השורשים השחורים של הרולינג סטונס - 50 שנה לרולינג סטונס - הארץ

השורשים השחורים של הרולינג סטונס

לפני שנהפכו לרולינג סטונס, חברי הלהקה היו מעריצים. במשיכה שלהם לבלוז היה גם פלירטוט עם הנושא הטעון של מיניות שחורה

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
עמוס הראל

"את יודעת שאני אוהב את צ'אק ברי", כתב קית ריצ'רדס, בן 18, לדודתו פאט באפריל 1962. "תמיד חשבתי שאני האוהד היחיד שלו באזור. אבל בוקר אחד בתחנת דארטפורד החזקתי את אחד התקליטים של ברי, ובחור שהכרתי בבית הספר היסודי ניגש אלי. יש לו כל תקליט שצ'אק הקליט אי פעם וגם תקליטים של אחרים: ג'ימי ריד, מאדי ווטרס, האולינ' וולף, ג'ון לי הוקר וכל אנשי הבלוז משיקגו. גם בו דידלי.

"לבחור בתחנה קוראים מיק ג'אגר. שבת אחת נפגשנו ומיק הוא זמר הריתם אנד בלוז הכי טוב בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי. אני מנגן אתו גיטרה חשמלית, בסגנון של צ'אק".

הפגישה בין ג'אגר לריצ'רדס בתחנת הרכבת בדארטפורד, זו שבעקבותיה באה לעולם הרולינג סטונס, אירעה כארבעה חודשים קודם לכן, סביב חג המולד 1961. ריצ'רדס, שנזרק מבית הספר בדארטפורד, מצא עצמו איכשהו בקולג' לאמנויות בלונדון. ג'אגר, שגדל במשפחה מבוססת יותר, למד באוניברסיטה יוקרתית, הלונדון סקול אוף אקונומיקס. המכנה המשותף ביניהם, לצד היכרות שטחית מימי בית הספר היסודי, היה חיבתם למוסיקה שחורה.

"האם הסתדרנו?" כתב ריצ'רדס באוטוביוגרפיה שלו, "חיים", שיצאה לאור לפני כשנתיים. "אתה עולה לקרון הרכבת והבחור מחזיק ביד תקליט של צ'אק ברי ותקליט של מאדי ווטרס. אתם הולכים להסתדר".

ריצ'רדס, שאסף במאמץ רב תקליטים של זמרי בלוז שהתגלגלו לבריטניה, נדהם מהאוסף שצבר ג'אגר. "מאיפה לעזאזל השגת את זה?" שאל את חברו החדש. ג'אגר הסביר שכתב למשרדי חברת התקליטים צ'ס בשיקאגו. החברה, בבעלותם של האחים היהודים ליאונרד ופיל צ'ס, שלחה תקליטים ישירות לביתו. מי שהופקד על המשלוחים לחו"ל היה בנו של ליאונרד, מרשל צ'ס, שעבד בחופשות מהאוניברסיטה בחדר הדואר של החברה. שמונה שנים אחר כך, אחרי שאביו מת והחברה התמוטטה, מונה מרשל צ'ס לנשיאה של חברת תקליטים חדשה, "תקליטי הרולינג סטונס".

"למיק ולי היה טעם זהה במוסיקה", כתב ריצ'רדס. "אף פעם לא היינו צריכים להסביר. היינו שומעים משהו, מסתכלים זה על זה פעם אחת (ואומרים): זה אמיתי או זה מזויף".

ריצ'רדס מעיד שהאהבה למוסיקה שחורה לא הוגבלה לנגני בלוז מחוספסים. "אהבנו גם פופ, (הרכבי בנות) כמו ה'רונטס' וה'קריסטלז'".

ג'אגר זוכר קצת אחרת. "היינו טהרני בלוז שאהבו דברים נורא מסחריים, אבל מעולם לא שרו אותם על הבמה. כי היינו כאלה איומים וכל כך מודעים לכך שאנחנו טהרני בלוז".

הטעם המוסיקלי של הסטונס אמנם היה מגוון יותר משל הרכבים בריטיים בני זמנם, אך זה לא שינה את העובדה הבסיסית: חברי הלהקה היו קודם כל מעריצים ­ בעיקר של מוסיקאים שחורים מארצות הברית.

בריאן ג'ונס, הצלע השלישית בהקמת הלהקה, היה חסיד מושבע של גיטריסט הבלוז אלמור ג'יימס. ביל ויימן, הבסיסט, העדיף בכלל רוקנרול לבן ואילו המתופף צ'רלי ווטס, המקצוען בחבורה, הושפע יותר מג'ז. אבל הפטרון הראשון של הסטונס, המוסיקאי הבריטי המבוגר יותר אלקסיס קורנר, היה איש בלוז בנשמתו ­ וצליל הבלוז הוא שעיצב את הלהקה בשנותיה הראשונות.

נחש חסר רחמים

אחת ההפתעות שמתעוררות כששומעים בפעם הראשונה מוסיקאי אנגלי בן הדור ההוא מתראיין, מלנון ומקרטני עד ג'אגר וריצ'רדס, הוא המבטא הבריטי הכבד, על ההטיה המקומית הספציפית התלויה כמובן באזור שבו נולדו ובמעמדן החברתי של משפחותיהם.

הקול של זמרים אלה בזמן שירה נשמע בדרך כלל כמעט אמריקאי, או לפחות כחיקוי מוצלח דיו של מבטא אמריקאי (לעתים אפילו שחור ממש), כדי לטשטש את ארץ מוצאם. השוו למשל את המבטא הליברפולי הכבד, שכמעט אי אפשר לפענח, של חברי הביטלס בדיאלוגים בסרט "לילה של יום מפרך", לבין השירה הברורה, הכמעט מתכתית שלהם בשירים כמו "טוויסט וצעקה".

ובכל זאת, על הביטלס היה חותם של אנגליות, שניכר גם בכתיבה וגם במגעיהם עם העולם שבחוץ. גם הרכבים בריטיים אחרים מאותה תקופה (ה"קינקס" הם הדוגמה הבולטת) נשמעו לא פעם כאילו יצאו היישר מתוך הכפר הפסטורלי האנגלי.

הסטונס לא היו שם מעולם: שפת הדיבור שלהם נותרה אנגלית-בריטית, אבל הגישה הבסיסית היתה אמריקאית. כשהביטלס שידרו נחמדות, הסטונס שיווקו סיכון, בדימוי שבחלקו לפחות היה חיקוי של אמני בלוז.

הרולינג סטונס מופיעים במועדון המארקי בלונדון, 1971צילום: אי-פי

מובן שלא כל מה שנראה מסוכן אז, בוודאי כשמתכוונים לאורך השיער, עדיין מפחיד היום. אבל בהאזנה ממרחק של 50 שנה, אפילו בשירי הבלוז הראשונים שביצעו הסטונס טמון איזה גרעין של אמינות, שקשה היה למצוא אצל כמה מההרכבים האנגליים בני הזמן. כשה"מי", למשל, מבצעים שירים של ג'יימס בראון באלבומם הראשון, התוצאה פשוט פאתטית.

ריצ'רדס מסביר בספרו שבשבילו, המוסיקה התחילה ונגמרה בקרביים. "חיפשתי במוסיקה את הבסיס, את הביטוי. אין לך ג'ז בלי הבלוז, שיצא מהעבדות. ביצירה של שורדים יש משהו בסיסי מאוד. משהו שאתה לא קולט בראש, אלא בקרביים.

"יש צד קל מאוד של הבלוז וישנו הצד של הבצה (Swamp). אני חי בבצה. תקשיבו לג'ון לי הוקר. הוא ארכאי מאוד בנגינה שלו. רוב הזמן הוא מתעלם משינויי אקורדים. הם נרמזים, לא מנוגנים. הוא לא זז: זה נחש חסר רחמים. גם בו דידלי, הכל אצלו אקורד אחד. היה גם הכוח בקולות של אנשים: מאדי, הוקר, דידלי. זה לא היה בהכרח חזק, זה פשוט בא ממקום עמוק. כל הגוף היה מעורב בהוצאת הצליל".

ריצ'רדס, שחב חוב גדול לברי ודידלי, שני הגיטריסטים הגדולים שהקליטו ריתם אנד בלוז בחברת צ'ס וכבשו את הקהל האמריקאי הלבן והצעיר, חיקה אותם כמעט במדויק. חטיבת הקצב ­ ווטס את ויימן ­ שבעיני רבים היתה הלב של הלהקה, למדה לא מעט מהלהקות הגדולות של מאדי ווטרס והאולינ' וולף.

הסיפור של ג'אגר היה מסובך יותר. ג'אגר העתיק חלק מהניואנסים של זמרי הבלוז, אך לא היה בלוזמן בעצמו. זמרים אחרים בני דורו, כמו אריק ברדן מה"אנימלס" (ולזמן קצר גם ואן מוריסון), היו משוכנעים שהם בעצם שחורים ממיסיסיפי שרק בטעות התגלגלו לניוקאסל ולבלפסט, בהתאמה. לג'אגר לא היו אשליות כאלה.

הזמר המוביל של הסטונס, טען מבקר הרוק רוברט כריסטגו, היה מודע מדי למרחק הגיאוגרפי והתרבותי בינו לבין מושאי ההערצה שלו מכדי לחקותם במדויק. השירה האטית והמאנפפת של ג'אגר הזכירה יותר את כריסטופר רובין, הילד מ"פו הדב", מאשר את ענק הבלוז האולינ' וולף. ג'אגר, כתב כריסטגו, ידע אינסטינקטיבית שחלק מהאגרסיביות והמיניות ששידרו זמרי הבלוז מצויים בהישג ידו, אך לא הישירות שלהם. הריחוק שלו מהחלק האפריקאי במשוואה האפרו-אמריקאית היה פער גדול מדי לגישור.

מנגד, ג'אגר היה משוחרר מהמטען התרבותי וההיסטורי העצום, השלילי בעיקרו, שעמו ניגשו זמרים אמריקאים לבנים, אלביס בראשם, לבלוז. מהביצועים הראשונים של הסטונס לשירי בלוז נעדרו מרכיבים כמו ניצול, שנאה גזעית ופחד. ג'אגר לא חש נבוך או אשם בגלל היותו לבן ששר בלוז.

יש הרבה היגיון במה שכריסטגו מנסח. בבריטניה של תחילת שנות ה‑60 השחורים היו רק מיעוט קטן, שהחל לתפוח בהדרגה עם התרחבות ההגירה מג'מייקה. מעמד, לא גזע, עמד בבסיס המתח הבריטי וגם בבסיס הדימוי של הסטונס, שגדלו בחלקם במשפחות של המעמד הבינוני אבל התעקשו להציג עצמם כבני עניים.

נזיפה מג'סי ג'קסון

אך במשיכה של הסטונס למוסיקה השחורה היה גם מרכיב אחר, אפל יותר. לאורך כל היצירה שלהם בולט פלירטוט מתמשך עם המיניות השחורה. זה שדה טעון במיוחד, מקנאת הלבנים במיניות העודפת לכאורה של גברים שחורים ועד להיסטוריה הנוראה של אונס שפחות באחוזות הדרום בארצות הברית בידי בעליהן הלבנים.

הסטונז רוקדים היישר לתוך שדה המוקשים הזה בלא מעט שירים. בראשם, כמובן, "סוכר חום" ­ ציני, מריר ובכל זאת רקיד, אחת הפסגות של יצירתם. זה שיר אמביוולנטי, מרובה רבדים ומורכב, כמו רוב הדברים שהסטונס נגעו בהם בימי השיא שלהם.

המלים מזעזעות: "ספינת עבדים מחוף מוזהב בדרכה לשדות הכותנה, (שפחות) נמכרות בשוק בניו אורלינס. בעל עבדים זקן ומצולק יודע שהוא מסתדר לא רע. שמעו איך הוא מצליף בנשים לקראת חצות. סוכר חום, איך זה שהטעם שלך כל כך טוב, כמו שצריך להיות הטעם של נערה צעירה?" (בתרגום חופשי מאוד).

אפשר לשמוע את הטקסט הזה מאות פעמים, אפילו לשיר אותו, בלי לקלוט ממש על מה ג'אגר מדבר. אבל ג'אגר וריצ'רדס כתבו על אונס ועל ניצול גזעי, ולא הסתירו את ההיקסמות האישית שלהם מכל זה. יש אפילו מי שחושבים שהשניים משווים כאן את המוסיקה שלהם עצמה לסחר העבדים.

זה לא נגמר בכך, כמובן. מה עם הנערות הפורטוריקאיות מ"Miss You", שהחברים של ג'אגר יביאו אליו בחצות ו"הן כבר ממש מתות לפגוש אותך"? שלא לדבר על שורה מ"כמה נערות", מאותו אלבום מ‑1978 ("נערות שחורות רק רוצות להזדיין כל הלילה"), שגררה נזיפה פומבית מהמנהיג השחור ג'סי ג'קסון.

"סוכר חום" נכתב ב‑1971, שנתיים אחרי מסע ההופעות הגדול של הסטונס בארצות הברית, שהסתיים במופע הקטסטרופלי באלטמונט, קליפורניה. בשיאו רצחו חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום", שהופקדו משום מה על אבטחת המופע, גבר שחור רק מפני שהיה בחברת צעירה לבנה. סטנלי בות, עיתונאי רוק דרומי, ליווה את הסטונס במסע ההופעות הזה. הספר שלו "הרפתקאותיהם האמיתיות של הרולינג סטונס" הוא תיעוד מצמרר של ההתפכחות מההזיה הארוכה של שנות ה‑60. שלא במקרה, בות שוזר בספר שלל ציטוטים והתייחסויות למתח גזעי. לכאורה, מה לסטונס הבריטים ולכל זה? אבל בפועל, ככל שהתרחקו מהנוקשות המעמדית הבריטית שבה צמחו, ככל שחברו יותר לאמריקה שממנה שאבו השראה, קו התפר הגזעי נהיה מהותי יותר באמנות שלהם.

הרולינג סטונס בהופעה בטקסס, 2006צילום: רויטרס

בהשוואה לתקליטים הראשונים, מספר גרסאות הכיסוי של הסטונס לשירי בלוז ירד בתקופה הזאת לשיר אחד לאלבום. ובכל זאת, הם הקפידו לשלב בכל תקליט שיר דלתה בלוז אמיתי, בזמן ששירים אחרים שלהם נשמעו כמו המיצוי של סול ובלוז ללבנים.

הפסגה שלהם, "גלות ברחוב הראשי" מ‑1972 (לעתים אני חושב שזה תקליט הרוק הטוב בהיסטוריה), היא במידה רבה גם האלבום ה"שחור" ביותר של הסטונס. אבל כרגיל אצלם, הכל מסובך. "מלאך שחור מתוק" אמנם מוקדש לפנתרה השחורה אנג'לה דייוויס, אבל כלולה בו השורה המדהימה "עשרה כושונים קטנים יושבים על החומה". התקליט, כתב ג'ק המילטון במגזין "אטלנטיק", משלב באופן לא נוח בין הפוליטיקה הגזעית הבעייתית של הסטונס לאהבתם למוסיקה שחורה.

אבל הסטונז, לזכותם, לפחות הקפידו לתת ביטוי לאהבה הזאת, לחוב שלהם לאמנים שחורים. כבר ב‑1965 הצליחו לשבץ את האולינ' וולף להופיע אתם בתוכנית נוער פופולרית ושמה "שינדיג" בטלוויזיה האמריקאית. המראה של וולף גדל הגוף שר, כשנערות אמריקאיות יושבות סביבו ומוחאות כפיים בנימוס, נותר אחד המפגשים ההזויים ביותר שאפשר לדמיין.

שנה קודם לכן, בביקור ראשון באולפני צ'ס, הקליטו הסטונס סדרה של שירי בלוז, שיצאו לאור כעבור שנים בתקליט בלתי רשמי שנקרא "שדרות דרום מישיגן 2120", על שם הכתובת של האולפנים. ושנים אחר כך, ב‑1981, הוקלטה הופעה של הסטונס בשיקגו כשהם מלווים את יריבו הגדול של וולף, מאדי ווטרס, במועדון בעיר. ווטרס, שמת כעבור שנתיים, עדיין היה במיטבו ­ וג'אגר נשמע שם כמו פרטנר ראוי, למרות פער הגילים.

השורשים השחורים של הסטונס, הפרשנות הייחודית שלהם לבלוז והגרסה המקורית של התערובת הזאת שאותה גיבשו בהדרגה ­ כל אלה יכולים היו לשמש בסיס לאנתולוגיה מצוינת. אבל נדמה שבמקרה של הסטונס פשוט מומלץ להקשיב לתקליטי האולפן עצמם, לפחות לרצף המופלא שבין "Aftermath" מ‑1966 ל"גלות ברחוב הראשי" מ‑1972, שמתחרה בכל מה שהביטלס הוציאו באותן שנים, כלהקה וכיחידים.

והיו, כמובן, גם הסטונז בהופעה. למשל, באלבום "Get Your Ya Ya's Out" מ‑1970, שכולל גרסה מופתית ל"כל אהבתי היתה לשווא" של רוברט ג'ונסון. איכשהו, למרות הצל הענק שמטיל ג'ונסון, ג'אגר מצליח להגיש שם מהדורה מודרנית של הבלוז מאזור הדלתה. "כשהרכבת עזבה את התחנה, היו לה שני אורות מאחור. טוב, האור הכחול היה הבלוז שלי והאור האדום היה המוח שלי", ג'אגר ספק שר, ספק מדקלם שם את המלים שחיבר מי שנחשב בעיני רבים לגדול שביוצרי הבלוז.

הפרויקט המלא - במוסף "גלריה שישי"

עוד על הסטונס: מיק ג'אגר: הרולינג סטונס תופיע בסתיו | פרטים על הרומן בין ג'אגר לדיוויד בואי | 10 קאברים עם טוויסט | עיצוב חדש ללוגו הלשון לרגל 50 שנה ללהקה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ