בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפס בענווה לסופר האירי ג'ון באנוויל

הביקורות מהללות את ספריו, אבל הוא לא קורא אותן. באנוויל טוען שצריך לבטל השנה את תחרות הבױקר ופשוט להעניק לו את שוב את הפרס

9תגובות

כמה ימים לפני חג המולד בשנה שעברה נכנסה קרולין וולש, שהחליפה את ג'ון באנוויל בתפקיד עורכת הספרות של העיתון "טיימס" האירי, לים מול דנלרי שליד דבלין, ולא יצאה. היא סבלה מדיכאון. "כולנו הזדעזענו עמוקות", הוא אומר. "זו קלישאה, אבל היא היתה מלאת חיים. קשה להאמין שהיא איננה. חשבתי שאני רואה אותה באיזה יום, כשהסתובבתי ברגל בדבלין. הייתי צריך להזכיר לעצמי שהיא מתה. המוות הוא דבר מוזר. רגע אתה פה ובמשנהו אתה איננו. היה אפשר לצפות שיהיה איזה חדר המתנה, מקום שבו אפשר לבקר אותך לפני שתלך".

באנוויל הקדיש לוולש את ספרו החדש, "Ancient Light". כתיבת הספר אמנם נשלמה לפני מותה, אבל ההקדשה הולמת. הרומן רווי כאב בשל אבלו של המספר על אובדן שתי נשים: אחת היא בתו המתה, האחרת מאהבת שהוא נזכר בה 50 שנה לאחר הרומן שניהלו בעיירת חוף באירלנד. השחקן אלכס קליב ואשתו, בני 60 ומשהו, עדיין מתאבלים על מות בתם קתרין, "קאס שלנו", שכנראה התאבדה עשר שנים קודם לכן באיטליה.

גטי אימג`ס

קליב נזכר שכשקאס היתה קטנה היא אמרה שתינשא לאביה ותיוולד להם בת בדיוק כמוה, כדי שאם תמות הוא לא יתגעגע אליה וירגיש בודד. הוא נעזר בשיטות אחרות כדי להתמודד עם יגונו; הוא מדמיין שיש כמה יקומים, שבאחד מהם קאס לא מתה, או שהוא משיב אותה לחיים בכתיבה: "כל המתים שלי חיים מבחינתי, בעבורם העבר הוא הווה נצחי ומלא אור; מבחינתי היא חיה אך אבודה, חוץ מאשר בגן עדן השברירי של המלים האלה".

קליב גם נזכר בפרשת האהבים שניהל בחופשת הקיץ, כשהיה בן 15 ואהובתו בת 35. הספר נפתח כך: "בילי גריי היה החבר הכי טוב שלי והתאהבתי באמא שלו". אבל האם קליב זוכר את הפרשה או בודה אותה מלבו, קורבן למה שהוא מכנה "מדאם זיכרון", אותה "שקרנית דגולה ומתוחכמת"? מבחינה מסוימת זה לא חשוב. מה שחשוב הוא הכמיהה שלו, שמן הסתם אין לה תרופה: "הייתי צריך להיות מאוהב שוב, הייתי צריך להתאהב שוב, רק עוד פעם".

לא מבין נשים

מאין נולד הסיפור הזה, אני שואל את המחבר, בתקווה לשמוע סיפור מהחיים על החניכה המינית של באנוויל המתבגר בעזרת הגרסה האירית של מיסיס רובינסון של אן בנקרופט. אחרי ככלות הכל, באנוויל הוא בן 66, בערך בגילו של דמות המספר בספרו. "אין לי מושג. הבעיה בראיונות היא שהאדם שכתב את הסיפור הפסיק להתקיים כל יום כשקמתי מהשולחן. כשאתה כותב, אתה שקוע במישור ריכוז הרבה יותר עמוק מהאתה הרגיל. יש בך קול זר, משפטים זרים נובעים מתוכך. כשהייתי צעיר חשבתי שאני שולט בכל. עכשיו אני מבין שהכתיבה היא בעצם כמו חלום".

באנוויל מחבב את הדמויות שבדה בחלומו, בייחוד את המאהבת הזכורה לטוב, מיסיס גריי. "היא מוצאת חן בעיניי. היא כל הזמן צוחקת עליו. זה, ולא הסקס, מה שגורם לו להתבגר. כשאשה מבוגרת צוחקת עליך, זו אחת החוויות הגדולות ביותר בחיים ¬ ואני מתכוון צוחקת עליך בחיבה.

"הווארד ג'ונסון כתב פעם שהשאיפה שלו היתה לראות את הגרון של נשים - להצחיק אותם עד כדי כך שיטילו את ראשן לאחור מרוב תענוג. זה רעיון מקסים", אומר באנוויל. ואז, כהרגלו, יש לו סיפור יותר מוצלח. "פעם אכלתי צהריים עם ידידה שלי, ובאותה תקופה כתבו בעיתון שאני עומד להתגרש - היה לי שם רע" (באנוויל נשוי לאמנית האריגה האמריקאית ג'נט דנהאם, שהכיר כשביקר בארצות הברית ב 1968 ולשניים שני בנים; יש לו גם שתי בנות ממערכת היחסים שלו עם פטרישה קווין, לשעבר מנהלת מועצת האמנות של אירלנד).

"היו שתי נשים בשולחן הסמוך, והידידה שלי צחקה בקול, עד כדי כך שמהמקום שבו הן ישבו זה נראה כאילו היא בוכה. כשהן יצאו מהמסעדה הן הביטו בי במבט שאמר: 'בבקשה, הוא עושה את זה שוב'. איזה מפלצת אני".

האם ייתכן שהרומן בספר החדש מסופר מנקודת מבטה של מיסיס גריי? "אני חושב שלא, כי מעולם לא הבנתי נשים. לעולם לא אבין נשים, אני לא רוצה להבין נשים. אני מאוהב בכולן, נשים תמיד הקסימו אותי. לא רק בגלל הסקס, אלא כי הן תמיד עושות דברים בלתי צפויים - לפחות אני לא מצפה שיעשו את הדברים שהן עושות. הן אומרות: 'אנחנו רגילות, אנחנו בדיוק כמוך'. אני אומר: 'לא נכון. אתן יצורים קסומים'. אני רומנטיקן חסר תקנה בסגנון המאה ה-19".

קיטס לעפרונים

המפגש עמו מתקיים בצהרי היום במסעדה בדבלין. כשבאנוויל נשאל על הפצע הפסיכולוגי שבגללו נהפך לסופר הוא עונה: "שיימוס היני מספר סיפור נפלא. הוא שוחח עם משורר פיני, שהיה קדורני למדי, כרגיל אצל משוררים פינים, ואמר שיש לו בעיות קשות עם הוריו'. המשורר התפעל: 'יש לך בעיה אמיתית!' כמו שיימוס, אהבתי את ההורים שלי. אנשי המעמד הבינוני מעיירה קטנה".

באנוויל נולד בווקספורד ב-1945. הוא אמר פעם שמעולם לא טרח לזכור את שמות הרחובות בווקספורד, כל כך היה בטוח שיעזוב אותה במהירות ולעולם לא יחזור. למרבה האירוניה, הוא חוזר לשם לעתים קרובות לדלות סיפורים מילדותו. "ישבתי בשדות ודיקלמתי את קיטס לעפרונים. אחי מבוגר ממני בשמונה שנים. הוא היה באפריקה כשאני הייתי בגיל ההתבגרות. אחותי עבדה בדבלין. הייתי כמו בן יחיד רוב שנות ההתבגרות שלי. אמא שלי העריצה אותי, אבא שלי השלים עם קיומי. אם יש שם פצע פסיכולוגי, אני הפצע הפסיכולוגי שלהם. הייתי המתבגר הכי מעצבן בעולם. חשבתי שאני חכם מהם. לא הייתי סובל אותי במקומם".

אי-פי

באנוויל החל לכתוב בגיל 12, לאחר שהתרשם עמוקות מ"דבלינאים" של ג'ויס. הוא הדפיס פסטישים א-לה ג'ויס במכונת הרמינגטון של הדודה סיידי. אחד מהם נפתח כך: "ניצה לבנה של חודש מאי ריחפה לאטה אל פי הקבר הפתוח". "איזו יהירות! לא ידעתי שום דבר על המוות". הוא גם צייר. "לא ידעתי לצייר, לא היה לי שום חוש לשרטוט או לצבע". אבל הציור לפחות גרם לו להתבונן בתשומת לב. הוא לא רצה ללמוד באוניברסיטה. "חשבתי שאני יודע כל מה שמלמדים שם".

במקום ללמוד הוא החל לעבוד כפקיד בחברת התעופה הלאומית של אירלנד, אייר לינגוס. העבודה איפשרה לו לכתוב ולטייל בעולם. "הייתי כותב בלילה, אחרי יום העבודה. הייתי מאוד ממושמע. ויתרתי על הדת הקתולית בגיל ההתבגרות, אבל משהו ממנה נשאר בי. אני מנסה ליצור את המשפט המושלם - זה הכי קרוב לאלוהות שאני יכול להגיע".

בהמשך עבד כעורך, תחילה בעיתון "אייריש פרס", אחר כך ב"טיימס". ביום כתב, בלילה ערך בעיתון. "גרהם גרין צדק. הוא אמר, אם אתה רוצה להיות סופר, עבודת עריכה בעיתון היא העבודה המושלמת בשבילך. אתה כותב ביום, הולך לעבודה בלילה, האנרגיה הכי טובה שלך היא בשעות היום. אחד העורכים שהייתי כפוף לו בצעירותי אמר שעורכי עיתון הם אנשים שמשנים את המלים של אנשים אחרים והולכים הביתה בחושך".

ספרו הראשון, "Long Lankin" (1970), היה אסופה של סיפורים קצרים ונובלה. בתוך שלוש שנים הוא פירסם גם שני רומנים, והוא מספר שהשני שבהם, "Birchwood", הוליך אותו אל מבוי סתום מבחינה ספרותית. "זה היה הרומן האירי השני שלי ולא ידעתי לאן ללכת משם. חשבתי לוותר. שנאתי את הקסם האירי שלי. קסם אירי, כמו שידוע לכולנו, הוא כולו תרמית".

הלך לגדל חסה

הוא המציא את עצמו מחדש כסופר אירופי של רעיונות, שכותב רומנים הקשורים במדעני רנסנס. "דוקטור קופרניקוס", "קפלר" ו"המכתב של ניוטון" היו לטענתו ספרים שכתב אדם בטוח בעצמו, שהוא נשמע מנוכר לו.

הוא מספר שעבר התמוטטות עצבים כשכתב את "מפיסטו" (1986), החלק הרביעי המתוכנן של אותה רביעייה מדעית. "כשזה קרה הפסקתי לנסות להיות בשליטה והרשיתי לעצמי לחלום בכתיבה". כשהביקורת התעלמה מהספר, הוא נפגע ופרש לגינתו, וגידל חסות קיץ שלם.

באנוויל אמר פעם על ספריו, "אני שונא את כולם". זו העמדת פנים? "הם מביכים אותי כי כולם כישלונות. אנחנו שואפים לשלמות ולעולם לא משיגים אותה. זו כבר קלישאה, אבל כמו שבקט כתב, "היכשל שוב. היכשל טוב יותר". היצירות שלך כל כך קטנות ביחס לשאיפות שלך בנוגע אליהן".

הוא לא קורא ביקורות כבר שנים, וזה נראה מוזר ביחס למי שכתב ביקורות על ספרים רבים כל כך. למה? "אני מקדיש שנתיים, שלוש, חמש, לכתיבת ספר. אני יודע מה החסרונות שלו. אני יודע מה האזורים המעטים שבהם הוא הצליח. האדם היחיד שאינו יכול לקרוא את הספר הזה הוא אני, כי אני מביא אליו את כל ההיסטוריה, את כל החתולים המתים והטינופת החלקלקה ואת יום שלישי אחר הצהריים שבו אמרתי, 'לעזאזל', וויתרתי על הפיסקה". חבל שאינו קורא ביקורות על ספרו, בין השאר משום שרובן גומרות עליו את ההלל.

האם תמיד הוא מדבר מגרונותיהם של אחרים, מעולם לא כתב בקולו שלו? "רק פעם אחת דיברתי מגרוני, ב'תיק הראיות' (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד) שהגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס בוקר ב-1989. זה ספר על אדם שרוצח משרת בזמן שהוא מנסה לגנוב ציור משכנו "והמספר אומר: 'לא התרגלתי לחיות בעולם הזה. לפעמים אני חושב שאנחנו כאן בגלל איזו טעות קוסמית, שבעצם נועדנו לחיות בכוכב אחר, עם הסדרים אחרים, חוקים אחרים, ושמים אחרים, אפורים יותר'. אני חושב שהעולם הזה עדין מדי בשבילנו. היינו צריכים לחיות בעולם מברזל, לא בעולם הזה. פעם הייתי נוהג לעבודה בחמש בערב, מביט בשמים וחושב, 'מי סידר את הדבר היפה הזה?' לא ברור איך לא נהרגתי בתאונה. העולם הזה נוראי ופראי, אבל הוא יפהפה ואנחנו לא ראויים לו".

ב 2005 זכה באנוויל בפרס בוקר על ספרו "הים" (יצא לאור בעברית בידיעות ספרים), המספר על חוקר אמנות שחוזר לכפר על שפת הים, שבו בילה פעם קיץ בילדותו. הפרס היה מפתיע, משום שנדמה שבאנוויל חיסל במו ידיו את סיכוייו לזכות בו. ב 1981 הוא כתב ל"גרדיאן" וביקש בעוקצנות שפרס בוקר, שהוא "נכלל ברשימת המועמדים הסופית" שלו, יוענק לו כדי שיוכל לקנות בכספי הפרס כל עותק ועותק מהספרים שנכללו ברשימת המועמדים הראשונית באירלנד ולתרום אותם לספריות, "וכך להבטיח שלא רק יקנו את הספרים אלא גם יקראו אותם ¬ תופעה ייחודית ללא ספק".

גרוע מזה, הוא מודה שקנה לו אויבים חזקים כמה חודשים לפני הענקת הפרס ב 2005 בביקורת הקטלנית שכתב במגזין הספרותי "ניו יורק רוויו אוף בוקס" על ספרו של איאן מקיואן, "שבת", שהוא כינה "ספר גרוע עד ייאוש". "זה נראה כאילו סופר מחטיף לסופר אחר, אבל זה בכלל לא היה כך. ככל שאפשר להיות נטול פניות, כתבתי את הביקורת באופן נטול פניות. אבל קניתי לי הרבה אויבים, ללא ספק".

אחד האויבים האלה, כך חשש, היה ג'ון סתרלנד, יושב ראש חבר השופטים של פרס הבוקר ב 2005. אך כשהשופטים התלבטו בין "הים" לבין "Never Let Me Go" של קזואו אישיגורו, סתרלנד, שהיה לשון המאזניים, הכריע לטובת באנוויל.

המקום העמוק באמת

האם לספר החדש, "Ancient Light", יש אפוא סיכוי להיכלל ברשימה הסופית של הבוקר? "אני חושב שכדאי שיבטלו את כל העניין וייתנו לי את הפרס עכשיו!" באנוויל כתב עיבוד קולנועי של "הים", לסרט שיביים סטיוון בראון בכיכובו של קיארן היינדס. כמו העיסוק הפורה שלו בכתיבת ביקורות ספרותיות, הכתיבה לקולנוע היא עיסוק צדדי מהנה, מנוחה מכתיבת ספרים. באמתחתו גם תסריט שטרם הופק לסרט, על חיי הגיבור שלו, המהפכן האירי רוג'ר קייסמנט, שהוא כתב לבמאי ניל ג'ורדן. הוא כתב תסריט, בהתבסס על סיפור קצר של ג'ורג' מור, לסרט שבו שיחקה גלן קלוז את האשה המתחזה לגבר בדבלין של המאה ה-19, "אלברט נובס" מהשנה שעברה. עכשיו הוא עובד עם הבמאי ג'ונתן קנט על עיבוד ל"חודש בכפר" של טורגנייב, שיתרחש באירלנד.

"הייתי רוצה להיות אחד התסריטאים שכתבו בבקתה בגבעות הוליווד בסוף שנות ה-40, ושמפיק עם סיגר בפה יבוא ויגיד לי: 'אנחנו צריכים שתי סצינות עד שש בבוקר, וכדאי שהן יהיו טובות, בחורצ'יק, אחרת תעוף מהסרט'. הייתי מת לעבוד ככה". זו היתה מן הסתם תרופת נגד לבדידות המעונה הכרוכה בהיותו ג'ון באנוויל, המפיק יצירות אמנות בעלות מבנה בארוקי בסגנון נבוקוב. מסיבות דומות, מן הסתם, אחרי "הים", הוא התחיל לכתוב בשם העט בנג'מין בלאק, שספרי המתח שלו מוצגים כיום בהבלטה רבה יותר מספריו של באנוויל בחנויות הספרים בנמל התעופה של דבלין. למה יצר את בלאק? "אני אוהב להיות בעל מלאכה. אני אוהב לכתוב ביקורות. אני אוהב להיות בנג'מין בלאק. אבל להיות ג'ון באנוויל אני ממש שונא". אין פלא: באנוויל מצהיר ששאיפתו היא לכתוב פרוזה "דחוסה ועבה כמו שירה". "ביום טוב באנוויל לא מסוגל לכתוב יותר מ 400 מלים, אבל כולן פחות או יותר בסדר הנכון. ההספק של בלאק גדול פי עשרה".

שם העט מאפשר לו להימלט מתפקיד הסופר החכם המייעץ בענייני הרגש. "יש לי ידידה שיש לה חיי אהבה מסובכים מאוד, והיא אומרת, 'תייעץ לי, ג'ון'. אני אומר, 'אני לא יכול. זה שאני כותב על משהו זה לא אומר שאני מבין בזה'. אחד הגיבורים שלי הוא קפקא, שאמר: 'פסיכולוגיה לא עוד!' הוא צודק - אמנים הם עדים, אנחנו מייצגים את פני השטח. כפי שאמר ניטשה, פני השטח הם המקום העמוק באמת".

בספר החדש, "Ancient Light", המספר אומר שאינו מבין מה מפעיל אנשים, ובייחוד לא מה מפעיל אותו. "זה נכון ביחס לכולנו, לא? אתה חושב שאתה מבין את עצמך?" הוא טוען שעם הגיל אנחנו הולכים ומתרחקים מהבנה עצמית. "פעם חשבתי שהזיקנה מביאה אתה חוכמה, אבל היא מביאה אתה רק בלבול. חבר שלי ביקר את בקט בבית האבות שלו בפאריס, והוא סיפר שמרוב זיקנה הוא שוכח המון דברים. החבר שלי השתתף בצערו, ובקט אמר: 'לא, לא - זה נהדר!' אני מבין למה הוא התכוון: כל כך הרבה פרטים תפלים נמחקים.

"די מצחיק לראות איך אתה עצמך הולך ומידרדר. לאו דווקא הדברים המצחיקים הרגילים, שאתה שוכח למה עלית לקומה העליונה, אלא פשוט לראות את הצד הפיסי הולך ודועך. זה פשוט קומי. לא ראיתי את עצמי בתמונת פרופיל אולי 30 שנה, אבל לפני כמה זמן ראיתי את עצמי, וחשבתי, גם השיער שלך הולך ונעלם".

באנוויל קם ללכת: "יש לך מספיק. הבדיחות, היהירות והטפת המוסר". רציתי יותר מזה, אני אומר לו. מעבר לכתפו הוא שולח אלי בדיחה לפרידה: "זה לא ילך - אני לא טוב בענווה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו