בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגבי מהומת אלוהים

כשהיה נער נזרק מהישיבה התיכונית. בעת שירותו הצבאי נהרגו שניים מחבריו בקרב בחברון. עם צאת ספר שיריו הראשון מספר יונתן ברג מדוע בחר לנטוש את הדת ולעזוב את ההתנחלות, ולמה הוא משוכנע שהשירה עומדת להיות דומיננטית בחברה ובתרבות בישראל

תגובות

"כשהייתי בן 16 שכן שלי ביישוב פסגות אמר לי משפט שנצרב בנפש שלי", מספר המשורר יונתן ברג, "הוא אמר לי: ‘תבין שאנשים נוסעים פה יום יום עם מחנה פליטים מול העיניים'. פתאום התחלתי להכיר במתח הזה בין החיים שלנו ביישוב הזה לבין האוכלוסייה הפלסטינית והתחלתי לתת על זה את הדעת".

ברג, יליד 1981, שספר שיריו הראשון "מפרשים קשים" ראה אור בימים אלה בהוצאת קשב, נולד בירושלים וכשהיה בן ארבע עברה משפחתו שומרת המצוות לפסגות, התנחלות ליד רמאללה. "היינו נוסעים לירושלים דרך רמאללה, קונים שם ירקות", הוא מספר, "הסתכלתי על זה בסקרנות, בעניין, כעל ארכיטקטורה אחרת, תרבות שונה, עוד לא היה קונפליקט, רתיעה, פחד".

הוא זוכר ילדות מאושרת בפסגות, "מקום חופשי מאוד, יחף, תמים. כשהגעתי לצבא ראיתי באמת שכל המערכת הזאת שאיפשרה לי את הילדות הזאת היא מערכת לא הוגנת שמייצרת המון סבל וקושי לאנשים אחרים".

אביו של ברג עלה מבריה"מ בסוף שנות ה-70. "הוא למעשה מהגר, וזה אומר שהחוויה שלו היא חוויה מורכבת. הוא גם חזר בתשובה כך שהוא לא תוצר של המערכת האורתודוקסית. אמא שלי, לעומת זאת, היא נצר לחינוך מובהק של הציבור הדתי-לאומי, הוריה היו ממקימי שדה יעקב. החתונה ביניהם היתה מבוססת יותר על צרכים מאשר על אהבה. אבי בא ארצה עם שני ילדים מאשתו הקודמת. אמי היתה רווקה בת 30 וזה מעמד לא נעים להיות בו כשאתה חלק מהציבור הדתי, לא מבחינה חברתית וגם לא מבחינה נפשית. אלה לא היו נישואים מאושרים. הם התגרשו לפני כשמונה שנים. היא נשארה בפסגות והוא עבר למעלה אדומים".

"אבי חנוט מולדת אבודה", כותב ברג באחד משירי הספר, "אמי מדברת גאולה,/ שילוש: עם, ארץ, תורה,/ הכלל לפני הבן".

ככה הרגשת? שהמחויבות האידיאולוגית קדמה להורות?

"כן. זו חברה אידיאולוגית מאוד, קדושת האדמה, א"י השלמה. כשחיים בתוך קהילה סגורה ובטח בהתנחלות, יש מתח אידיאולוגי מאוד חזק. הרעש האידיאולוגי מכסה על הממד האנושי, האישי, היום יומי. אני לא מאשים את הורי בדבר, הם היו נדיבים כלפי מאוד ונפלאים, אבל אי אפשר להתעלם ממה שיש שם, איזו תחושת שליחות, דחיפות, שמסתירה את האישי. כל אידיאולוגיה שנהפכת למשהו טוטאלי כל כך מכסה על הקיום עצמו, על האדם".

ברג מתגורר כבר שש שנים בתל אביב, ובניגוד למשפחתו כבר אינו שומר על אורח חיים דתי. "עד שאתה נעשה נער ונכנס לישיבה התיכונית הדת היא יותר עניין פולקלוריסטי", הוא מספר, "אני זוכר שבשבת הולכים לקרוא תהילים ואז מקבלים קרמבו. אלה חוויות טובות. כשגדלתי נשלחתי ללמוד בנתיב מאיר, ישיבה שהיא ספינת הדגל של הציבור הדתי-לאומי. ושם התחלתי להרגיש את המתח ביני לבין המערכת ההדוקה, הממשטרת. באותו זמן כבר התחילו לעבוד אצלי מנועי הסקרנות והשפה, והחיפוש. זה מין רגע כזה שקורה בך משהו של נדודים, גם במובן של השפה וגם במובן של לראות את החוץ, את החיים שמחוץ למסגרת הדתית. זה כנראה עניין של אישיות ואופי. או שזה פורץ או שלא".

והדחפים האלה לא התקבלו בעין יפה?

"המערכת הדתית לא יכולה לתת לזה מקום. זה מסכן אותה. היא חוששת לשאר אזרחי המערכת. היא מנסה לגדוע את זה. וברגע שהמערכת מתנגדת לזה, מתחיל גם הפקפוק בכל הדברים שהמערכת הזאת בנויה עליהם. אני זוכר שקודם לכן דווקא נכנסתי לתהליך אינטנסיבי, מאוד מוסרי ורוחני, בעיקר עם הספר ‘מסילת ישרים', כאילו ניסיתי לתת צ'אנס אחרון לדבר הזה, לראות אם זה יכול להתאים לי, נהפכתי לתקופה מסוימת לנער אדוק מאוד. תהילים, ריקודים אחרי התפילה, ואז הבנתי סופית שזה לא מתאים לי. שזה לא מתאים למבנה הנפש שלי. אני לא יכול להסתפק בצורה אחת של עבודת נפש. יש איזו רב-גוניות בסיסית בנפש שלי. ואז הרגשתי שמשהו בתוכי מוותר פתאום".

והשירה החליפה את הדת?

"אני לא יודע. אבל אני לא יכול שלא להתייחס לשירה כאל מסע רוחני. מי שמעקר שירה מהפן הרליגיוזי שלה לא באמת מבין מהי שירה ועושה לה עוול. שירה היא תמיד חלק מריטואל דתי. היא נותנת פנים ודמות והבעה להתפעמות הדתית. היא מקרבת אנשים לאש הדתיות הזאת".

איך נחשפת בעצם לשירה?

"עד גיל 25 השירה היתה משהו מאוד אישי בשבילי, פרטי. לא הכרתי את עולם השירה ולא את עולם כתבי העת וכל הדבר הזה. קראתי אז פנחס שדה, אברהם חלפי. אבל כל העולם שמסביב לשירה עדיין היה זר לי לגמרי. אני מסתכל היום במחברות שכתבתי אז ומגלה שזו היתה מין שירה מופשטת, שירה סגורה, הרמטית, שירה הוליסטית שניסתה לפענח את מה שנקרא אלוהות, רוח, הדברים שמעבר".

מחיר נפשי

מהישיבה זרקו אותו לבסוף כשהיה בן 16, אחרי סדרה של עבירות משמעת. "ברחתי לראות משחק של נבחרת ישראל בכדורגל, למשל, ולא התעוררתי לתפילות", הוא מסביר. "הגעתי למל"ד, מרכז למידה דתי, שזה המקום שאליו מגיעים כל הפליטים של הישיבות התיכוניות. אתה יכול לתאר לעצמך מה קורה כשמרכזים בבניין אחד את כל הנערים האלה, נערים שנמצאים בשיא ההתפתחות שלהם, בשיא הסקרנות שלהם, בשיא האומץ שלהם. מובן ששם פגשתי בחורות, סמים, סיני, כנרת".

כל החוויות האלה מקבלות ביטוי פואטי בספר, ולצדם גם החוויות מן השירות הצבאי. "מי שלא מבין שבישראל מסתובבים מאות אלפי גברים בדרגות של פגיעה נפשית חמורה מהצבא פשוט עוצם את עיניו", הוא אומר, "גם אם יש לזה הכרח ביטחוני, הרי שהמחיר הנפשי הוא איום ונורא".

ברג, ששירת בנח"ל ב-2000-2003, השתתף בין השאר במבצע "חומת מגן", ושניים מחבריו למחלקה אף נהרגו בקרב בחברון. "חברון, בתוכנו חברון/ עיר הרוסה ממוות", הוא כותב באחד השירים.

"חברון היתה משמעותית בשבילי משתי בחינות", הוא אומר, "קודם כל ההיכרות עם הצד הקיצוני ביותר של הלאומיות הדתית. המתנחלים בחברון. זה שפך אור אחר על פסגות, שהיא מקום רגוע יותר לכאורה, שפוי יותר. התושבים בחברון בכלל לא מסוגלים להביט בעין אנושית על פלסטינים. הם עיוורים במובן הזה. הם כל כך שטופים בתחושה ההיסטורית שאין להם אפשרות לעשות משא ומתן אפילו עם עצמם. זה גרם לי להבין לאיזה מקום האידיאולוגיה הזו יכולה להוביל".

אבל הטראומה הגדולה של ברג מחברון קשורה כמובן למות חבריו, דוד מרכוס ואיגור דורביצקי. "איגור היה חייל צעיר ולא ממש הכרתי אותו, אבל דוד היה חבר ותיק. עברנו איזו תקופה לא קצרה באותו אוהל. אני לא הייתי שם כשהוא נהרג, אבל אחרי שהוא נהרג שלחו אותי לזהות את הגופה. אני לא יודע למה דווקא אותי. הוא שכב שם, רק פניו היו גלויות והוא היה מכוסה בטלית. אני לא יודע להסביר את זה, ראיתי מחזות הרבה יותר נוראים מזה בצבא, דם, איברים כרותים, אבל משום מה התמונה הסטרילית והנקייה הזאת, של דוד שוכב על האלונקה, נצרבה לי בנפש".

"נותרתי עומד, בגבי מהומת אלוהים,/ שכבת על אלונקה מוכתמת,/ עטור טלית, פניך גלויים,/ מתפלל שמוט אברים", כותב ברג בשיר ששמו "זיהוי", אחד מכמה שירים בספר שעוסקים בנפילתו של דוד מרכוס (קשה שלא לשים לב לכך שבשירים האלה יונתן סופד בעצם לדוד, במין היפוך לקינה המקראית).

"כתבתי את המחזור לדוד כי התמונה הזאת שלו, היא הדימוי הכי נכון לבזבוז הנורא שיש במלחמה ובאלימות", אומר ברג, "הוא הסמל הגדול של ההחמצה וההפסד. של הצער הגדול על הקיום הישראלי שמלא בזה.

"אחרי שהשתחררתי ונסעתי בעולם, בדרום אמריקה ובהודו, בכל פעם שעמדתי נפעם מול הנופים שם, התמונה הזאת של דוד שבה ועלתה אצלי, עם תחושה גדולה של בזבוז, ושל אשמה על זה שאני נשארתי, ושהוא לא יוכל לחוות את היופי הזה. הוא לא זכה למתנה של חיים בוגרים ומסעות".

שלוש שנים נדד בדרום אמריקה ובמזרח, מהן שנה וחצי בהודו, תוך לימוד של תורות המזרח, ואז שב ללימודים באוניברסיטת תל אביב. כעת הוא לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה, במגמה לביבליותרפיה. הוא גם עורך ומנחה מפגשים עם יוצרים בהליקון, בעל הטור "קורא על הדרך" במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" וכותב ב-ynet.

קריאה בשירי ספרו מעלה על הדעת את שירתם של המשוררים הפולנים, זביגנייב הרברט וצ'סלב מילוש, וכן את סגנונו של וולט ויטמן. זו שירה הנכתבת מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה ומתוך נקודת מבט כלל אנושית, מבלי לוותר על הסיפור האישי.

בספר יש אמנם הרבה אזכורים של דמויות מהמקרא, ואפילו שירים שהם מעין דיאלוגים עם רבנים ("חסידים שונים אנו, אם כי צמאים במידה שווה./ אני מעדיף את רוח הפרצים, את הקרעים,/ את חזותו הלא מכובדת של מי שנותר לבדו", כותב ברג בשיר ושמו "מכתב לרב אורי שרקי"). אבל באופן מפתיע למדי השפה עצמה, מבחינת המוסיקה והתחביר שלה, כמעט אינה מושפעת מן המקורות היהודיים עצמם, דבר שאפשר היה לצפות לו ממי שחונך רוב ימיו על הטקסטים האלה.

"אני חושב שזה קשור למבנה הנפש שלי", מסביר ברג, "אני לא נקשר לדברים, לא דבק בדברים, לא למקום, לא לנוף, לא לשפה. מבנה הנפש שלי הוא של נדודים. יש פה פרדוקס מסוים כי מי שהוא נווד בעצם נשען על כל ההיסטוריה, לא על חלק ממנה. הוא יכול להיות על-זמני, על-טריטוריאלי. וולט ויטמן היה כזה, וגם אלן גינזברג וגם אצ"ג וזביגנייב הרברט ופנחס שדה. אבל אין לדעת, יכול להיות שבעוד חמש שנים פתאום אכתוב ספר שיהיה כולו ברוח תהילים או איוב, או רבי נחמן".

בוז ורשעות

כשגילה את עולם השירה נכונה לברג אכזבה מסוימת. "יש בעולם השירה אגף מסוים שסובל ממה שאני קורא לו ‘קיפאון אינטליגנטי'. בתוכו האגף הזה יש מידה לא מבוטלת של בוז ורשעות. האינטליגנציה שלהם מאפשרת לאנשים האלה להיות דומיננטיים. מצד שני יש האגף של חוסר הרצינות. חוסר רצון להשקיע במובן העמוק של להיות אדם כותב. אני מדבר על קריאה ועל השתקעות בעולם הזה של השירה, המחויבות הזאת. גם להושיט יד למשוררים צעירים, לכתוב ביקורת, לערוך ערבים. לא האוטיסטיות הזאת, שאני כותב וזהו. אני ואפסי עוד".

הוא סבור שהשירה העברית סובלת מבעיה שהתחילה בשנות ה-70. "זה התחיל בעקבות משוררים כמו יאיר הורביץ ויונה וולך", הוא מסביר, "הם עצמם היו משוררים מעולים, כי היה להם אינסטינקט לשוני מצוין, אבל השלוחות והגרורות שלהם יצרו איזו שירה מופשטת, חידתית, שאין מאחוריה שום עולם או אמירה, ואין בה שום כנות וחשיפה, שהם האלף-בית של השירה".

אבל כשהוא מסתכל קדימה הוא דווקא צופה טובות, ואפילו טובות מאוד, לשירה. "אני מרגיש שעוד צפויה לשירה התפרצות חזקה. אני אפילו לא אתפלא אם זה יחזור לימים של אלתרמן וזך. אני חושב שהפרוזה היא תמונת מראה של הפרק האידיאולוגי מדי של התרבות והחברה בישראל, ועכשיו יש איזו תנועה אל האישי, האינטימי, אל האוניברסלי במקום אל הלאומי. יש איזו הבנה אצל האנשים שהם צריכים לסדר להם ארבע אמות מוגנות משלהם. ואת זה השירה נותנת. את האפשרות לבנות מקום אינטימי, שקט, מקום של השתאות, פקפוק, הרהור. אני חושב שהשירה עומדת להיות דומיננטית מאוד בחברה ובתרבות בישראל, ואני שמח שזכיתי לכתוב בתקופה כזאת".

ערך את העמודים: איתמר זהר

טיעון / יונתן ברג

אחרי יער שלם שנאכל באש,

לחלץ נעלים, להניח על השלחן פרות ויין?

טעון הרכבות חלף לסגר את ספרי ההסטוריה,

נותרנו לכתב את ההספד,

כעת לטפל בתנועת האמנות אל הביוגרפי?

לשאל כיצד המוזיקה יכולה להחלץ מרתמת הקצב?

שיחה חסרת תועלת, ללא אפק או הד,

הרי הילד הרים ידים

כעת אנו נועלים את הדלתות אחת אחת

ואין הבדל אם נעשה זאת בעדינות ובחכמה

דניאל בר און


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו