בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שומר הסף


9תגובות

מטאטא וסיפורים אחרים


לאוניד פקרובסקי. תירגמו מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג. הוצאת ספרית פועלים. 189 עמ', 86 שקלים


בסיפור "דיוקנו של פרנץ קפקא" מצטט לאוניד פֶּקָרובסקי את הפילוסוף הקדם־סוקרטי תאלס: "אני מודה לגורלי על שלושה דברים," אומר תאלס, "דבר ראשון - שאני אדם ולא חיה, דבר שני - שאני גבר ולא אשה, ודבר שלישי - שאני הלניסט ולא ברברי". בהמשך הסיפור כותב פקרובסקי, "בעידן התקינות הפוליטית שלנו אמירה כזאת היא בלתי אפשרית... אני", הוא מוסיף, "לצדם של מגיני זכויות בעלי החיים, ואני בעד שיוויון מלא בין נשים לגברים. ומובן שאני נגד כל סוג של גזענות. אבל עמוק בתוך נפשי", הוא ממתיק בפסקה הבאה, "ושזה יישאר הסוד הכמוס שלנו - אני תומך בשלושת הסעיפים באמירתו של תאלס".


ובכן, קשה לומר שבשביל מי שקרא את השורות הללו אחרי הסיפורים האחרים זהו סוד גדול. נדמה שפקרובסקי, מהגר מברית המועצות לשעבר בעל השכלה אקדמית מרשימה, שמתפרנס מעבודתו כשומר בבניין טויוטה בתל אביב, יכול בעידן זה לכתוב משפטים שלא היו מתקבלים בעין יפה אצל שום כותב ישראלי אחר.


בקריאת הקובץ "מטאטא וסיפורים אחרים" עולה תחילה השאלה למה בעצם להתעלם מהבעייתיות הזאת בכתיבה של פקרובסקי, בשעה שהוא עצמו אינו עושה מאמץ להבין את משמעות אמירותיו בחברה שהוא חי וכותב בה, ובשעה שכתיבתו רוויה התנשאות קרתנית וסטריאוטיפים מטרידים, שכאילו נלקחו הישר מישראל של שנות ה–50.


הסיפור "המנוי" הוא דוגמה אוריינטליסטית מובהקת. זהו סיפור על איציק, מוכר ירקות משוק הכרמל, שעושה בסתר מנוי לתזמורת הפילהרמונית. איציק אוהב כמובן פלאפל, חומוס ובירה מכבי, וגם את אשתו עופרה שאף ש"במזרח, הביטויים החיצוניים של הטמפרמנט - ניפנופי ידיים, טילטולי ראש וצעקות - לא תמיד תואמים לטמפרמנט הנשי האינטימי, אצל עופרה ההתאמה הזאת דווקא קיימת".


איציק אוהב גם מוסיקה מזרחית שלצליליה הוא "מוכר, צועק, שר ורוקד" כל היום בשוק. למען האמת הוא היה רוצה להודות שהוא אוהב את אשתו אפילו יותר ממוסיקה, "אבל עם יחס כזה הומני כלפי האשה הוא עוד עלול להפר את המסורת המזרחית בת אלף השנים, מסורת שאותה אפילו הגוון הדמוקרטי של מדינת ישראל לא יכול לרכך". איציק נעלם בערבים ‏(לקונצרטים‏) ועופרה חושדת שהוא בוגד. ערב אחד היא מתעמתת אתו והעניין נגמר בירייה. איציק נפצע קל, מתוודה ואינו מגיש תלונה נגד אשתו. השוטר שטיפל בעניין חושב "עמוק בלבו" שעופרה היא הקורבן כאן.


"'איזה מין דבר זה מוסיקה קלאסית?' הוא אמר לקולגות שלו, 'בשביל מה הלוי הזה היה צריך אותה בכלל? זה כמו להלחין אלגברה. תראה את המזרחית שלנו - מהירה, לוהטת, מלודית, ואיך שהיא תופסת את הנשמה!' כנראה שבדיוק מזה חשש איציק לוי כאשר הסתיר מכולם, כולל עופרה, את אהבתו הפתאומית למוסיקה קלאסית", מבהיר המחבר ומסכם: "גם אני לא מבין ‏(למה איציק צריך מוסיקה קלאסית‏). אולי קרה נס. טוב, לא נס כמו מעבר בני ישראל בים סוף, או תחיית המתים - הפעם אלוהים רק החזיר לחירש את השמיעה שלו, השמיעה הפנימית כמובן".


בסיפור "סוכן ביטוח" כותב פקרובסקי על העובדים התאילנדים, "שבאמת תפסו ואכלו את כל החתולים והכלבים באזור התעשייה... כולם בעלי פנים זהים... כשראו את בקבוק הוודקה החלו לצייץ בהתלהבות בשפת הציפורים שלהם, ובעיניהם ניצתה שמחה אסיאתית". אחרי שהפועלים שותים את הוודקה הם פוצחים בשיר שבעיניו אינו אלא "השיר האינסופי של הג'ונגל". פקרובסקי אוהב אמנות ויודע לכתוב עליה. הוא ניחן בכישרון תיאור מרשים של עצמים ונופים שמותירים עליו את רישומם, אבל, כפי הנראה, מסיבות מובנות, הוא אינו מעריך במיוחד את האנשים בארץ הזאת, אינו מכיר אותם ואין לו יכולת מורכבת להבין אותם או לספר עליהם. הוא כותב יפה על עצמו ועל עולמו הפנימי והנפשי, ורבים מסיפוריו עוסקים במוות, אולי מפני שהמוות, כפי שהוא כותב בסיפור "חייו ומותו של חתול", "הופך את כולם לשווים, את כל מי שחי ומי שמת".


למעשה, הדמות המעניינת היחידה בקובץ הזה היא פקרובסקי עצמו, אדם עדין ורגיש, שמיטיב לצייר את עולמו הפנימי העשיר, ומעורר התפעמות ביכולתו להתמודד עם תנאי העבודה והחיים שהוטל אליהם. ברגישות שמעוררת הזדהות רבה הוא מתאר את השמחות הקטנות בחייו, את הריגושים הקטנים שמסייעים להעביר את השגרה בביתן השמירה, את התיסכולים והקושי.


עם זאת, לא פעם, מנצל פקרובסקי את הסיפורים כדי להרצות את רעיונותיו ולהפגין את הידע הנרחב שלו בפילוסופיה, היסטוריה ואמנות, והטון שלו ברגעים האלה הוא לעתים מתנשא ודידקטי ולא נעים במיוחד.


אי אפשר לכתוב על פקרובסקי מבלי להתייחס לאלכסנדר גולדשטיין, שעם קבוצת "זרקאלו" שהשתייך אליה, פקרובסקי סוגר חשבונות בשני סיפורים. גולדשטיין היה בעל שורשים אינטלקטואלים דומים - עמוקים, רחבים ורחוקים מאוד מההשכלה הישראלית - וגם הוא התקיים בישראל קיום עלוב שלא תאם את כישוריו ואת מעמדו בברית המועצות. ואולם, ברשימותיו שתורגמו לעברית בהוצאת כרמל, בספר "היבטים של הזיווג הרוחני", נושא גולדשטיין את הקורא על רצף האסוציאציות שלו בלי שום מאמץ - מלאכותיות אינה ניכרת בכתיבה וגם לא מאמץ להתחנף אל הקורא - לכן כנראה לא התקבל כאן, חרף הברק המזהיר של כתביו.


פקרובסקי עושה בדיוק את ההפך. הוא עסוק מדי בלהראות שהוא אולי שומר בבודקה, אבל הוא לא ברברי. כך למשל, הוא שופט את הדמויות שלו ומבסס את תחושת העליונות שלו עליהן: הבוס יודע איך להחזיק סיגר, אבל השומר־מספר הוא שיקבע זאת, על סמך ההיסטוריה של עישון הסיגרים שמיד יספר לנו עליה בשתי הפסקאות הבאות. בנקודת זמן זו, כפי שכבר נכתב כאן, נראה שהספרות הישראלית מתעניינת בנקודת המבט של פקרובסקי, ועל כן מצער הניתוק שלו מעולם של קוראים, שהם גם גיבוריו.

דודו בכר 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו