינה שאנשים יכולים להתלהב מאוד מהרעיון של להשקיע במקום הזה ולקחת חלק במה שקורה בו. פשוט צריך להפוך את זה למעניין בשבילם".

האם היית מעורבת בתכנון הפסטיבל הקרוב?

"כן, קצת. הייתי מעורבת בשיחות על בחירת הסרטים, ומשמח אותי שסרטים שעבדתי עליהם בעבר יוצגו כאן. אבל צריך לזכור שעד לפני חודש עוד עבדתי בסאנדנס, ואחר כך עוד נסעתי לפסטיבל קאן. כך שלא מדובר במעבר אידיאלי. האנשים פה, בסינמטק, עבדו קשה מאוד על הפסטיבל הזה - בניהול בעייתי או באחרונה בלי מנהל בכלל - ועשו עבודה מדהימה. כך שבמובן הזה הפסטיבל הזה הוא לחלוטין שלהם, לטוב ולרע. כל הכבוד להם.

"אני בטוחה שיהיו לי פה אתגרים. חלקם יהיו קשים; האם אני מתלהבת מכך? לא. האם זה אתגר שאני מוכנה להיות מחויבת כלפיו? כן. האם זה שווה את זה? אני חושבת שכן. וכל דבר שאגיד כרגע מעבר לכך יהיה באוויר. אחד הדברים שאהבתי בעבודה שלנו בסאנדנס הוא שלא דיברנו הרבה עם העיתונות, לא הרבינו לדבר על מה שאנחנו עושים ותמיד לקחנו את הזמן כדי לחשוב על החלטות שקיבלנו. ואני מעדיפה לעבוד כך, להיות קצת אטית אבל למצוא את האיזון הנכון, מאשר לנהוג בפזיזות שנובעת מהרצון להטביע חותם. אני מאמינה שלפני הכל אני צריכה לשבת וללמוד".

כפי שאת רואה את הדברים עכשיו, מה האתגרים הגדולים ביותר המצפים לך כאן?

"אני חושבת שהמצב הכלכלי מאתגר למדי, וכך גם התשתית של המקום הזה. אני חושבת שהפסטיבל נפלא, אבל חייבים להחזיר אותו למה שהיה בעבר, וזו בחלקה שאלה של תקציב ובחלקה של ארגון. חוץ מזה, אני חושבת שאפשר לעשות במקום הזה הרבה דברים. זה כמובן מקום שהוא בראש ובראשונה של קולנוע, אבל בהחלט אפשר לעבוד גם עם אמנויות אחרות, הקשורות באופנים שונים לקולנוע, כמו מחול, תיאטרון וטלוויזיה. צריך פשוט למצוא את האיזון בין הדברים. לא לעשות את זה 'חפיף', אלא להשקיע מחשבה, ולעשות את הדברים בגדול. היופי במקום הזה, בגלל שהוא כה קטן, שהכל אפשרי".

בעבר הפסטיבל היה אבן שואבת ליוצרים מהעולם שהגיעו והתארחו בו. בשנים האחרונות זה הלך ודעך, בין היתר בגלל ההידרדרות במעמדו של הפסטיבל, ונדמה שבפסטיבל הקרוב מספר האורחים מחו"ל יגיע לשפל. האם זה עומד להשתנות?

"כן. בהחלט. אני לא אומרת את זה ממקום של יהירות, אני פשוט מאמינה שזה יהיה אחרת כי אנשים באמת רוצים לבוא לפה. כשיצא לי באחרונה לשאול אנשים כמו וולטר סאלס והאחים דארדן אם יבואו לירושלים, הבנתי שירושלים הרבה יותר מעניינת אותם מאשר סאנדנס. כך שאני באמת לא דואגת בהקשר הזה. אני דואגת לדברים אחרים. אני דואגת למשל שכאשר הם אכן יגיעו לכאן, אנחנו נהיה מסוגלים לארח אותם כראוי. גם זה היה נושא בעייתי בפסטיבלים האחרונים. אני יודעת, הייתי אחת האורחות", היא צוחקת. "אני מאוד דקדקנית בעניין הזה, ומאוד לא סלחנית לגבי אירוח לא ראוי".

בשנים האחרונות הסינמטקים המקומיים נקרעים בין הצורך למלא את תפקידם כמוסדות שאמורים להציג סרטי איכות וקלאסיקות קולנועיות ולפעול לחינוך קולנועי, לבין הרצון להציג סרטים מסחריים ועכשוויים יותר, וכך למשוך יותר קהל. מה עמדתך בסוגיה זו?

"אני מאמינה מאוד בהיסטוריה של הקולנוע. אני מאמינה שזה מיוחד וגם חשוב, כי בלי שאנחנו יודעים מאין הגענו, איננו יכולים לדעת לאן אנחנו הולכים. אני מאמינה שלא צריך רק להסתכל מה סינמטקים אחרים בעולם עושים וללמוד מהם, אלא דווקא לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות שאף אחד אחר לא עושה.

"אינני רוצה שהמקום הזה יהיה מגדל שן אליטיסטי, שבו מציגים רק סרטי ארט האוס (אמנותיים), כי אני מאמינה שקולנוע הוא כל הדברים שדיברנו עליהם קודם - חינוך, חיבור בין אנשים, דיאלוג. אני גם אוהבת קולנוע שהוא קסום וכיפי, ואני חושבת למשל ש'הדרקון הראשון שלי' (סרט אנימציה של דרימוורקס מ-2010, נ"א) הוא אחד הסרטים האנטי מלחמתיים הנפלאים ביותר שנוצרו.

"עם זאת, אני לא חושבת שהסינמטק צריך להציג הכל. אני רוצה שנהיה מחוברים למה שקורה בחוץ, אבל שלא נהיה מקום שמתנהל רק לפי שיקולים כלכליים. אינני רוצה למשל שנציג סרטים כמו 'המסור 4'. אבל אני בשום אופן לא מעוניינת שהטעם האישי שלי יכתיב את מה שנציג, אני חושבת שאת הסרטים צריכים לבחור כמה אנשים. אבל מובן שלא רק אנחנו מחליטים מה יוצג, אלא גם הקהל. גם לו יש זכות בחירה, מתוקף כך שהוא זה שאמור בסופו של דבר לקנות כרטיס ולבוא לראות את הסרטים שנציג כאן". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו