בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר: בעזובה דרום-תל-אביבית חיה לה משפחה שקופה

אם קוראת בקפה, בת פראית ובן שתקן - אלה גיבורי ספרה החדש של עינת יקיר, "ימי חול", שמספרת למה כתבה את הרומן על ספסלים ציבוריים

12תגובות

במשך שנה כתבה עינת יקיר את "ימי חול". הספר לא נכתב על שולחן עבודה וגם לא שולחן בבית קפה, אלא על ספסלים ציבוריים. "ישבתי על ספסלים עם הלפ טופ. זאת היתה חוויה חזקה. הספסלים השתנו. ישבתי הרבה בפארק הלאומי ברמת גן, שם אני גרה כרגע, וגם על ספסלים בתל אביב. בגלל שספסל הוא דבר לא נוח, זה הכתיב את הפואטיקה של הספר: משפטים קצרים, ישרים. ישבתי עליהם שעה ביום, לא יותר. הרגשתי שזה במובן מסוים סוד. יצאתי מהבית בשביל הספר הזה".

למה בעצם?

"משעמם לומר את זה, אבל זה נכון: ברגע שנכנס ילד ראשון לבית של שני אנשים, הגבולות של הבית משתנים ומשהו שהיה שלי כבר לא כל כך שלי. פינת העבודה ליד המקרר נהפכה למשרד - אני עונה שם למיילים אבל אני כבר לא מסוגלת לראות במחשב הנייח מקום יצירתי. משהו יצטרך לקרות לבית כדי שאוכל לחזור אליו. התפקוד שלי בתוך הבית הוא מאוד פונקציונלי וכדי להשתחרר מהפונקציונליות הזאת אני חייבת לצאת החוצה, לשמוע קולות אחרים.

דודו בכר

"כי אני מרגישה, בלי לנסות ליצור איזו הילה, שאני שומעת קולות, או לפחות רוצה לשמוע קולות. וכרגע הנוכחות של הילד בבית, ושלנו כהורים, היא חזקה מדי. הקיום הדומסטי שלי השתנה והוא עדיין בחקירה. כאדם שעכשיו הוא הרבה יותר חרד לביתו, גם במובן הסימבולי, אני הרבה יותר פתוחה לכל רוח. אבל כשאני יוצאת החוצה, כשאני מסתובבת ברחוב, הזהות שלי יותר פתוחה".

למה לא בבתי קפה?

"בבתי קפה אנשים מדברים ואני מאוד אוהבת להקשיב, מאוד מצותתת, אני לא יכולה לשלוט בזה. שיחות של אנשים נראות לי תמיד דבר יותר מעניין ממה שיש לי להגיד".

רק חול צהוב, אביך

"ימי חול" (הוצאת כתר) הוא הרומן השני של יקיר. קדמו לו קובץ הסיפורים "עסקי תיווך", שהוציאה ב-2002, והרומן "מרכז בעלי מלאכה" שראה אור ב-2007. בשנת 2010 פרסמה יקיר את ספר הילדים "כמוני-כמוך". היא נולדה בשנת 1977, גדלה בחיפה. מתפרנסת כמורה לכתיבה. בעבר עבדה כמגיהה ב"מעריב" וכעורכת בהוצאת ספרים.

לגיבורי הספר הזה אין ימים אחרים מלבד ימי חול. אין להם חג ומועד, הם חיים ברצף חולי, צהוב, אביך, מנותקים מכל דבר, על אף שהם חיים בדרום תל אביב ולפני כן גרו באשדוד ואחר כך יעברו למקום אחר. לא משנה איפה יחיו, הם אינם נראים. חיים בעולם כאוטי שאותו יצרה יקיר מהשפה ומהיעדרה. היא מפרקת מושגים כמו מדינה, קהילה, משפחה, אמא, אבא, ילדים, לכדי איזשהו קיום ארעי, מדברי, ריק מאוד, מאובק.

חמש שנים עברו מאז פירסמה את "מרכז בעלי מלאכה", שזכה לשבחי הביקורת. מאז נולד לה ולבן זוגה, הצייר עוזי קצב, בנם אוריאל, בן שלוש. השנים עברו לדבריה בהתאוששות מהספר ההוא, "ואחר כך אוריאל נולד והייתי בשנה שלא עניין אותי כלום. הילד היה הרומן באותה שנה. זה רומן שילווה אותי כל חיי והוא היה מפץ גדול, שפה חדשה שלמדתי. לא העסיק אותי אם אני כותבת או לא.

"ואז היתה תקופה שהזמינו ממני סיפורים לכל מיני כתבי עת, ודרך זה התחילה להיווצר השפה שהפכה לרומן הזה. הבנתי שאני הולכת לכתוב עכשיו ספר. הרבה פעמים זה מתחיל אצלי במוסיקליות של המשפט הראשון. העניין המוסיקלי מאוד מהותי, אני זוכרת פתיחות של סיפורים או נובלות, וככה גם היה המשפט הראשון הזה - ‘קודם היה אבק'. דרך זה התגלגלה השפה שלאט לאט הבהירה לי את הסיפור. במובן מסוים הסיפור התהדהד במהלך הזמן וקיבל את בהירותו מתוך השפה".

הרומן מתאר את חייה הקשים של משפחת מהגרים: אמא ושני ילדים, ואבא שבא והולך, לעתים ישן על ספסלים. פטר הוא נער מתבגר שמוצא יום אחד את מעסיקו הנגר מת ומחליט החלטה שעוד ישלם עליה. אחותה הקטנה לאה היא ילדה פראית שאינה הולכת לבית ספר. האמא בסיפור מנסה לפרנס את ילדיה באמצעות קריאה בקפה, ויש כאן עוד דמויות עזובות שחיות בעזובה - שיש בה עם זאת גם נגינת פסנתר וריקוד בלט, כמין תקווה למציאות אחרת.

בניגוד לספרה הקודם, גבולות השכונה בה גרות הדמויות אינם מובהרים הפעם בסיפור.

השכונה הזאת היא פלורנטין?

"לא בדיוק פלורנטין. זאת יותר השכונה של שוק לוינסקי, זו שמתנהלת בין רחוב הרצל לרחוב הר ציון. היה לי חשוב שתל אביב לא תהיה מוגדרת ברמת הרחובות, כדי ליצור תחושה של אזור שהוא ברירת מחדל, שטח הפקר. מאוד רציתי את התחושה הזאת. את האזור הזה אני מכירה ולכן הסיפור מתרחש בתל אביב, אבל הוא מתקיים גם במקומות אחרים. גרתי פעם בפלורנטין, היא לא בדיוק כזאת. היא יותר מובלעת של צעירים. האזור ב'ימי חול' הוא של עובדים זרים, אנשים קשי יום, אזור של סחר מכר. זה גם לא התחנה המרכזית - שם באמת נהיה כמעט עולם שלישי".

הגיבורה שלך קוראת בקפה. את יודעת לקרוא בקפה?

"לא. הכל המצאתי. היחסים שלי עם מיסטיקה הם מאוד מורכבים. עקרונית הם במקום של שלילה מוחלטת, אבל יש איזו פינה שבה זה לא בדיוק ככה. סוג הדיבור המיסטי הזה נוגע באזורים שמאוד מעניינים אותי כי משהו קורה שם בשפה. המפגש עם כל הקלישאות מצד אחד, ומצד שני הרצון למצוא נחמה בשפה. השפה פתאום הופכת להיות משהו פרפורמטיבי, אתה אומר משהו שייעשה או שנעשה, אתה יודע דברים על האדם. הקשר בין השפה לפעולה מרתק אותנו ומפחיד אותנו, החל מ'ויהי אור'. וכאן זה סוג של ‘ויהי אור'. יש בדבר הזה משהו מהפנט. אפשר להביע כלפיו זלזול מוחלט, אבל אפשר גם להבין את הכמיהה הגדולה אל המלה שתהפוך לדבר. כי הצד הקשה במלים טמון במבוי הסתום שלהן, במקום שבו הן לא יכולות להציע מוצא".

אז ניפצו שמשות

בשני קצות העלילה ניצבים האמא המדיום ומולה הבן פטר, שעושה מעשה. "יש איזשהו מעבר בספר הזה אל המעשה ואל בדיקת המשמעות של לעשות מעשה בעולם הזה, מעשה חומרי, מעשה שלא מתקיים רק בתוך הספירה המילולית. הרגשתי שבמובן מסוים אני חוזרת הביתה אל הסיפורים הראשונים שכתבתי. באחד מהם, למשל, מישהי דורסת מישהי. חזרתי אל המקום שבו פעולה נפגשת עם העולם, ויש לה תוצאה הרות אסון ויש לה מחיר. כי בקיום המדיומלי - המחיר הוא מטושטש".

פטר בז לאמא שלו על שהיא לא ממלאת את תפקידה.

"אני לא יודעת להגיד אם הוא בז לה או שהם לא מצליחים להבין אחד את השני. שאלת מילוי התפקיד פה אינה חד משמעית. מה זה מילוי תפקיד? במובן מסוים זה גם לשאול מה זה להיות נער מתבגר, מה זה להיות ילדה, מה זה בכלל להיות בתפקיד? יש פה מערכת שלמה של אנשים שלא ממלאים את התפקיד שלהם. בינם לבין התפקיד יש בור".

הם כל כך בשוליים שהם כבר לא מעמידים פנים שהם ממלאים תפקיד, כמו שמעמידים פנים בחברה הבורגנית.

"התפקיד בחברה הבורגנית הוא דבר מורכב מאוד שגם הגבולות שלו לא ברורים, ויש בו רגעים של התהפכות. לכן קשה לי עם אמנות השופטת בצורה שטחית את הבורגנות, כמו אצל הבמאי מיכאל הנקה, יוצר מוערך מאוד שבעיני הוא נוראי מבחינת הטהרנות והצדקנות שלו, מבחינת חוסר היכולת שלו להכיל מורכבות. קל מאוד להסתכל על החברה הבורגנית ולשפוט אותה על פי ממלאי התפקידים אבל חלק מהעניין זה לנסות להבין את המנגנונים ולא לייצר מבנה פשטני ונלעג. הנקה כשלעצמו הוא בורגני לא קטן.

"אבל את צודקת שב'ימי חול' ניטלת במובן מסוים הבחירה מהדמויות. ברגע שאתה פוער בור בפני האנשים האלה ולא מאפשר להם למלא את תפקידם, אתם נוטל מהם את החירות הזאת. זה משיק לדברים חברתיים ופוליטיים שמעסיקים אותי יותר ככל שהשנים חולפות, וזה קורה לי בעל כורחי. אני זוכרת שבנעורי התקיימתי במובלעת".

ומה גרם לשינוי?

"אני זוכרת את רצח רבין כשבר ראשון עמוק. לפני זה חייתי בסוג של סתימות פוליטית, בתחושה שיש מין אב גדול שדואג. ככל שהשנים חולפות והמעגלים שלי בתוך העולם מתרחבים דרך כתיבה, ילדים, הוראה, אני מרגישה את האחריות שלי".

התחלת לכתוב את הספר הזה כשהתחילה המחאה החברתית בקיץ שעבר?

"התחלתי לפני. אני יכולה להבין את הזיקה בין הספר הזה לבין המחאה אבל אני רוצה להיזהר פה, כי המגע שלי עם המצוקה הוא אחר קצת. אני חושבת שזה יהיה בעייתי לראות ברומן הזה ספר של המחאה החברתית, כי הוא קשור יותר ליכולת הדיבור שניטלת ממך, לסוג של אלם בסיסי שמתקיים בתוך מרחב כל כך אלים. מצד שני, כשהדבר הזה קורה אז קורות גם תופעות שבשמן הופיעה המחאה הזאת".

לדברי יקיר, היו דברים במחאה שעוררו בה חשבון נפש: "למשל העובדה שזאת היתה הפעם הראשונה שאנשים יצאו לרחוב, כולל אותי. אני לא מבינה איך לא יצאתי הרבה לפני כן. הרגשתי שהמחאה הזאת מוצדקת לגמרי כי יש פה כישלון מתמשך, התנהלות פוליטית ממש מזוהמת. מצד שני, הרגשתי שאני יוצאת רק כשנוגעים לי בחשבונות שלי, והייתי צריכה לצאת הרבה לפני. כדי שהמחאה הזאת תצליח צריך לצאת הרבה לפני שזה מגיע אל סף ביתך".

גם עכשיו המחאה יצאה מחדש, אבל המוחים לא במיוחד יצאו כמה שבועות קודם לכן, כשהותקפו העובדים הזרים.

"יש פה משהו שאנחנו צריכים עוד ללמוד. העובדה שאני עצמי יצאתי רק פעמים ספורות לפני כן העלתה בי שאלות בסגנון לול: איפה היית ב-48? איפה היית ב-67? כי באמת איפה היית? ובכלל, האם המחאה היא פוליטית או לא? אז בוודאי שהיא עניין פוליטי, בוודאי שהיא משקפת מגזר מסוים. כל הניסיון לטשטש את זה מעורר בי התקוממות. בכל מקרה, עד שלא נהיה חברה שיוצאת לרחוב הרבה לפני שהבעיות נוגעות בדלת שלה, לא יקרה שהממשל הנוראי הזה ייפול".

ומה על ניתוץ חלונות הבנקים?

"זה לא העניין מבחינתי. תמיד יש כמה שמנפצים חלונות. גם כשזה קורה בימין זה לא מבהיל אותי. מה שמפחיד אותי זה התבטאויות, ניפוץ שמשות הוא הסרח העודף של הדבר הזה. אבל הטשטוש במחאה הזאת הוא בעייתי, כי היא כאילו עוצרת בגבולות הבית. על מה מדובר פה, על הורדת מחירי שכר הדירה? זה העניין? אז אומרים משהו שנוח לכולם לשמוע ולכן זה נתקל בקיר. מחאה אמיתית היא דבר שצומח לאט, עם אמירה שצריכה לחזור שוב ושוב. ומהפכה זה דבר שעושים עד הסוף, לא מתחילים לרקוד הורה באמצע כדי להגדיל את המעגלים".

הגיבורים שלך, בכל מקרה, לא היו הולכים להפגנה. הם מנותקים מכל דבר, בלתי נראים.

"בשורה התחתונה שלי אני מרגישה שגם אני כזאת, מהבלתי נראים. זה חלק מההתפכחות. מחוץ למעטה המוגן יש משהו שדורש תיקון - אחרת כולנו נהיה שם, בקלקול. כרגע זה קצת כמו לראות חיה בכלוב. הקיום פה הוא קיום של כלוב".

לגנוב זמן

האלם, חוסר היכולת לדבר, הטשטוש של מה שבאמת רוצים לומר או אי הידיעה מה באמת רוצים לומר, הם אכן נושאים שבהם עוסקת יקיר בספר. "אני מסתובבת סביב זה דרך כל מיני גילומים של דיבור: ילדה שבכלל לא מדברת, מישהי שמדברת כמדיום שמציע אופק אוטופי אבל יכול להפוך לבדיחה תוך שנייה, ובנאדם ששותק ואז עושה מעשה נוראי. יש משהו מסוכן בשפה".

איך את רואה את הספר הזה ביחס לרומן הקודם שלך?

הספר הזה הוא יותר down to earth, גם במובן החומרי - אנשים ממש צריכים להתקיים ואין להם שהות להרהר - אבל גם במובן של עולם שהוא פחות מיתולוגי. חלק מהעניין שלי עם תל אביב, שאני קשורה אליה קשר בל יינתק, נעוץ בכך שזו העיר שבה הסתובבו אנשים כמו אלתרמן. עיר שבנתה תרבות ומיתוסים. היתה לי התכתבות עם זה, והממד המיתי הזה נעלם לי. ככל שיש לך יותר דריסת רגל בתוך מרחב, אתה מאבד את הממד המיתי שלו ורואה דברים יותר ישר. ברומן הזה אני לא מתכתבת עם דמויות שנכשלות אבל יש להן עדיין אופק אוטופי - אלא עם דמויות שמתנהלות ממש כמו תיקנים בתוך העולם. ברומן הזה המוצא שלהם הוא אחר, הוא לא קשור בתהילה. במובן מסוים הרומן שהיה לי עם תל אביב נגמר בספר הזה".

יקיר אומרת שיש ממד עברייני ביחס שלה לאמנות. "זה מעשה קרימינלי בעיני. אתה גונב זמן, אתה מסתיר משהו, אף אחד לא יודע עליך. זה קיום שמחזיק אותי, זה שיש לי סוד. בגלל זה קשה לי כשהספר יוצא, כי ברגע שסוד נחשף הוא מפסיק להיות סוד. יש משהו בעניין הזה שיש לך סוד, יש בזה הרבה כוח. אני חווה אמנות כמעשה קשה שנע בין התענגות לבעיטה, והממד הקרימינלי של לעשות מעשה בעולם, לחבל בעולם, הוא מקום שמאוד חשוב לי. אולי זאת הדרך שלי להשמיע את הקול שלי, התחושה הזאת של חבלה".

ספרות יכולה לשנות משהו?

"שאלה מאוד קשה. לא. בסופו של דבר אני צריכה לרדת לרחוב. ברחוב אני אדם, לא סופרת. הספרות חשובה כרוח גבית, אבל זה לא הדבר, זה רוח. רוחות הגב האלה מתקיימות כאן, רק שאין אנשים, רק רוחות. זה כמו בית רדוף רוחות, אבל איפה האנשים? אני מייצרת רוח גבית בספר הזה אבל המבחן האמיתי שלי הוא המבחן כאדם, והמבחן הזה רק התחיל". *

פתיחת הספר "ימי חול"

קודם היה אבק. אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר.

היה שם ריק. רהיטים כמעט לא היו. שולחן אחד, מיטה אחת בחדר השני, עם החלון הקטן. שטיח עבה, סמיך, שהם גלגלו.

היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה היתה מוכתמת בעקבות.

היא לקחה דלי ומילאה מים וכרעה ושטפה בסמרטוט סחוט שמצאה שם. הילדה נשארה מתחת לשולחן. פטר יצא למרפסת ורכן מעל המעקה. הרחוב היה חם, הומה. צעקות המוכרים הגיעו עד למעלה. אנשים עברו בכל מקום, בכבישים ובמדרכות, ואופנועים האטו לפניהם.

רעש המקרר חדל פתאום, והילדה זקפה ראש מתחת לשולחן. דממה השתררה בכול. בחדר האמבטיה נאנקה האם במין טרוניה. הילדה זחלה אל החדר הגדול והביטה סביבה. פטר שב מן המרפסת ועבר מעליה. הדלת הכתה במשקוף. משב רוח הגיח משום מקום. על הקיר היתה תלויה תמונה בשחור-לבן של שלוש נערות בתחנה.

פטר פתח את הדלת והכניס את כל התיקים שהשאירו בחדר המדרגות. בקומה שמתחת הדהדו צעדים ונטרקה דלת. הוא הפך את שטיחון הכניסה ומצא עלים יבשים מן הצמח הקמל בעציץ שניצב ליד. ניער את השטיחון וחזר פנימה.

במטבח עמדה אמו, מוחה את הזיעה מפניה ומצננת אותם בקילוח דק מן הברז. הכול היה עלוב מאוד.

כששב לחדר האורחים ראה את אחותו סוקרת באצבעה אבק שדבק בכורסה. התיישב ושקע בה. העביר את ידו בשערה והיא ניערה את הראש. שוב צעד למטבח, ומשך ספל זכוכית עכורה ממדף קטן שמעל הכיור ומזג בו מים. אמו עצרה בעדו: "אל תשתה מזה. זה מלוכלך". הוא רכן אל הברז ושתה ממנו. "אל תקרב את הפה לפייה, זה חלוד", אמרה.

המקרר טרטר שוב. הילדה זקפה ראש שוב. אמה עמדה במטבח וניגבה את הכיריים. הילדה השתטחה, זחלה מתחת לכורסה, שלחה את ידיה לפנים והצמידה אצבע אחת אל נמלה. ופטר חזר למרפסת.

עמד והביט החוצה. מאחוריו התקלף הקיר, כאילו עכשיו, בזחילה. זה לא הפתיע אותו. היה נדמה שכבר נכנסו לדירה הזאת כמה פעמים. הרחוב היה מוכר. פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו