"פריזאים: היסטוריה הרפתקנית של פריז": תמיד תהיה לנו פאריס
 - פרוזה - הארץ

"פריזאים: היסטוריה הרפתקנית של פריז": תמיד תהיה לנו פאריס


הסיפורים האישיים מאחורי התאריכים ההיסטוריים, הבניינים האימפריאליים המרשימים והאווירה המרטיטה של בירת צרפת

ראובן מירן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראובן מירן

פריזאים: היסטוריה הרפתקנית של פריז


גרהם רוב. מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת כתר, 463 עמ', 119 שקלים


"אם התמזל מזלך וחיית בפאריס בצעירותך, היא תישאר בך בכל אשר תלך. כי פאריס היא חג נייד". את הדברים האלמותיים האלה כתב ארנסט המינגוויי באסופת הזיכרונות שלו מתקופת חייו בפאריס. אני, שהתמזל מזלי וחייתי בפאריס בצעירותי ‏(שתסתיים רק ברגע האחרון לחיי‏), יודע עד כמה הדברים האלה נכונים. פאריס היא באמת חג שמועדו נקבע בכל פעם על פי המצב הנפשי של מי שנוטל בו חלק: פעם חג שמח, פעם חג עצוב, אבל תמיד חג.


אפשר בהחלט לומר שפאריס היא הרפתקה שמתחילה לפני מאות שנים ובה היא מככבת כעיר מיוחדת במינה ברמה עולמית. "כשסובבתי ארצות וימים, וביקרתי בכל מקום: ירושלים, מצרים והגליל, אלכסנדריה, דמשק וסוריה, בבל, קהיר וטטאריה וכל הנמלים שבהן, התבלינים ומיני הסוכרים שבהן, סדיני הזהב והמשי העדינים שווים הרבה יותר ממה שיש לצרפתים. אבל דבר אינו משתווה לפאריס. זו העיר מולכת על כל הערים... כל הזרים אוהבים אותה ויואהבוה, כי שפע ויופי שכזה הם לא ימצאו בשום עיר אחרת. דבר אינו בר השוואה לפאריס". את הדברים האלה ‏(בתרגום שלי‏) כתב משורר ודיפלומט בשם אסטאש דשאן במאה ה–14.


הסמל המובהק של פאריס מוקם. מגדל אייפל בין 14 ביוני 1888 לבין 20 בינואר 18צילום: ארכיון: אי-אף-פי

דשאן בוודאי מוכר לרוב גרהם, מחברו הבריטי של "הפריזאים", הספר המקורי והחביב הזה, שבדומה לרבים מבני ארצו האפרורית־ערפילית, התאהב דווקא ביריבה ההיסטורית הגדולה שלה, צרפת. בהתאהבות הזאת לעצמה אין משהו ששווה לכתוב עליו הביתה, כמאמר הבריטים. כי מי לא אוהב את פאריס? ומי יכול לספור את אינספור הספרים שנכתבו עליה? אבל מה עושה את פאריס למה שהיא? מהו סודה של העיר המוארת והנאורה הזאת? ויקטור הוגו, שגלה מצרפת מולדתו למשך 19 שנים, כתב ממקום גלותו באיים הבריטיים‏(!‏): "פאריס, בהיותה רעיון ועיר בעת ובעונה אחת, נוכחת בכל מקום. פאריס שייכת לפאריסאים, ושייכת לעולם. גם אם היו רוצים להחלים ממנה, לא היו יכולים". ‏(מתוך "להיות גולה", נהר ספרים‏).


אחרי כל אלה, לא קל ליצור ספר מקורי, שמציע לנו זוויות מבט ותצפית מקוריות ומעניינות על ההיסטוריה של העיר המופלאה הזאת. "ההרפתקאות המתוארות להלן", כותב רוב, נכתבו כתולדות העיר פאריס המסופרות בשלל קולות... הרעיון היה ליצור מעין 'מיני קומדיה אנושית' של פאריס, שבה תולדות העיר יוארו בעזרת החוויות האמיתיות של תושביה". והוא מדגיש: "כל סיפור וסיפור הוא אמת לאמיתה, וכל אחד מהם שלם לעצמו, אך יש גם קווי דמיון וחפיפות והצטלבויות, ממשיים ומסתוריים גם יחד, המשמשים ציוני דרך בזמן ובמרחב".


רוב נוקט בגישה גיאו־היסטורית ותרבותית מעניינת, לפיה אזורים מסוימים של העיר מוצגים בחתכים תקופתיים שונים ומוצגים לקוראים מנקודות מבט שונות ומשתנות בהתאם לאירועים - גם האנקדוטליים ביותר - ולדמויות השונות מכל תחומי החיים שחיו או פקדו את העיר הזאת. רוב טוען, ולדעתי בצדק, ש"כל תפישה של העיר, תהיה אישית או אקסצנטרית ככל שתהיה, שייכת לתולדותיה לא פחות מטקסיה וממבניה הפומביים". רק תפישה כזאת, השוזרת באלגנטיות סיפורים לא מוכּרים ברובם, הקשורים לצד האפל של הירח הפאריסאי, מסוגלת לשרטט מפה דמיונית, ועם זאת מציאותית, של העיר ולחבר בין הרפתקת אהבים של הקצין הצעיר נפוליאון ברובע פאלֶה רויאל לבין שארל־אקסל גיוֹמוֹ, האדריכל שהציל את פאריס מהבולענים שאיימו למוטט אותה; בין פרשיות רצח ופלילים שנחקרו בתקופתו של שוטר־העל ‏(והפושע לשעבר‏) אז'ן־פרנסואה וָידוֹק לבין מלך בוהמיה; בין שארל מַרוויל, האיש שצילם את התגשמות חזונו הגאוני של הברון אוסמן - האלזאסי שעיצב את רחובותיה ורובעיה של פאריס בקווים גיאומטריים שהעניקו להם מראה של גדולה ותפארת - לבין ארועי "הקומונה", אותה התקוממות עממית הרואית שהעניקה לפאריס קצת יותר מחודשיים של השתחררות סוציאליסטית ממשטר העריצות הרצחני של "ממשלת ההגנה הלאומית"; בין דמותה הטראגית־הרואית של אשתו של אמיל זולה לבין המאהבת הנאמנה שלו; בין מרסל פרוסט לבין ההתפרצות האלימה של שכונות העוני של פאריס ב–2005; בין ביקורו החטוף של היטלר בפאריס שזה עתה נפלה לידי הגרמנים והתרגשותו למראה הפאר הפאריסאי ‏("הפיהרר רעד מהתרגשות, פשוטו כמשמעו. 'נפלא, פרופורציות יפהפיות!' צעק ונפנף בזרועותיו כמנצח תזמורת"‏) לבין הרומן של ז'ולייט גרקו ומיילס דייוויס, הנאהבים מסן־ז'רמן דה פרה, שלכבוד פרשיית האהבים ביניהם כתב גרהם רוב תסריט דמיוני קצר וחביב. שלא לדבר על אירועי מאי 1968 המתוארים באמינות ‏(הייתי שם אישית‏) ועל עוד כהנה וכהנה סיפורים מתקופות שונות, עד תקופת שלטונו של ניקולא סרקוזי.


כך, ב–19 פרקים מרתקים, הכתובים בחן קולח ומגובים בביבליוגרפיה עשירה ומגוונת, צפה ועולה מול עיני הקוראת והקורא העיר שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב ולא תמיד ממש יודעים מה התרחש בה מאחורי התאריכים ההיסטוריים והבניינים האימפריאליים המרשימים והאווירה המרטיטה את לבנו. בכך רושם גרהם רוב האנגלי, שכבר פרסם ספר גדול על הגיאוגרפיה ההיסטורית של צרפת וכמה ביוגרפיות נחשבות על גדולי הסופרים הצרפתים, הישג ספרותי ותרבותי נכבד, ומוכיח עד כמה צדק הוגה הדעות האמריקאי רלף וולדו אמרסון, שכתב: "ההבדל בין לונדון לפאריס הוא שפאריס נועדה לזר בעוד שלונדון נועדה לאנגלי. אנגליה בנתה את לונדון לשימושה העצמי; צרפת בנתה את פאריס עבור העולם כולו".


תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ