שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלכס וויליאמס
ניו יורק טיימס
אלכס וויליאמס
ניו יורק טיימס

כמו בסצנת בליינד דייט מקומדיה רומנטית הוליוודית, ללא הרומנטיקה, פגשתי לפני כמה שנים את בריאן, תסריטאי ניו־יורקי, דרך העבודה. משם עברנו לארוחת ערב עם נשותינו, והכימיה החברית היתה מיידית וברורה. אהבנו את אותם שירים מ”בלונד און בלונד” של בוב דילן, את אותן שורות מ”צ’יינה טאון”. עד שהשרימפס בקארי ירוק הגיע כבר השלמנו זה את משפטיו של זה. נשותינו נאלצו להתערב: “היי, חבר’ה, אולי תנשמו קצת?”

כשבריאן ואשתו התרחקו לעבר קו 2 ברכבת התחתית, חלפה בראשי המחשבה שאם היינו מכירים במכללה, בחור כזה היה הופך להיות השושבין שלי. ארבע שנים חלפו מאז. בתקופה הזאת נפגשנו ארבע פעמים. אנחנו “חברים”, אבל לא באמת חברים. אנחנו מנסים להתגבר על המכשול, אבל החיים מפריעים לנו.

הסיפור שלנו לא יוצא דופן. בשנות ה–30 וה–40, אנשים חדשים רבים נכנסים לחייכם, דרך העבודה, מפגשי משחק של הילדים - וכמובן, פייסבוק. אבל חברים קרובים אמיתיים - מהסוג שמכירים באוניברסיטה, אלה שמתקשרים אליהם בעת צרה - הם נדירים יותר.
כשאנשים מתקרבים לאמצע חייהם, ימי חדוות הגילוי של הנעורים, כשהחיים נראים כמו בליינד דייט אחד גדול, הופכים לנחלת העבר. לוח הזמנים לוחץ, סדרי העדיפויות משתנים ולעתים קרובות אנשים הופכים בררניים יותר בתכונות שהם מחפשים בחבריהם.

איור: יעל בוגן

בלי קשר למספר החברים שמכירים, תחושה פטליסטית משתלטת: השלב שבו אנשים הופכים להיות החברים הטובים ביותר, כפי שקרה בגיל ההתבגרות או בתחילת שנות ה–20 לחיינו, פחות או יותר נגמר. הגיע הזמן להסתפק בחברים מקריים: “בערך חברים”, חברים לעת עתה.

לעתים קרובות אנשים מבינים עד כמה הם הזניחו את חידוש מאגר החברים שלהם רק כשהם נתקלים באירוע מרכזי בחיים, כמו מעבר דירה, לדוגמה, או גירושים. מחשבה זו הכתה בליסה דליאנטוני, בכירה בתחום גיוס הכספים בחינוך בשיקגו, לפני כמה חודשים, כשהיא תיכננה את יום הולדתה ה–39. אחרי שעברה מניו יורק לאבנסטון, אילינוי, היא הבינה שאף על פי שיש לה 857 חברים בפייסבוק ו–509 עוקבים בטוויטר, לא ברור אם היא יכולה למלא רשימת מוזמנים למסיבה. “עשיתי רשימה של השלבים בחיי שבהם הכרתי את מרבית חברַי, והם ללא ספק התיכון והעבודה הראשונה שלי”, היא אומרת.

אחרי גירושים בשנות ה–40 לחייו, הבין רוברט גלובר, פסיכותרפיסט מבלוויו, וושינגטון, שמאגר החברים שלו הידלדל בשקט עם השנים, בעת שהוא התמקד בקריירה ובמשפחה. “לפתע, כשאשתך כבר לא חלק מחייך, אתה מבין שאתה בודד”, אומר גלובר, בן 56 כעת. “התחלתי ללכת לשיעורי סלסה. במקום לנסות להתחיל עם נשים, הייתי מציע לגברים: ‘היי, בוא נלך לשתות משהו’”.

במחקרי קבוצות שווים ‏(peer groups‏), גילתה לורה ל. קרסטנסן, מרצה לפסיכולוגיה ומנהלת המרכז לחקר אריכות הימים באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, כי אנשים נוטים ליצור פחות קשרים ככל שהם מתקרבים לאמצע החיים, אבל שהם מחזקים את הקשרים עם חבריהם הקיימים. ביסודו של דבר, היא סבורה, הסיבה היא שיש לאנשים שעון מעורר פנימי שמתחיל לפעול באירועים משמעותיים בחיים, כמו יום הולדת 30. הוא מזכיר להם שאופקי הזמן מצטמצמים, לכן הם צריכים להמעיט בחיפושים ולהתמקד בכאן ועכשיו.
“אנשים נוטים להתמקד במה שהכי חשוב להם רגשית”, היא מסבירה. “הם מתעניינים פחות בהליכה למסיבת הקוקטייל ההיא, ויותר בבילוי זמן עם ילדיהם”.

כשהתנאים החיצוניים משתנים, קשה יותר ויותר לעמוד בשלושת התנאים, שסוציולוגים הגדירו בשנות ה–50 של המאה ה–20 כהכרחיים לחברים טובים: קרבה, אינטראקציות חוזרות ונשנות ולא מתוכננות וסביבה המעודדת אנשים לוותר על מגננות ולסמוך זה על זה. לפי רבקה ג’. אדמס, מרצה לסוציולוגיה ולימודי זקנה באוניברסיטת צפון קרוליינה שבגרינסבורו, זו הסיבה שאנשים כה רבים מכירים את חבריהם לחיים בימי הלימודים באוניברסיטה.

בעולם המקצועי קשה לשמר את הקרבה, מכיוון שעמיתים לעבודה מקבלים תפקידים שונים או עוברים לעבודות חדשות. בשנה שעברה, התקרבה אריקה ריווינויה, תסריטאית בסדרה “Up All Night” של אן.בי.סי, לאשה בשם ג’ן כשהן עבדו יחדיו על פיילוט. כמעט מיד הן למדו את ההעדפות התזונתיות והרגלי הכושר זו של זו. ג’ן הרגישה מתי ריווינויה זקוקה לקפאין, ובלי שהיתה צריכה לבקש היה על השולחן תה קר.

“אבל אחרי שהפיילוט הושלם, התקשינו לשמור על קרבה בלי האינטראקציות היומיומיות המתמשכות”, אמרה ריווינויה, בת 35. הן מצליחות לעתים למצוא זמן לג’ין וטוניק קצר, היא סיפרה, “אבל אין יותר את אחרי הצהריים הארוכים הללו הנמרחים לתוך הערב של בילוי על החוף ואז יציאה לבר”.

העבודה עשויה גם להיות מקום מלא תחרותיות ולכן אנשים לומדים להסתיר נקודות רגישות ומוזרות מעמיתים, מוסיפה אדמס. חברוּת בעבודה נוטה להיות בעלת אופי עסקי, קשה לומר איפה נגמר הנטוורקינג, והחברות האמיתית מתחילה, וגם הבדלים במעמד המקצועי ובהכנסות מסבכים את העניינים. “זה הופך להיות ממש משונה כשהחברים שלכם מרוויחים הרבה יותר או הרבה פחות מכם”, אומרת אדריאן דקוורת, בכירה לשעבר בתחום השיווק שהפכה לאמנית בהמילטון, אונטריו. היא קיבלה באחרונה זוג חדש ומבטיח למעגל חבריה, אבל האובססיה שלהם לכסף הרתיעה אנשים במהרה.

“בחתונה שלנו חברים אחרים שלנו שישבו בשולחן שלהם התלוננו בפנינו אחר כך על הזוג הזה ששאל את כולם כמה הם מרוויחים”, סיפרה דקוורת, בת 32. “אנשים שמשתכרים פחות הרגישו לא בנוח לדון בכך, ואלה שמשתכרים סכום דומה או גבוה יותר חשו משונה לדבר על כך בנונשלנטיות”.

מרגע שאנשים מתחילים לחיות בזוג, האתגרים רק גדלים. התחברות עם זוגות אחרים היא “כמו שדכנות כפולה”, לפי קארה בסקין, עיתונאית העובדת בבוסטון. “לא רק שאת דואגת אם האשה השנייה מחבבת אותך, אלא שאת דואגת אם בן זוגה מחבב אותך, אם בן זוגך מחבב אותה ואם בן זוגך מחבב אותו”.

לפני זמן לא רב היא הזמינה חבר חדש של בן זוגה מהעבודה לארוחת ערב עם אשתו. אבל האשה הפגינה חוסר התלהבות מביתם המרוהט למחצה של הזוג בסקין ‏(הם עברו דירה זמן קצר לפני כן‏) ומארוחת הספגטי המאולתרת.

“היה ברור שהאשה אולצה לבוא”, מספרת בסקין, בת 33. “היא התיישבה על כיסאות המטבח הרעועים שלנו מאיקאה כאילו היא נכנסת למכרה פחם”. הזוג עזב מיד אחרי הקינוח. למחרת בעבודה, הגבר הסביר שאשתו היתה עייפה. “אבל היתה הסכמה בשתיקה שלא נבקש את חברתם יותר”, אמרה בסקין.

הוספת ילדים למשוואה מסבכת את העניינים עוד יותר. לפתע, אתם מוקפים במעגל חדש של הורים־חברים - אבל כמעט שאין חיבור רגשי, כפי שהקומיקאי לואי סי.קי סיפר באחד המופעים שלו: “אני מבלה ימים שלמים עם אנשים וחושב ש’בשום מקרה לא הייתי מבלה איתך, אני לא בחרתי בך. הילדים שלנו בחרו זה בזה. ודרך אגב, לא לפי קריטריונים כלשהם. הם פשוט באותו גודל’”.

לואי סי.קיי על שיחות עם חברים

אפילו כאשר נוצר קשר בין הורים, החברות נוטה להיות רעועה ותלויה בגחמות הילדים עצמם. קריל ליונס, מפיקת אירועים מדנוויל, קליפורניה, ובעלה, גילו כי החברות שהם החלו לבנות עם זוג הורים אחרים נתקעה כאשר ילדיהם הצעירים, שהיו חברים טובים, התרחקו זה מזה.

הגורמים החיצוניים אינם המכשול היחיד. אחרי גיל 30, הגישה של אנשים לחברות משתנה. הגילוי העצמי מפנה את מקומו לטובת ההכרה העצמית, והם הופכים בררנים יותר בבחירת חברים. זו הטענה שבבסיס ספרה של מרלה פול, “The Friendship Crisis: Finding, Making, and Keeping Friends When You’re Not a Kid Anymore” ‏(משבר החברות: מציאת ויצירת חברים ושמירה עליהם כשאתם כבר לא ילדים‏). “הרף גבוה יותר מאשר בצעירותכם, כשהייתם מוכנים לפגוש כמעט כל אחד למרגריטה”, היא אומרת. טיפוסים מניפולטיביים, עושי הצגות, אגו־מניאקים - רבים מהם פשוט כבר לא עומדים בתנאי הסף.

תאייר פריים, יועצת אסטרטגית בת 32, פיתחה דירוג משועשע שנע בין 1 ל–100 ‏(הדירוג 100 הוא למי שהם “החברים הכי טובים לנצח”‏). פריים מספרת שהיא מתחילה להתחמק ממועמדים לחברים חדשים כשהם מתנהגים בצורה מרגיזה או לא אמינה. בתשעה מתוך עשרה מקרים, חבריה החדשים מקבלים ציון שנע בין 30 ל–60, מעט יותר ממכרים.

“את פוגשת מישהי ממש נחמדה, אבל אם היא לא מתקשרת חזרה, הציון יורד ל–90. אם היא לא מתקשרת חזרה פעמיים, זה אוטומטית 50”, היא אומרת. “אם היא מאחרת למשהו בחודש הראשון, זה עשר נקודות פחות” ‏(אבל אנשים יכולים גם לשפר את הציון שלהם בהתנהגות נחמדה, היא מוסיפה‏).

לאחר כמה חוויות שליליות, אנשים רבים מפתחים תפיסה פטליסטית לגבי חברות. חברי בריאן ‏(ששמו המלא הוא בריאן קופלמן, והוא תסריטאי שהיה שותף לבימוי של “גבר מבוקש”, סרט מ–2010, שבו מייקל דאגלס משחק גבר בגיל העמידה המנסה להתחבר מחדש למשפחתו וחבריו‏), אומר כי “כשאתה צעיר, אתה מגדיר את המשמעות האמיתית של חברות בדרך רצינית יותר. תפיסת החברות שלי היתה מבוססת על ‘הסנדק’ ו’דיינר’”. כשאתה צעיר, הוא אומר, “החברים שלך הם האחים שלך, וכל דבר שהוא לא נאמנות מוחלטת בכל מחיר משמעותו נידוי. כשאתה מתבגר, המודל הזה נהיה לא מציאותי”.

בשלב זה כבר חוויתם מספיק מערכות יחסים מייגעות או כושלות. אתם מבינים את האחריות הטמונה בדילוג בין העבודה, המשפחה והחברים הקיימים, ולכן גובר החשש מלאפשר לעצמכם להיות פנויים רגשית לאנשים חדשים. “אתם מודעים יותר בחדות לצדדים השליליים”, אומר קופלמן, בן 46. “אתם גם מודעים יותר ליכולת שלכם עצמכם לאכזב”.

“לא באמת שיניתי את אמות המידה שלי לגבי המשמעות של להיות חבר”, הוא מסכם. “אלא שאני משתמש במילה ‘חברים’ באופן גמיש יותר. להכיר חבר אמיתי, חבר שהוא כמו אח, זה קשה יותר היום”. יש כאלה, כמו דליאנטוני, מגייסת הכספים, שפשוט מורידים ציפיות.

“אימצתי גישה מאוד יעילה, ואני מחפשת אנשים עם תפיסת עולם דומה לשלי, שימלאו צרכים מאוד מסוימים”, היא מסבירה את האסטרטגיה הנוכחית שלה. “יש לי חברה לקוקטייל, חברה לקריאה, חברה להורות, כמה חברות לכדורסל, חברה שכנה וחברה לחדר כושר. קל יותר למלא את הפערים האלה בחיי, מאשר להתעייף בחיפוש אחר חברה חדשה”.

יש גם אחרים, שמגיעים לתחתית וחוזרים אחורה לשנות ה–20 חסרות המנוחה. אחרי שעבר לניו יורק בשנות ה–30 לחייו, היה דייב צ’רוויני, מנהל בתחנת רדיו, כה בודד - שהוא לקח את החתול שלו לטיולים בסנטרל פארק, בתקווה שזה יסייע לו לפתוח בשיחה. אחרי שהניסיון זיכה אותו במבטים סקרניים בלבד, הוא החליט להקים את “New York Social Network” ‏(הרשת החברתית של ניו יורק‏), קבוצה לאנשים שרוצים להכיר חברים דרך בילוי משותף במשחקים של היאנקיז או באירועי טעימות יין. בקבוצה יש כעת 2,000 חברים, מרביתם בשנות ה–30 לחייהם. הוא רואה ב–200 מהם חברים קרובים.
“צריך אומץ לעשות את הצעד הראשון”, הוא מספר. “אני מקווה שבזכותי זה נהיה קל יותר, מכיוון שהייתי שם בעצמי”.

ברוח זו, התקשרתי באחרונה לבריאן. התבדחנו על חוסר יכולתנו למצוא זמן לבלות ביחד וקבענו להיפגש לארוחת ערב בהקדם האפשרי. כלומר בעוד שלושה חודשים.

כמה עצות ידידותיות

זה אתגר לא קטן להכיר חברים חדשים כשאתה סובל מפצעי בגרות ומוזרויות של גיל ההתבגרות, אבל להפוך לחברים בבגרות זה אפילו קשה עוד יותר. למרות שאתרי עזרה עצמית ומגזיני סגנון חיים מלאים בעצות שימושיות ‏(הצטרפו למועדון סריגה, אמצו תחביב‏), אין דרכים בטוחות להפוך לפופולרי. סקר לא רשמי בין מומחים במדע המשונה של ההיכרות הניב כמה טיפים מעשיים, כולל הצורך בפעולה מהירה והסיבות שבגינן אנשים פגומים הם לעתים קרובות חברים טובים.

אל תתעכבו: בהיותו מפיק בברודוויי ו”מקשר” מפורסם ב”נקודת המפנה” של מלקולם גלדוול ‏(“מקשר” הוא אחד ממושגי המפתח בספר על האופן שבו רעיונות ומוצרים הופכים להמוניים - אדם בעל מערך קשרים והיכרויות נרחב‏), רוג’ר הורשו יודע לא מעט על יצירת חברות. אבל בגיל 84, הוא יודע שהזמן אוזל. “אי אפשר פשוט לומר, ‘בוא ניפגש מתישהו’”, אומר הורשו, שגם ייסד קטלוג להזמנת מוצרים בדואר. “אתה יכול למות עד אז”. אם אתם פוגשים מישהו שאתם מחבבים, התקשרו אליו או אליה ותקבעו פגישה. “אנשים נרתעים מיצירת המשך כי הם לא רוצים ללחוץ”, הוא אומר. “אבל למעשה, תשומת הלב מחמיאה לאנשים”.

אתם לא באמת מרתיעים כמו שאתם חושבים: “אנשים ממש מפחדים ליצור רושם של מטרידנים”, אומרת אנדראה בוניור, מחברת הספר “The Friendship Fix: The Complete Guide to Choosing, Losing, and Keeping Up With Your Friends” ‏(הפתרון לחברות: המדריך השלם לבחירת חברים, איבודם והשמירה עליהם‏). “יכול להיות שהאדם השני מרגיש בדיוק אותו דבר”.

לכו לבד: למרות שרבים ממליצים לפגוש אנשים בסביבות קבוצתיות ‏(כמו מועדונים או שיעורים‏), הורשו ואחרים אומרים שאי אפשר ליצור חברות קרובה כשמוקפים באנשים. “לדעתי המבחן האמיתי הוא באחד על אחד”, הוא אומר.

גם לסחורה פגומה יש ערך: ליסה ולצ’ל, מחברת הספר “Friendship for Grown Ups: What I Missed and Learned Along the Way” ‏(חברות למבוגרים: מה פיספסתי ולמדתי עם הזמן‏), אומרת שהיא אינה מושלמת, והיא לא רוצה שחבריה יהיו מושלמים. “אנשים שיוצרים רושם מושלם מציבים לעצמם אמות מידה של שלמות והם יציבו אותן גם לכם”, אמרה ולצ’ל, ששיחקה את בלייר בסדרת הטלוויזיה “עובדות החיים”. “אני מעדיפה לפגוש אנשים שממש פישלו בחיים”.

נסו שוב ושוב: מרבים המומחים אמרו שעליכם לצפות להיזרק כמה פעמים. “הבינו שלא כל החברויות הללו צפויות להצליח”, אומרת בוניור. כמו כן, היא הוסיפה, “תהיה אי נעימות בהתחלה”. עוד יותר טוב!

צמצמו הפסדים: לא כל אחד מתאים להיות החבר הכי טוב. ז’אן יאגר, סוציולוגית וקואוצ’רית לחברויות, מחלקת את חבריה לשלוש קטגוריות: הטובים ביותר, הקרובים והשטחיים. וגם אם לא הייתם רוצים לחשוב שאתם בקטגוריה השלישית של מישהו, לפעמים זו נקודת התחלה טובה. “מחברות שטחית יכול לצאת חבר קרוב או החבר הטוב ביותר”, היא אומרת. “אבל בינתיים, חבר שטחי או שניים עדיפים על בדידות מוחלטת”.

תרגום: אסף רונאל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ