שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דייב איצקוף, ניו יורק טיימס
דייב איצקוף, ניו יורק טיימס

גם אם מביאים בחשבון את הג'ט-לג, קייט בלנשט ואנדרו אפטון מתקשים להסביר איך למדו לחלק את תחומי האחריות שלהם בתפקידם כמנהלים אמנותיים בלהקת התיאטרון של סידני, שהציגה בלינקולן סנטר בניו יורק את "הדוד וניה" של אנטון צ'כוב. כמה שעות בלבד לאחר שהגיע לניו יורק מאוסטרליה, אפטון מנסה באומץ לב לנסח משפטים שלמים בסוויטת המלון ומדמה את השותפות ביניהם לשתי מחציות המוח, ואילו בלנשט מדברת על "אקראיות אנרכית בריאה", מאוזנת ב"דיוק רציונלי כמו-מיליטריסטי".

אחר כך נעזר אפטון במטאפורה לוגית יותר ומדמה את הקרבה האמנותית ביניהם ל"שידוך בין עסקים לאמנות, שלאו דווקא מוביל לנישואים לא מאושרים". "כי בסופו של דבר, אתה רוצה שהקהל יהיה מרוצה", הוא אומר. "אתה רוצה שאנשים יבואו ויראו את ההצגות שלך. אף אחד לא מנסה..."

"להיות גרוטסקי", משלימה בלנשט את המשפט שלו, ומרמזת לבמאי התיאטרון הניסויי. "אנחנו פשוט מנחים את הקהל הנכון להצגה הנכונה".

מתוך "הדוד וניה". הביקורות מהללות צילום: אי–פי

אפטון אומר, "עוד לא פיצחנו את העניין, אבל אנחנו עובדים על זה".

אפטון, בן 46, ובלנשט, בת 43, נשואים משנת 1997 ומנהלים יחד את להקת התיאטרון של סידני מ-2008, והם הצליחו לפענח כמה דברים בתקופה הזאת. כשיעזבו את התיאטרון בסוף השנה הבאה, בתום שלוש שנות הקדנצה השנייה שלהם, הם ישאירו אותו מצויד בפרופיל בינלאומי מועצם משמעותית. שמו של התיאטרון נבנה על בניית רפרטואר מלומדת ועתירת כוכבים, שכוללת בין השאר את הפקת "הדוד וניה", בעיבודו של אפטון, בבימויו של טמאס אשר ובכיכובה של בלנשט בתפקיד ילנה. ההצגה עולה בסיטי סנטר בפסטיבל לינקולן סנטר.

הם גם גידלו שלושה בנים קטנים בעודם מפלסים להם דרך בתחום אמנותי לא מוכר ולפעמים סוער, ולמדו מה פירושו של דבר להשלים זה את זה. אפטון מספר שהשניים מחויבים לחלוק את פעילויותיהם בתחום היצירה, ואומר: "אצלנו זה עובד. יכול להיות שזה לא מתאים לכולם".

חוויות מכוננות

כשהשניים יחד, זה לצד זה, הניגודים ביניהם צצים ובולטים לעין. בלנשט, זוכת פרס אוסקר שגילמה על המסך את קתרין הפבורן ואת אליזבת הראשונה, לבושה בחולצת ראגבי ובחליפת מכנסיים והליכותיה רשמיות משהו.

אפטון, מחזאי, יושב לידה, במקום שבו כל אחד יצא וידו על התחתונה מההשוואה. הוא מרושל בהופעתו, לובש ז'קט עור וג'ינס, ומתכונן לחורף האוסטרלי ולא לחום המחניק של מנהטן.

שניהם עברו חוויות מכוננות בלהקת התיאטרון של סידני, שבשנות ה-90 העלתה את עיבודו של אפטון ל"סיראנו דה ברז'רק" וכן הפקה של "אוליאנה" של דייוויד מאמט, שסייעה להזניק את הקריירה של בלנשט. הם התגוררו בבריטניה כמה שנים וב-2007 חזרו לאוסטרליה.

מרגע שנודע שבלנשט ואפטון יתפסו את מקומה של רובין נווין בניהול התיאטרון, כהונתם זוכה לסופרלטיבים ולתגובות שליליות קיצוניות. לפני שחשפו את העונה הראשונה בניהולם הם קיבלו את חסותו של מעצב האופנה ג'ורג'יו ארמני וספגו אש מהשחקן האוסטרלי קולין מודי, לשעבר חבר הלהקה, שאמר ש"פרס אוסקר על משחק הוא לא המלצה מתאימה לניהול התיאטרון הגדול ביותר במדינה" (בלנשט אמרה בריאיון שביקורת כזאת "מסמלת את התפישה הסטריאוטיפית שאופיינית לתקשורת").

הפקות הלהקה שבלנשט כיכבה בהן נדדו בעולם וזכו לביקורות נלהבות. אחת מהן היא "הדוד וניה", הצגה שמבקר התיאטרון בן ברנטלי, שראה אותה בוושינגטון, כתב עליה ב"ניו יורק טיימס" שהיתה "אחת החוויות המאושרות בחיי התיאטרון שלי", ואחרת היא "חשמלית ושמה תשוקה", בבימויה של ליב אולמן ובכיכובה של בלנשט בתפקיד בלנש דובואה.

כמה הפקות שבהן לא השתתפה לא זכו להצלחה כזאת. בסקירה על ההצגה "Riflemind", למחזה של אפטון ובבימויו של פיליפ סימור הופמן, שהועלתה בלונדון, כתב מבקר התיאטרון של העיתון "גרדיאן" שאפטון "המציא זן חדש של שעמום".

מבלי להזכיר את עצמה, בלנשט מציינת הפקות כגון המחזה האקזיסטנציאליסטי של בוטו שטראוס "Gross und Klein" (גדול וקטן), שבו גילמה את הגיבורה האומללה לוטה קוטה, בתור "סיכון רפרטוארי" שעשוי לפתות את הקהל "אם שמים בו מרכיב אחד מוכר". במבט על עבודתם הכוללת, בלנשט אומרת, "היו לנו כמה הצלחות, והיו לנו כמה..."

"פלופים", אומר אפטון וצוחק.

"אף אחד לא מתכוון להעלות פלופ", אומרת בלנשט.

ריצ'רד רוקסבורג, ידיד ותיק של השניים שמגלם את הדמות הראשית ב"הדוד וניה", אומר בראיון טלפוני שבלי קשר למטען שהשניים מביאים אתם לעבודתם בתיאטרון, תפקיד המנהל האמנותי הוא מטבעו "בוגדני" ו"מזוויע".

"ליהוק ההפקות והבחירה במחזות שיועלו בתיאטרון - זה קל, זה החלק הזוהר", אומר רוקסבורג. "החלק הקשה הוא העבודה היומיומית השוחקת. זה גם תפקיד שגרירי. העניין הפוליטי שזור בו בצורה הדוקה".

אפטון נדרש להיחשף לאור הזרקורים שלא היה מורגל בו, מספר רוקסבורג. "אני חושב שבהתחלה הוא היה קצת נבוך, קצת עבר מרגל לרגל וכבש את המבט ברצפה, זה היה מכמיר לב לראות", הוא אומר. "אבל הוא תפס את מקומו". אולמן מספרת בקנאה איך ראתה את בלנשט, בתקופת עבודתן המשותפת על "חשמלית ושמה תשוקה", מלהטטת בין החזרות, אירועי ההתרמות וחובותיה ההוריות מבלי להתבלבל, גם כשנחבטה בראשה בטעות בהופעה בוושינגטון.

"היא פשוט צחקה והמשיכה, גמרה את ההצגה והמשיכה לצחוק ולצחוק", אומרת אולמן בראיון טלפוני. "אני חושבת שהרופא שהגיע לא הבין את הדרמה, זה היה מוצא חן בעיניו".

עוצמה סלבריטאית

בהנהגתם של בלנשט ואפטון רשמה לזכותה להקת התיאטרון של סידני, מוסד ללא כוונות רווח, יתרה בתקציב ב-2009 וב-2010 וב-2011 נרשם לה גירעון של 9,000 דולר (על הכנסות של 28 מיליון דולר). הנתונים ל-2012 טרם פורסמו.

גם אם בלנשט מצוידת בכישורים מופלאים לאיזון ספרי החשבונות, מארגני פסטיבל לינקולן סנטר מכירים בעוצמה הסלבריטאית שהיא מוסיפה לרשימת המשתתפים. "להגיד שאין לזה משמעות בעיני זאת היתממות", אומר נייג'ל רדן, מנהל פסטיבל לינקולן סנטר. אך בפרסומים "לא ניסינו להציג את ההפקה בתור קייט בלנשט ולהקת התיאטרון של סידני", אומר רדן. "אנחנו מנסים להציג אותה בתור ‘הדוד וניה' של להקת התיאטרון של סידני. ילנה היא תפקיד חשוב, אבל היא לא התפקיד שסביבו בנוי המחזה".

בזמן שבלנשט תופיע ב"הדוד וניה" (שתוצג עד מחר), אפטון יטוס בחזרה לאוסטרליה להיות עם בניהם, דשיאל, בן עשר, רומן, בן שמונה, ואיגנשיוס, בן ארבע, שמרבים להצטרף להוריהם בנסיעות.

"ללמד את הבנים שלנו חשבון לכיתה ג' וה' הרבה יותר קשה מאשר לשחק את לוטה קוטה, למען האמת", אומרת בלנשט. "אם מדברים על תחושת כישלון".

גידול הילדים, אומרים השניים, הוא הסיבה העיקרית לכך שאינם מבקשים להאריך את כהונתם בלהקת התיאטרון של סידני. אפטון ובלנשט מייעצים למועצת המנהלים באופן לא רשמי בחיפושים אחר מנהל אמנותי חדש, אך לדבריהם אין להם דרישות ספציפיות מהמנהל שיתפוס את מקומם, "ובלבד שיהיה שיפור בכל התחומים", אומר אפטון.

הם אומרים שאין להם תוכניות מגובשות לעתיד, אף שבלנשט מספרת שיש לה "פנטסיה מוזרה וכנראה גם בלתי מושגת, להופיע בגרמנית בברלין" (המכשול הוא שהיא לא מדברת גרמנית, היא מוסיפה).

לשאלה אם הם מסוגלים לדמיין את עצמם מנהלים ביום מן הימים תיאטרון אחר במקום אחר בעולם, אפטון עונה כמעט מיד: "לגמרי. לגמרי".

בלנשט מהרהרת בדבר עוד כמה רגעים, ואז אומרת בצחוק: "טוב, אני אתו. אם הוא הולך, אני הולכת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

בלנשט ואפטון. יתר קשה ללמד את הילדים חשבוןצילום: גטי אימג`ס
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ