שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לזרוק אותם לרחוב

למי שייך הרחוב - למכוניות או לבני האדם? פרויקט בבריסטול שבבריטניה מבקש להחזיר את המרחב הציבורי לתושבים ולאפשר לילדים לשחק בחופשיות בחוץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'וליה רודס, גרדיאן

איזבל, בת 4, יושבת על שפת המדרכה עם חברתה אמלי. הילדות אוכלות שלגונים ומפטפטות. בובות וקורקינטים שוכבים על הכביש לידן. אחיה התינוק של איזבל, הוגו, מנמנם לידן בעגלתו. חבורת בנים מגיעה בטיסה על הכביש בקבוצה של סקייטבורדים. הם עוקפים במיומנות ריכוז נוסף של ילדים, בני 3 עד 10, שעסוקים בציור לוח קלאס על הכביש.

זה אולי נשמע כמו סצינה ורדרדה מעידן שחלף, אבל זה יום רגיל אחר הצהריים ברחוב מרכזי בעיר הבריטית בריסטול. הדיירים הצעירים של רחוב בירץ' רוד נהנים מיום ה"משחקים בחוץ" (Playing Out) החודשי: למשך כמה שעות הרחוב שייך להם. הודות למכלי אשפה ותמרורים לסגירת הרחוב, בהשגחת אמהות שעומדות ומשוחחות זו עם זו, כלי הרכב נשארים בחוץ והילדים בפנים.

הרעיון של סגירה זמנית של הרחוב לתנועת כלי רכב נולד במרחק כמה רחובות. שתי אמהות מבריסטול, אליס פרגוסון ואיימי רוז, שרצו לספק לילדיהן טעימה מהחירות הפשוטה שהן עצמן נהנו ממנה בילדותן, החליטו לבקש מהרשויות לסגור את הרחוב לתנועת כלי רכב באופן חד פעמי - כמו מין מסיבת רחוב.

כעבור שלוש שנים מתקיימים ימי ה"משחקים בחוץ" ביותר מ-30 רחובות בבריסטול רבתי, יש לפרויקט אתר אינטרנט הומה ודף בפייסבוק, ונדמה שהשתיים ייסדו תנועה. "הייתי מודאגת מכך שילדי נמצאים כל הזמן בין קירות ובמצב סטטי", אומרת פרגוסון, בת 40. רוז, בת 45, במאית תיאטרון ולשעבר אמנית רחוב, היתה רגילה לראות ברחוב יותר מנתיב תחבורה והגתה את הרעיון לסגור אותו לתנועת כלי רכב.

"עד השנייה האחרונה היינו כולנו בפאניקה", מספרת רוז, "כי לא אירגנו שום משחקים ולא נתנו לילדים שום דבר חוץ מחתיכות גיר. הילדים יצאו החוצה - לא ידענו שכל כך הרבה ילדים גרים ברחוב שלנו - ופשוט התחילו לשחק. הם כמובן ידעו מה לעשות".

בבירץ' רוד אמליין, בת 7, וחברתה סטפני, בת 9, מציירות בגיר ציפורים על המדרכה. אחר כך, הן אומרות, אולי יארגנו מרוץ או יצטרפו למשחק כדורגל. "אני אוהבת לשחק בחוץ", אומרת אמליין, "יש יותר מקום לשחק וככה מבלים יותר זמן עם החברות. עכשיו אנחנו מכירים את כל הילדים ברחוב". סטפני נהנית גם מההזדמנות להוכיח למבוגרים - שבדרך כלל הם "שתלטניים מדי" - שילדים יכולים להיות אחראיים. ההורים מצדם מפקחים על הילדים בתורנות.

כרבים מההורים שתומכים בפרויקט, ג'סיקה אדמס, תושבת הרחוב, אומרת שרצונה במרחב משחק בטוח לילדיה נובע מכך שבילדותה שיחקה בחוץ ללא השגחה. "היה די רגיל לקרוא לחברים ולשחק בחוץ מבלי שישגיחו עלינו כל הזמן". בתוך דור אחד חוויית החופש הזאת ברחוב נהפכה, לפחות בערים, לחריגה עד כדי כך, שב-2008, כשלנור סקנזי, אם מניו יורק, הודתה שהיא מרשה לבנה בן התשע לשוטט לבדו באזורים מסוימים של העיר, קמה זעקה בינלאומית.

"איכשהו אנשים נסוגו מהרחובות ופינו את המרחב הזה למכוניות", אומרת רוז. "צריך להפוך את הרחוב למקום שאפשר לחיות בו. תכנון עירוני, מתקנים מחוץ לעיר והתחבורה - לכולם יש חלק בזה. אבל גם הגישה השתנתה. ההורות הושפעה יותר מדי מאנשי המקצוע, נעשתה נתונה יותר מדי לביקורת. ההורים מואשמים בחוסר אחריות או בהגנת יתר".

מועצת העיר בריסטול תומכת בפרויקט, במימון ואף בצווים זמניים שלפיהם הרחובות נסגרים עד פעם בשבוע, אם התושבים מסכימים לכך. ההתנגדויות היו מעטות, גם מצד דיירים שאינם הורים. תושבי הרחוב מורשים להיכנס לרחוב ולצאת ממנו ברכבם בזמן המשחקים (במהירות נסיעה אטית מאוד ובהנחיית ההורים המפקחים), אך רובם אינם מרגישים צורך לעשות זאת. "הופתענו מהתמיכה שקיבלנו מהאנשים. הרבה תושבים מבוגרים יוצאים החוצה לעזור לנו לפקח ולשתות אתנו תה, וזה נחמד", אומרת פרגוסון.

החשש שהילדות נשחקת בשל מחסור בזמן משחק תחת כיפת השמים הולך וצובר תאוצה. ספר שראה אור השנה בארצות הברית, "Playborhood", מכה גלים באתרי הורות. הספר, מאת מייק לנזה, מתאר את מאבקו להפוך את שכונת מגוריו בפרבר בקליפורניה למגרש משחקים בטוח לשלושת בניו. בניו יורק תירגמה סקנזי את חוויותיה לעצומה למען שינוי המתפרסמת באתר האינטרנט שלה, "Free Range Kids" (ילדי חופש). ובבריטניה, הקרן הלאומית חוללה סערה תקשורתית במארס השנה כשדיווחה שילדים בריטים סובלים מהפרעת חוסר בטבע (על משקל הפרעת קשב וריכוז, צירוף קליט שטבע לראשונה הסופר ריצ'רד לוב ב-2005).

פרגוסון ורוז אומרות שהן רואות אצל ילדיהן שיפור בכושר הגופני, בביטחון העצמי ובתושייה. רוז מוסיפה: "אנחנו הדור שעדיין זוכר את המשחק החופשי בחוץ. לבני פחות מ-30 אין הזיכרון הזה. יש סכנה שלא נבין מה אנחנו עלולים להפסיד. זה עלול להיות עכשיו או לעולם לא".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

צילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ