שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הירושה המורכבת של פרנסואז סגן

היא נודעה בשערוריות שבהן היתה מעורבת לא פחות מאשר בספריה המצליחים, אבל ביוגרפיה חדשה שכתב בנה משרטטת דמות חמה ואצילית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שבע שנים חלפו מאז שמתה אמו, פרנסואז סגאן, ועד שהעז דניס וסטהוף, בנה היחיד, לכתוב את הביוגרפיה שלה. לשם כך, הוא מספר, "חזרתי למחוז ילדותה של אמי, לוט בדרום-מערב צרפת, שם היא עברה את המלחמה כילדה ואחר כך את כל חופשותיה בבית סבתי. בתוך שישה חודשים השלמתי את הכתיבה. בהתחלה הרגשתי את צלה מאחורי, פחדתי מביקורתה האילמת, אבל הכרחתי את עצמי להתנתק ולכתוב בכנות כמו שזכרתי וכמו שחייתי את האירועים במחיצתה".

בראיון הטלפוני עמו מדבר וסטהוף על אמו בחום, בגעגועים, באהבה. קולו, קצב הדיבור המהיר, המלים שנבלעות מזכירים באופן מפתיע את דיבורה של אמו כפי שנשמע תמיד בראיונות. בתמונותיו שהתפרסמו הוא גם דומה לה: אותן פנים חדות, עיניים עצובות מעט, משדר ביישנות.

וסטהוף בן 50, פירסם לפני כחודש ספר זיכרונות ושמו "סגאן ובנה" (Sagan & Fils, הוצאת stock). שנים חיכו לספר הזה, לזיכרונותיו של עד מיוחד - שונה מעשרות הביוגרפים האמינים או האמינים פחות שטיפחו במשך השנים את המיתוס "סגאן - המפלצת הקטנה והמקסימה" (כפי שכינה אותה בראשית דרכה הסופר פרנסואה מוריאק).

פרנסואז סגאן, 1985. קנתה בית מתוך שינהצילום: אי-אף-פי

השם פרנסואז סגאן מתקשר מיד לספרה הראשון "שלום לך עצבות" ואלו שבאו אחריו, אך גם לאלכוהול, סמים, הימורים, מכוניות מרוץ, חובות. יצירתה במלואה (רומנים, מחזות, מסות, זיכרונות), כישרונה הספרותי, קולה המיוחד נדחקו לפינה לטובת שערוריות עסיסיות שגדשו את חייה והצטלמו טוב בצהובונים. "צריך היה לספר עליה מזווית אחרת, להזכיר את האיכויות שלה כסופרת וכאשה ישרה ואצילית, מלאת אנושיות, המכבדת את חופש הזולת, מתקוממת נגד עוני, גזענות, גסות רוח", אומר וסטהוף. "את כל אלה היה לי חשוב להשמיע, לאזן את התמונה הלא מחמיאה שיצרו חלק מהביוגרפים".

הוא מתקומם במיוחד (מבלי להזכיר מפורשות את השם) נגד העיתונאית מארי-דומיניק ללייאבר, שפירסמה ב-2008 ביוגרפיה מלאת השמצות על סגאן. "היא כותבת שהסוודרים של אמי היו מחוררים מסיגריות ונראו כמו תחרה, שהיא התראיינה שתויה ומסוממת", מתרעם וסטהוף. "הרי אמי הקפידה גם בשנים האחרונות, כשהיתה חולה, על הופעה מטופחת ואלגנטית. זו היתה אצלה דרך חיים, נימוס וכבוד למי שישב מולה. מעולם לא הופיעה לא מסורקת או לא מפודרת. והיא לא שתתה כבר יותר מ-30 שנה בגלל הדלקת החריפה בלבלב שממנה כמעט מתה. איך אפשר להמציא דברים כאלה?" הוא רותח.

הביקורות על ספרו היו טובות ברובן, אך פה ושם גם נשמעו קולות חמצמצים של מבקרים שהתקשו להסכין עם דמות האם הנורמטיבית שמשרטט וסטהוף ולא השתכנעו משיר האהבה שהקדיש לה.

הוא מספר כי "מיד לאחר מותה התחילו חברים, מו"לים ואחרים לדחוק בי לכתוב את הזיכרונות שלי, על הילדות, החופשות, אבל הייתי מוצף בבעיות כלכליות. כשמתה ב-2004 הותירה אמי חוב של יותר ממיליון יורו. היא מתה חולה, חסרת כל. הבית בנורמנדי, הרהיטים, החפצים האישיים, התמונות הרבות שאספה במשך חייה, כתבי היד - הכל עוקל או נמכר במכירות פומביות. אילו הסכמתי לקבל את ה'ירושה' הזאת הייתי מוצא את עצמי בתוך חודשים ספורים בדיוק באותו מצב קטסטרופלי שהיא היתה בו. כל רכושי - והוא לא גדול - היה נלקח ממני, הרשויות היו רודפות אותי. רק כעבור שנים של מו"מ עם משרד האוצר ומשרד התרבות הצלחתי להגיע להסדר תשלומים, שאיפשר לי לקבל לידי את הזכויות על הספרים שלה ולדאוג שיודפסו מחדש בצרפת וגם בחו"ל. רק בנובמבר האחרון התפניתי לכתיבת הזיכרונות".

זוג אוהב ועליז

כמעט הכל סופר על התיכוניסטית בת ה-17, בת למשפחה בורגנית, שפרצה לתודעת הקהל בשנת 1954 עם ספר שערורייתי לאותה תקופה, "שלום לך עצבות". הספר נחל הצלחה עולמית והמחברת היתה לכוכבת בתוך חודשים ספורים. היא הרוויחה הון עתק ונהנתה לבזבז אותו בשאננות על מכוניות מרוץ, הימורים וחיי לילה עם אחיה האהוב ז'אק וחבורת ידידים פרועים שאותם פירנסה במשך שנים.

ספריה סיפרו בנימה המלנכולית הקלילה הייחודית לה על חייהם של בורגנים עשירים ודקדנטיים מעט - עולם שהכירה היטב. רומנים כמו "האם את אוהבת את ברהמס?", "חיוך מסוים", "בעוד חודש, בעוד שנה" זכו להצלחה אדירה ותורגמו לעשרות שפות, בהן עברית. לימים ראו אור גם "מעט שמש במים הקרים", "צדודית אבודה" ו"אחרי ככלות הכל". הכסף זרם, כך גם האלכוהול, והחיים סיחררו אותה עד לתאונת דרכים בשנת 1957, שבה כמעט קיפחה את חייה ואשר ריתקה אותה למיטה לחודשים ארוכים. המורפיום שעזר לה להתגבר על הכאבים נהפך גם לאויב הגדול ביותר שלה, ולמרות כמה אשפוזי גמילה, היא חזרה אליו שוב ושוב עד למותה.

דניס וסטהוף. זווית אחרתצילום: אי-אף-פי

דניס וסטהוף נולד מנישואיה השניים של סגאן לרוברט (בוב) וסטהוף, אמריקאי שחייו ראויים לספר בפני עצמו, כפי שציין המבקר הנודע ברנאר פיבו. הבן מספר כי אביו נולד במינסוטה והתגייס לחיל האוויר בהיותו בן 16 בעזרת מסמכים מזויפים. הוא היה יפה תואר, אינטליגנטי מעבר לממוצע, מקורי ומלא קסם. לאחר שירות צבאי באלסקה התגלגל לקנדה, שם הצטרף ללהקת הבלט על הקרח "הולידיי און אייס". אחר כך למד אמנות פלסטית במקסיקו סיטי, דיגמן לצילומי אופנה וחי חיי חופש מוחלט. "יום אחד החליט לבקר בפאריס - לשבועיים בלבד", מספר בנו, "אך נשאר שם עד לסוף חייו".

סיפור נישואיו לפרנסואז סגאן דומה נשמע כמו סצינה מאחד הרומנים שלה: "על האונייה שהביאה אותו לצרפת פגש אבי את האריסטוקרט הצעיר שארל דה רוהאן-שאבו שהיה ידוע באהבתו לגברים", כותב דניס וסטהוף. "גם אבי לא התנגד לאהבות אלה ובין השניים נוצרה ידידות קרובה. רוהאן-שאבו היה ידיד קרוב של פרנסואז סגאן, שבאותה תקופה ניהלה חברות אינטימית עם פאולה דה-סנט-ז'וסט, יפהפייה עשירה ובעיקר - אוהבת נשים. פאולה ושארל דה רוהאן-שאבו החליטו להתחתן מסיבות ‘עסקיות' ואת ירח הדבש באו לבלות עם אמי בביתה בנורמנדי. לשארל הצטרף גם ידידו האמריקאי בוב. כשפרצו מריבות בין בני הזוג הטרי והצלחות עפו לכל כיוון, אמי ובוב היו עולים למכונית הלמבורגיני של פרנסואז ונמלטים ליערות או לשפת הים. כך נוצר סיפור האהבה ביניהם, סיפור שנמשך כעשר שנים ועוד כשנתיים אחרי הגירושים.

"אני נולדתי לזוג אוהב ועליז, שחגג בלילות וישן בימים. הסנדקים שלי היו הרקדן ז'אק שאזו ופאולה - חברים של אמי. ז'אק בחר את שמי, דניס. הורי הסתדרו טוב מאוד והחליטו להתגרש מסיבות פרקטיות בלבד: הוא חזר לגברים בלבד, אמי לנשים לרוב.

"אבי היה פסל, אהב אופרה והיה מומחה גדול בנושא. הוא הגיע לצרפת מבלי לדעת מלה אחת בצרפתית אך בתוך זמן קצר נהפך למומחה לשפה, שהקפיד על כללי הדקדוק יותר מכל צרפתי. הוא דיגמן, פיסל, תירגם, המשיך לאהוב גברים והיה מפורסם בהידורו, בקסם האישי שלו ונועם הליכותיו. לצערי הוא מת בגיל צעיר יחסית ממחלה".

גם סיפור רכישת הבית בנורמנדי - בית שווסטהוף מדבר עליו בנוסטלגיה - אופייני למיתוס של סגאן. בהומור ובהערצה בלתי מוסתרת הוא כותב: "בשנת 1959 אמי, שהיתה כבר מפורסמת ונרדפה על ידי צלמי פפראצי, מאסה בחופשה השנתית בסן טרופה, שנהפכה להמונית וצפופה מדי. היא חיפשה מקום שקט יותר לה ולחבריה ושכרה בית בכפר בנורמנדי לתקופה של חודש - בין 8 ביולי ל-8 באוגוסט. המקום היה קרוב באופן מסוכן לקזינו שבעיירת הנופש דוביל ולשולחן הרולטה. סגאן וחבריה, הסופר ברנר פראנק והרקדן ז'אק שאזו, אכן בילו את לילותיהם בקזינו.

"בלילה אחרון של החופשה, ולאחר שבמשך אותו חודש השאירה בקזינו סכומי עתק, הרוויחה סגאן 80 אלף פרנק. היא אספה את הכסף ולפנות בוקר חזרו השלושה הביתה שתויים ועליזים והלכו לישון. כשהגיע בעל הבית כמתוכנן ב-8 באוגוסט כדי לבדוק את מצב הבית, פרנסואז, עייפה ורדומה כדי לעמוד בבדיקה, שאלה אותו אם הוא רוצה למכור אותו. ‘כן', ענה הבעלים. ‘כמה?' שאלה פרנסואז. ‘80 אלף פרנק'. היא שלפה את הסכום שהרוויחה בלילה הקודם, קנתה את הבית וחזרה לישון. זה היה ב-8 בחודש השמיני בשעה שמונה בבוקר והבית עלה 80 אלף פרנק".

סגאן לא היתה אם שגרתית. אמנם כשפגשה את בוב וסטהוף היפה החליטה שהיא רוצה ממנו בן, אך עם הולדתו של דניס הרגישה חסרת יכולת לטפל בו. "בחודשים הראשונים עברנו כולנו לדירה הגדולה של הסבים שלי בשדרות מאלזרב בפאריס", מספר הבן. "סבתי אהבה מאוד ילדים בכלל ואת נכדיה בפרט, והיא קיבלה עליה את הטיפול בי בשמחה. כשאמי התאוששה מהלידה חזרו הורי לסורם, דהיינו ללילות הארוכים במועדון של רז'ין במונפרנאס, ואני נהניתי מתשומת לב גדולה. במשך כל ילדותי היו חודשים ארוכים שחייתי בבית הסבים וגם חלק גדול מהחופשות ביליתי אתם בביתם שבלוט.

"אמי היתה פרטנרית טובה למשחקים, היא עיצבה את טעמי הספרותי, למדנו יחד שיעורי פסנתר, צחקנו הרבה יחד ובילינו רגעים נהדרים, אבל גם בתקופות שחייתי בביתה היו אלה עובדי הבית שטיפלו בי. היו לנו זוג משרתים ברזילאים, תרזה ואוסקר. הוא היה מסיע אותי לבית הספר ואילו תרזה לימדה אותי לאהוב אוכל ברזילאי כמו פז'ואדה ופארופה. אמי היתה חזקה בעיקר במסעדות. כשהייתי עושה בעיות בבית הספר - ועשיתי הרבה - היא פנתה לאבי ‘שייקח אחריות', אבל גם הוא לא היה חזק בזה".

דניס וסטהוף חי כיום בפאריס, אב לשני בנים. הוא מתאר את אמו כאשה שלא היה אפשר שלא לאהוב: "היא היתה נהדרת, מלאת אנושיות, נדיבה, עדינה, חמה. היא אהבה חיי לילה ובעיקר את האנשים שפוגשים על כוס ויסקי בלילות השתייה המעושנים. היא ידעה שאנשי הלילה נוטים לספר על עצמם סיפורים דמיוניים, אך טענה שהם הרבה יותר מעניינים ומשעשעים. ‘אני מעדיפה אותם על אלה שמספרים אמת משעממת', אמרה. היתה לה חולשה לאלה שחיים מחוץ למסגרות, לנוודים, להרפתקנים.

"היא שנאה כל צורה של גזענות, ואני זוכר, בהיותי ילד, ארוחת ערב אצל אנשים שלא הכרתי, שם מישהו השמיע דברי אנטישמיות. היא קמה באחת, תפסה את ידי ואמרה ‘בוא דניס, אנחנו הולכים!' ועזבה בלי להגיד מלה.

"אמי שנאה מריבות, קולניות וולגריות. לא פעם היא חילקה סכומים עצומים למקבצי נדבות, פשוט לא יכלה לעמוד בפני העוני. היא גם נתנה אמון אינסופי בבני אדם ולכן גם סבלה כל כך לימים מבגידות של אלה שקראו לעצמם ‘חברים'.

"הכסף זרם לה בין האצבעות. המו"ל שלה היה משלם את כל החשבונות, חיינו התנהלו ברמה גבוהה ובנדיבות כלפי אותה חבורת טפילים שחיו סביבה. רוב הזמן היא היתה קוראת, מסתובבת וחולמת. היא אהבה לשוטט בשוקי הפשפשים ולגלות ציורי שמן אימפרסיוניסטיים קטנים ומאובקים. היא היתה חוזרת אתם הביתה, היינו מנקים אותם יחד ואחר כך מחפשים את חתימת האמן בתקווה שנמצא אוצר אבוד. לרוב היא היתה מחלקת את ציוריה - גם אלה שהיו בעלי ערך רב - לאלה שאהבו אותם. כשהמו"ל היה מתקשר ומתריע שהכסף אוזל, היא היתה מסתגרת וכותבת עוד ספר. היא לא היתה עצלנית, רק ידעה לעשות רושם של חופשה אינסופית, של נונשלנטיות", הוא אומר.

הרפתקת אופנה

כל זה השתנה בראשית שנות ה-70, כשנכנסה לחייה פגי רוש - מעצבת אופנה יפה וכריזמטית. סגאן כינתה אותה "אהבת חיי" וחלקה עמה כמעט 20 שנות אושר. "פגי היתה חברה, מאהבת, יועצת ותומכת", כותב דניס. "בין שתי הנשים האלו היתה תערובת של תשוקה, רוך, כבוד והערצה הדדית כפי שאמי לא הכירה בעבר ואינני חושב שהכירה אחרי מותה של פגי בשנת 1991.

"כולם ידעו על העדפתה לנשים, אף על פי שהיו לה גם מאהבים רבים ושהיתה נשואה פעמיים. אנחנו כיבדנו את הפרטיות זה של זה ומעולם לא שוחחנו על הנושא בגלוי. פגי ואמי חלקו אותה דירה, יצאו יחד לחופשות ולא הסתירו את הקשר ביניהן; אבל כשאמי נפגשה עם הנשיא מיטראן - ידידה, או עם סארטר - חבר יקר ואהוב, פגי לא הוזמנה להצטרף.

"לעומת זאת, פגי קיבלה עליה את ניהול הבית והחשבונות, הרחיקה את הנצלנים, הרמאים, סוחרי הסמים והטפילים שהסתובבו סביב אמי ואף פיטרה חלק מעובדי הבית המסורים שליוו אותנו לאורך השנים. היו כאלה שהאשימו אותה בהשתלטות מוחלטת על חייה, אבל לאמי זה התאים והיא היתה מאושרת. היא כתבה, חלמה, נפגשה לבדה עם חברים ותיקים כמו פלורנס מאלרו (בתו של הסופר המפורסם) או שארלוט אייו (אחותה של ז'ולייט גרקו). פגי ניהלה את משק הבית, יצרה אווירה רגועה והסירה מסגאן את דאגות היום-יום. הן עברו דירה לעתים קרובות, וגם אז פגי טיפלה בכל; אמי היתה עוברת לגור במלון לתקופת המעבר וכשהבית היה מוכן היתה באה, מקבלת מפתח וסיור במקום החדש: ‘החדר שלך כאן, הבגדים שלך תלויים כאן' וכו'.

"אמי מימנה גם את הרפתקאותיה המקצועיות של פגי, שפתחה בית אופנה במקום יוקרתי בגדה השמאלית, אך למרות כישרונה וטעמה האנין באופנה לא הבינה כלום בעסקים. לאחר שאמי מימנה כמה קולקציות והפסידה הון, החברה נכשלה".

תרמית נפט

מותה של רוש ממחלה בשנת 1991 סימן את תחילת השנים השחורות של סגאן. בראשית העשור ההוא מתו בבת אחת כמה מהאנשים הקרובים לה ביותר: אחיה האהוב ז'אק, אביה, החבר הקרוב ז'אק שאזו ובעיקר אהובתה רוש.

עם מותה איבדה סגאן שליטה על מהלך חייה. ללא השגחתה של רוש הכסף נעלם, החובות צמחו במקביל לשימוש בקוקאין. סגאן נעצרה כמה פעמים על החזקת סמים וסחר בהם (בגלל הכמות הגדולה יחסית שנתגלתה ברשותה), שוחררה על תנאי, נאלצה לשלם קנסות גדולים.

גם כתיבתה נפגעה מכך, והמו"ל איבד את סבלנותו. רשות המסים דרשה ממנה סכומי עתק על הרווחים של השנים עברו, היא דחתה את התשלום. "בתקופת נשיאותו של מיטראן, ידיד ואוהב ספרות בעצמו, היא זכתה לדחיות אינסופיות", מספר בנה. "הוא הבין את ערכה כסופרת וכאשת תרבות ועצם עין".

סגאן גם נפלה קורבן לאיש עסקים מפוקפק, אנדרה גלפי, שניצל את קשריה עם מיטראן וביקש את התערבותה אצל הנשיא לטובת עסקי הנפט שלו באוזבקיסטאן. בתמורה הבטיח גלפי לממן את שיפוץ ביתה בנורמנדי. בתמימותה פנתה סגאן בכתב לנשיא, התברר שהעסקה היתה כרוכה במרמה וסגאן הואשמה בקבלת שוחד.

"בשנת 1995, עם היבחרו של ז'אק שיראק לנשיאות, גברו הצרות", מספר וסטהוף בשיחה עמו. "משרד האוצר התעלם מכך שמדובר בסופרת שהכניסה מיליוני פרנקים לקופת המדינה, ‘אנדרטה' אמיתית של התרבות הצרפתית בכל העולם. הם התחילו לעקל חשבונות, רכוש, מה לא? רק עם עלייתו של סרקוזי לשלטון בשנת 2007 העניינים התחילו לזוז והצלחתי להגיע להסדר תשלומים סביר עם הרשויות. אני אסיר תודה לו על ההבנה שגילה".

תלותה של סגאן בסמים גברה עם הבעיות שנערמו לפתחה, זה היה מעגל קסמים שדירדר את בריאותה הפיסית והנפשית. מעגל חבריה הצטמצם, ודמויות חדשות, חשודות או מפוקפקות, התחילו להסתובב סביבה.

את הקשר האחרון בחייה, עם אינגריד משולם, בחר וסטהוף שלא להזכיר בספרו, כפי שנמנע להזכיר בשמם עוד רבים שנודעו כבעלי השפעה הרסנית על אמו, אך הסיפור סופר בהרחבה על ידי ביוגרפים ועדים לתקופה.

את אינגריד משולם, אשתו של מיליארדר יהודי-מקסיקאי שעשה את הונו באוניות שעשועים, הכירה סגאן בתקופת השפל שלה. משולם היתה בלונדינית מרשימה, צעירה בהרבה מבעלה, התגוררה בדירת פאר בשדרות פוש היוקרתיות שבפאריס וניצלה בציניות את בעלה ואת הונו. היא התאהבה בסגאן, בילתה עמה זמן רב ולאחר מות בעלה, כשהסופרת היתה חולה וחסרת כל, עברה להתגורר בביתה. משולם צרכה קוקאין יחד עם סגאן וניתקה אותה מכל חבריה וגם מבנה. סגאן, שסבלה ממחלת האוסטיאופורוזיס ומשברים באגן, היתה מרותקת למיטה רוב הזמן ותלויה לחלוטין בחסדיה. כשרשות המסים עיקלה את הבית בנורמנדי והעמידה אותו למכירה, רכשה אותו משולם יחד עם כל כתבי היד היקרים של הסופרת. "אין ברשותי אפילו כתב יד אחד של אמי", נאנח וסטהוף.

כיצד הוא מסביר את ההצלחה הגדולה שזוכה לה כל ביוגרפיה על סגאן, ובכלל את העניין שספריה מעוררים גם כיום? "יצירתה נשארת רעננה כי היא היתה מרדנית, חופשית, מקורית, ותכונות אלו תמיד אקטואליות", משיב וסטהוף. "היא אמנם סבלה כל חייה מכך ש'היא לא פרוסט ולעולם לא תהיה פרוסט', כפי שנהגה לומר, אבל ככל הנראה כתיבתה היתה איכותית דיה להבטיח לה מקום כבוד בספרות הצרפתית. יש ביקוש לספריה בחנויות ואני דואג עכשיו למהדורות חדשות של ספרים שנעלמו מהמדפים לפני שנים. לפני שלוש שנים ייסדתי פרס ספרותי על שמה והוא מוענק כל שנה בטקס במלון לוטסיה האהוב עליה. אני זוכר אותה באלפי רגעים, תמיד מתקשרת לשמחה, צחוק, שאננות. את הרגעים הקשים של אשפוזים וסבל אני מעדיף לשכוח". *

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ