בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה היה פעם בניין שכולו משפחות

6תגובות

ימי חול, מאת עינת יקיר, הוצאת כתר, 2012, 296 עמודים


“ימי חול” מאת עינת יקיר הוא רומאן עתיר יופי. מה שמייחד את יקיר בנוי קודם כל מנגיעותיה הלשוניות - למן הדימוי הפשוט, הפותח פרק בדרך כזאת: “עמדה ליד החלון והציצה פנימה, כמו אל לב אונייה”, דרך תיאור קצרצר של יחסי הנער פטר ואביו הלא כך כך בסדר, סבסטיאן ההומלס: “הצביעה של סבסטיאן היתה גסה, מכוערת, כל המעט והקצר שלמד אצל בנו קרץ עכשיו מן הספסל המוארך, שלא יהיה לו דורש”, ועד לתיאורים הארוכים יותר, שעוד אצטט בהמשך.


מה יש בלשון הזאת, שמצליחה לנגן עולם עשיר על עוני מדכדך? העברית, בעלת המילון הקטן, עושרה תלוי פעמים רבות מאוד בדחיסה. דבר זה היה נכון מאוד אצל מחולליה של העברית המודרנית, ששלטו ב”כפל הלשון” של העברית החדשה והעתיקה, כמו גם היידיש ו/או הגרמנית ברקע, אבל הוא נכון בצורה אחרת ביחס לעברית בת ימינו. בלי הידע לדחוס מגיעים לרזון בלתי נסבל של עורכים ספרותיים נבערים מקוראיהם.


תנו דעתכם ליכולת של יקיר לטעון משפט בעזרת תארים לא מקובלים, “כל המעט והקצר”, ורק אחר כך בא הפועל “קרץ”. מעין נקע קטן, מחוץ לשימוש ה”רגיל” במלים, אבל העיקר במשפט הזה שהוא שופך אור חדש על יחסי האב והבן. עד עכשיו, במאה ומשהו העמודים, לא פגשנו אותם בהיפוך של בן מלמד את אביו לעבוד. האב נכשל. המוצר אבוד. היחסים ביניהם מקבלים, בעזרת האובייקט, הספסל, את עוצמתם. יחסיהם, אב ובן, אדון ‏(גמור‏) ועבד ‏(עולה למלוכה‏), מקבלים הרבה מאוד זוויות, בבת אחת, ומצטרפים למה שהצטבר עד כה.


כאשר צריך לכתוב מאמר על רומאן טוב, יש איזו אזלת יד “מטא־לשונית”, כאילו משהו חשוב עלול ללכת לאיבוד בגלל ה”סיכום”. ולכן, אני מבקש להיצמד לתנועה של הספר, כי היא מזכירה משהו מהיגיון המוסיקה, שיש לכל יצירת אמנות טובה.


אף פעם אינך יכול לדבר על מרכז אחד של הסיפור, זולת “המשפחה”, וזו רחוקה מאוד מ”אידיאת המשפחה”. ייסוריה של המשפחה אינם באים לידי ביטוי בדברי האם, הבת, הבן, האב, ואפילו המספרת אינה מדברת על הסבל, ובכל זאת מה שעולה מהסיפור הוא פחד עמום. הנה, הבן, פטר, המנסה לפרנס את אמו ואת אחותו, כך מתוארת השתיקה המשתררת אחרי שיצא את הבית בכעס:


“כשטרק את הדלת, שבה הדממה אל הבית, אבל זו לא היתה הדממה הרגילה. היה ריק. החתול היה חסר. לא היה טעם אפילו לחפש אחריו.


“ככה עמדה בוהה, לפני הפסנתר, במקום שישב בו, לפני רגע, עתה היה נדמה לה שעדיין הוא יושב. פתאום שמעה מאצבעותיו מנגינה שזכרה מילדות, שלא ניגן זמן רב. זה הפתיע אותה. הוא ניגן כמו שהיתה יושבת בערב והיה מנגן. הרבה זמן התאפקה לא לבכות. אחר כך, לפני המראה, כאילו קיבל כאבה משנה תוקף.


“היא רכנה לרצפה, ואספה סמרטוט, והחלה לשטוף”.


זה הדימוי. כאן טמון גרעין אחד של כאב. חתול שהגיע מתישהו, נעלם. פסנתר שהביאו עמם מאשדוד, כדי לחיות חיים טובים יותר, יישאר בדירה הריקה, כשיחזרו לאשדוד. אבל כל זה לא צריך לכסות על בקשתי להקשיב לאופן שיקיר מתארת את יציאת הבן, אחרי ויכוח עם אמו, והמנגינה שלא ברור מי הכיר אותה, האם או הבן. רק הגעגוע למשהו אחר עולה מהפסנתר הדומם. המוסיקה נוכחת כל הזמן כמין סימן, ההולך ומשתנה. הבת הקטנה - בת 14? אילמת? מפגרת? לא ברור. אנחנו חרדים מפני זקן אחד המציע לשמור עליה בעת שהאם הולכת לעבודה. החרדה נמשכת. גם האח פטר חרד. בסופו של דבר, הזקן - טוב אל הילדה. לא נגע בה. ואילו הילדה הלכה בנחרצות אל השכן הפסנתרן ושכבה אתו מיוזמתה וגם תשמור על הסוד כדי שלא ייפגע. היא יודעת שאסור - לשניהם. ודווקא האם שוכבת מדי פעם עם הזקן. כל ההתהפכויות הללו נמסרות בצמצום וכמו בצבעי מים. סיפור על אנשים בתוך ההמון. כך מספר הזקן על מות אשתו, הרבה אחרי שהתוודענו אליו:


“היתה אחת, גויה, עובדת ניקיון, בבניין שלנו... זה היה פעם בניין שכולו משפחות, שש משפחות... אולי עשרים איש היינו במשפחה, בבניין... והיה פעם, היא ראתה את הדלת פתוחה ונכנסה... היא הלכה לחדר שינה, איפה שישנה אשתי... היא הלכה לחדר שינה, איפה שישנה אשתי... באה, ראתה, הבינה הכל, קראה לי - לקחו אותה...”.


באו ולקחו. באו ולקחו. אולי זו התנועה המרכזית, אם להשתמש בדימויים מוסיקליים. ובכל זאת מהדהדת בסיפור של הזקן גם הנעימה המרכזית: “זה היה פעם בניין שכולו משפחות”. וכיוון ש”זה היה פעם”, ועכשיו יש רק בני אדם, וילדה שלכאורה לא ברור מה היא אוהבת, ובאמת היא אוהבת לראות בלט ולשמוע מוסיקה, ואמה מנסה להתפרנס מקריאה בקפה, וגם האם מתגברת בכוחות עצמה על כל מיני גברים משונים שבאים לדירתה, ואחר כך בוחרת לה עם מי לשכב, מדי פעם. גם כאן, רק ככתם צבע, בא, ונעלם הסקס הזה, שום דבר מרכזי, ובן שלומד נגרות, ומתעקש להגן על משפחתו המתפזרת, ואב, הומלס, שבאשדוד יחזור ויחיה אתם, כנראה, אבל שום כאב איננו חלק נפרד מהפרגמנטים הנצבעים כל העת ביחסים מתגלים, או מתפתחים, בווריאציות שלא הכרנו כמותן עד לאותו רגע. הנה הגעגוע של ההומלס אל הספסל:


“בינתיים עמד אביו בחלון, בכל זאת בחלון, אף שפטר ביקש ממנו שלא יעמוד שם. הדירה היתה ריקה מכדי שיוכל להרגיש בה בית. רגע אחד ישב על הספה, שצבעה המוזהב, הדהוי, כמו דבק בו, ואז שב וצעד אל הדלת ולחץ על הידית. אבל הדלת לא נפתחה. דקה ארוכה השתומם סבסטיאן לנוכח הפלא הזה, עד שהגיע להכרה המשונה שבנו נעל אותו, שהוא נתון בעצמו למרותו... אף פעם לא חש כלב יותר מאשר בפעם הזאת, כשעמד והמתין לבנו. ותוך כדי כך לבש הרחוב מראה אחר. מראה דמיון. הוא ראה ספסל ועוד ספסל שדמה ממש לזה שישן עליו ביום ההוא. ספסל וברוש, ספסל וחרוב, נקבץ המראה לעיניו בתנועה מערסלת. והוא אהב את הרגעים האלה שבהם העיניים חדלות ונעשות חלון. וכבר למד להביא את עצמו למקום הזה, הרך, שבו הוקל לו”.


פטר הוא הציר היקר מכל למספרת. בהתבגרותו, או חניכתו, היא תולה את תקוותנו. כן, הוא מסתבך, ואולי אפילו יישב בכלא, אבל יקיר אוהבת את הגבריות המפציעה שלו, את להט אהבתו, את תשוקתו, וגם את יכולתו ללכת מכות:


“ואז חש יד על כתפו, וכשפנה אחורה, נכון לזה, ניחת האגרוף בפניו בכל זאת. דם פרץ מאפו. הוא אחז בנוח ובעט בבטנו בעוצמה, נוח צעק ונשמט ארצה. ומני זינק על גבו, אך הוא ניער אותו ובעט גם בו, ושב לבעוט בנוח, שעכשיו קם, כפוף, אוחז בבקבוק הבירה ומניף. הוא עצר את הבקבוק באגרופו ופצע את פרקי האצבעות. הבקבוק נפל לאספלט והוא הרים אותו והשליך על הספסל שמאחור, ואז הדף את נוח הכפוף בבעיטה שנייה, ומני בא מאחור עם אולר. הפעם הוא הספיק להסתובב, לצעוק, ‘שלא תעיז’, ואנשים שחלפו ברחוב הביטו בהם עד שמני ברח משם, מותיר את נוח מוטל על האספלט”.


זו ההתפרצות ה”היסטרית” היחידה ברומן המאופק הזה: המודחק החוזר באמצעים אחרים. ומה שמודחק, כך נדמה לי, יותר מכל, הוא הפחד מפני העתיד, ומה שמעניק תקווה הוא היכולת של הדמויות להיות לבדן, חזקות מאוד. משתוקקות לעזור, כי פעם היתה משפחה. ועכשיו יש מספרת מצוינת.

דודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו