בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזהויות של אדוניס, המשורר הסורי הגולה

עם צאת ספר שירים ראשון של אדוניס בתרגום לעברית, מסביר המתרגם ראובן שניר מדוע המשורר הגולה משנה את זהותו כל הזמן

4תגובות

באביב של שנת 1944 נודע לתושבי צפון סוריה כי נשיאה הראשון של הרפובליקה הסורית, שוכרי אל-קותלי, עומד לבקר בעיר ג'בלה. בבוקר אותו היום יצא נער צעיר ועני כבן 13 מאחד הכפרים הסמוכים וצעד בדרכו לפגוש את הנשיא ובידיו פואמה שכתב לכבודו. כשהגיע למקום המפגש ניסו לחסום את דרכו ולמנוע ממנו להגיע אל הנשיא, אבל הנער הצעיר היה נחוש. היתה לו מטרה אחת: לקרוא בנוכחות הנשיא את הפואמה הפטריוטית שכתב.

העקשנות השתלמה לבסוף, וכשהנשיא הבחין בנער הצעיר המנסה לפלס את דרכו אליו, הוא קרא לו ואיפשר לו לקרוא את השיר. הפואמה שקרא הנער הרשימה עד מאוד את הנשיא הסורי וכמו בסיפורי האגדה הוא העניק לנער המוכשר משאלה אחת. הנער לא חשב פעמיים ואמר "אני רוצה ללכת לבית הספר".

שמו של הנער הזה היה עלי אחמד סעיד אסבר, אבל לימים הוא נודע יותר בשם העט שבחר לעצמו - "אדוניס", ולפחות על פי הסיפור הרווח, במפגש הזה עם הנשיא הסורי החלה דרכו בעולם השירה, דרך ארוכה ורבת הישגים ששינתה לעד את פניה של השירה הערבית.

בימים אלה יצא לאור, בפעם הראשונה, ספר שירים של אדוניס בתרגום לעברית ושמו "מפתח פעולות הרוח" (הוצאת קשב). המשורר הסורי הגולה סירב להתראיין לעיתון ישראלי בעקבות הספר, ובתגובה לבקשת הראיון כתב: "סוגיות אלו חורגות מתחומי עניין והערכה של פרטים ונוגעות להחלטות של מדינות. אני למשל רוצה מאוד לבקר ברמאללה, שם יש לי חברים ובה מצוי גם קברו של מחמוד דרוויש, אבל הדבר בלתי אפשרי בלי שהמדינה תסכים. לכן אין מנוס אלא להניח לעניין זה".

"אדוניס חושש מאוד שכל מגע עם ישראלים יתפרש כשיתוף פעולה שלו עם ישראל וכבגידה", אומר המתרגם ראובן שניר, שאף הוסיף לתרגום העברי פתח דבר מקיף על חייו ועל יצירתו של המשורר, "יש לזכור שהוא עדיין מועמד מרכזי לפרס נובל וחושש שזכייתו בפרס תיוחס לשיתוף הפעולה שלו עם ישראל. הוא שלח אלי מכתב תודה אישי על התרגום וביקש להימנע מפרסומו בעיתונות הישראלית כדי שלא יואשם בתרומה לנורמליזציה עם ישראל".

שניר מוסיף ומספר כי אדוניס, בן 82, ואשתו, מבקרת הספרות ח'אלדה סעיד בת ה-80, חיים כיום בפאריס "כמו בבועה, קצת מנותקים מן העולם הערבי ומרגישים מבודדים מאוד לאחר שאנשי ספרות ואינטלקטואלים ערבים מפנים להם עורף, מרביתם בשל קנאה עיוורת בשל הצלחתו הגדולה של אדוניס בחוגי התרבות המערבית וחלקם בשל עמדתו כלפי משטרו של אסד בסוריה".

איומים מצד אנשי האיסלאם הקיצוני אינם דבר חדש בשביל אדוניס. "כאשר התחיל המצוד אחר סלמן רושדי בעקבות 'פסוקי השטן', אומר שניר, "הזכירו כתב עת איסלאמיים ערבים קיצוניים שני 'כופרים' נוספים. הראשון היה נגיב מחפוז בשל הרומן 'בני שכונתנו', שבו הנביא מחמד מתואר כבריון שכונתי, והשני היה אדוניס אשר נהג בשירתו, בעיקר בשנות ה 50 וה 60 להציג עצמו כדובר אלוהי ואפילו כאלוהים בכבודו ובעצמו ולהתייחס באופן אירוני לקוראן, דבר שהוא אסור כמובן בתכלית האיסור".

 שבר את החרוז 

מטזיאון מוזאיק רומס

אדוניס, שפירסם עד עתה יותר מ 20 ספרי שירה, נחשב כיום בעיני רבים לגדול המשוררים בעולם הערבי ושמו מוזכר בכל שנה כמועמד לזכות בפרס נובל (עד היום נגיב מחפוז הוא כותב הערבית היחיד שזכה בפרס). לפני שנתיים היה אדוניס לכותב הערבי הראשון שזכה בפרס גתה, הוא מוזמן דרך קבע להרצות במוסדות אקדמיים באירופה, ובתחילת השנה הוצגה בלונדון תערוכה של עבודות אמנות שיצר בימים שלא נחה עליו רוח השירה.

מלבד שירה, פירסם אדוניס מאמרים תיאורטיים המחדדים את עמדותיו כלפי השירה וכלפי תפקיד המשורר בחברה המודרנית (בעניין זה הוא דומה לת"ס אליוט באנגליה ולנתן זך בישראל, משוררים שהעמידו תשתית תיאורטית שתמכה בפואטיקה שלהם). לתפישתו של אדוניס, השירה הערבית המודרנית נעשתה לכלי של המשטר ושל הדת, ואינה ממלאת את תפקידה. השירה במערב אינה במצב טוב יותר לדעתו, אלא שבמערב מה שעומד בעוכרי השירה הן לא הפוליטיקה והדת אלא התקשורת ותרבות הפופ.

את "מפתח פעולות הרוח" פירסם אדוניס ב 1998. "התחלתי קודם לתרגם את החלק האחרון של הספר, שנקרא 'יערות המשמעות'", מספר שניר, "זה מצא חן בעיני מאוד. פירסמתי את זה בכתב העת 'הליקון' והמשכתי לקרוא ולתרגם מהקובץ הזה של אדוניס. פתאום מצאתי את עצמי עם הספר כולו בידי. אהבתי את האופן שבו הוא נצמד לאירועים אמיתיים בחייו. השהות שלו בפרינסטון, ביקור בניו יורק".

אתה מספר בפתח הדבר שגנזת הרבה תרגומים מערבית בגלל היחס של עולם ההוצאה לאור בישראל לתרבות הערבית. גם כשמדובר במשורר בסדר גודל של אדוניס זו בעיה?

"בוודאי. היה לי סיפור עם נתן יונתן שהיה עורך בספרית פועלים. שלחתי לו קובץ שלם של שירי מחמוד דרוויש, 50 שירים. הוא התלהב מהשירים אבל פחד לפרסם את זה. איש שמאל, איש קיבוץ, אחזה בו פאניקה מול משורר לאומי פלסטיני. זה הפתיע אותי. הילית ישורון, שערכה את כתב העת 'חדרים', ויתרה גם היא על שירים של דרוויש אחרי שפירסם את השיר 'החולפים בדיבור החולף", שבו אמר 'קחו את הדברים שלכם ותסתלקו מפה'. היא השאירה דף ריק בגיליון היכן שהיו אמורים להתפרסם השירים שלו. מאוחר יותר היא התחרטה על כך ואפילו ריאיינה אותו".

דרוויש עורר אולי מחלוקת בישראל אבל בעולם הערבי הוא היה אהוב ומוערך. אדוניס, לעומתו, מעורר מחלוקות גם בעולם הערבי, הן בשל שירתו והן בשל אופיו ודעותיו הפוליטיות. "בכל הספרים בסוריה טוענים שהרסתי את השירה הערבית", הוא עצמו אמר פעם בגאווה גלויה. רבים בעולם הערבי טוענים כי הוא למעשה בגד במסורת השירה הערבית, וכי הוא נמשך יתר על המידה אחרי רעיונות מערביים ולמעשה מחקה אותם.

שירתו אכן ניפצה את המסורת הארוכה של הכתיבה במשקל ובחרוז ששלטה בשירה הערבית. "הוא ייסד את כתב העת 'שער' ב 1957", מספר שניר, "זה היה כתב עת ששינה את פני השירה הערבית. התפרסמו בו לצד שירי מקור גם תרגומים מן השירה האנגלית, הצרפתית. בשירה הערבית המשיכו עד אז לכתוב בתבניות המסורתיות של החרוז והמשקל. אדוניס שבר את זה. הוא כתב שירה מודרניסטית".

חצי הביקורת הופנו גם על כך ששירתו מעורפלת ולא מובנת. "יש אפילו פרופסורים שלא מוכנים לקרוא אותו כי הוא מעורפל", אומר שניר, "אבל בקובץ הזה שתירגמתי, הוא במידה מסוימת פתח דלת חדשה, הוא נעשה יותר מובן. אתה יכול להבין למה הוא מתכוון. תמיד יש נקודות אחיזה. זה יותר נגיש".

בשל הקשיים שהיא מעמידה בפני הקורא, השירה של אדוניס מעולם לא זכתה לפופולריות בקרב הקהל הרחב. "הוא עצמו מצהיר שהוא כותב למשוררים", אומר שניר, "הקוראים שלו מעטים. לדעתו, אם אתה מקבל את המסגרות אז אתה יכול להיות פופולרי. המחדשים והמהפכנים לא יהיו לעולם פופולריים. ניזאר קבאני, למשל, יותר פופולרי ממנו בקרב הקהל הרחב. שיריו של קבאני קלים יותר להבנה והם גם הולחנו. שום שיר של אדוניס לא הולחן, אי אפשר להלחין אותם, הם רב שכבתיים, אי אפשר לקלוט אותם בקריאה אחת. הוא היה תופש את זה כפחיתות כבוד אילו היו מלחינים אותו. הוא מאוד אליטיסט".

אילו קשיים עיקריים העמיד בפניך התרגום של הספר?

"הערבית היא שפה מאוד פשוטה. אבל בשעה שבשירה הקלאסית המלים קשות להבנה אבל המשמעות פשוטה, הרי שבשירה המודרנית זה הפוך. הבעיה היא לא לתרגם אלא איך להפוך את זה לשיר. זה מאוד קשה. בספר הזה היה יותר קל, כי הוא לא סתום והקורא יכול לעמוד על כוונת השיר. כל קטע בספר עומד בפני עצמו, אבל גם קשור בכל מיני אופנים לקטעים האחרים".

אדוניס ודאי היה מסכים עם דבריו של שניר. כשנשאל פעם על מלאכת התרגום אמר בעצמו דברים דומים וטען כי על המתרגם ליצור למעשה שיר חדש ולו גם על חשבון הדיוק. לטענתו, מי שמתעקש על הדיוק כמוהו כגבר שמקום לעשות אהבה עם אהובתו עסוק בספירת המסמרים הנעוצים במיטתה.

סמל להתחדשות

ההתנגדות שמעורר אדוניס לא נובעת רק מסגנון שירתו אלא גם מחוסר היציבות בדעותיו הפוליטיות. יחסו לישראל, למשל, השתנה לא פעם במשך השנים. בצעירותו היה חבר במפלגת ימין קיצונית שביקשה לכונן אימפריה סורית על שטחים נרחבים במזרח התיכון, והוא מתח ביקורת על ישראל. ב 1981, בעת שהתגורר בביירות, אף נפגע חדר השינה שלו מההפצצות הישראליות בעת שהוא ואשתו שהו בבית. "פעם בביירות/ ראיתי את השירה:/ היא היתה נבוכה, מבולבלת,/ נדמתה לי, באותו רגע,/ כמו פסל/ החוקק יצירותיו/ על קירות הרוח", כתב באחד משיריו.

אבל לאחר מכן התמתן אדוניס בדעותיו, ואף קשר קשרי ידידות אמיצים עם משוררים ישראלים, בהם נתן זך ורוני סומק (הוא וזך אף פירסמו ספר שירים משותף). על הסכסוך הישראלי-פלסטיני אמר לאחרונה בראיון ל"גרדיאן": "אני לא רואה פתרון לבעיה בעתיד הקרוב. זה יכול להימשך על פני עשורים רבים. הפלסטינים הם אלה שסובלים בעיקר. הם חיים כבר 60 שנה כפליטים. גם המדינות הערביות דוחות אותם ומשתמשות בהם כבמכשיר פוליטי. הסיפור של הפלסטינים זו טרגדיה בלי פתרון".

אדוניס היה הפכפך גם ביחס אל מולדתו ואל המשטר של אסד. בשעה שהחלו גלי ההתקוממות הראשונים בסוריה, אדוניס יצא נגדם, אבל מאוחר יותר שינה את דעתו ותמך במתקוממים, אם כי בהסתייגות מסוימת. "הוא לא חושב שההתקוממות הזאת תשנה את עולם הערבי", אומר שניר, "כי ההפגנות יוצאות מהמסגדים. אם לדת יש בזה תפקיד מרכזי, אז לדעתו זה לא אביב אמיתי".

מה פשר שינויי הדעה התכופים האלה? האם אדוניס מתאים עצמו להלכי הרוח סביבו? האם הוא מבקש לעורר פרובוקציות? ככל הנראה העניין אינו בזה, אלא בתפישה הפילוסופית העמוקה של אדוניס ולפיה האדם מוכרח להשתנות כל הזמן. גם שם העט שבחר לעצמו מעיד על כך, שהרי שאדוניס, האל הפיניקי, הוא סמל להתחדשות.

"אדוניס כל הזמן משתנה", אומר שניר, "הוא משנה זהות. לתפישתו אין שום מהות שמחזיקה אותך. העניין הזה פזור בכל יצירותיו. משורר, לדעתו, רשאי ואפילו חייב לכתוב מחדש את שיריו כל העת, למחוק, להוסיף, לשנות אותם".

אדוניס עצמו סיכם זאת יפה כאשר העיד על שירתו ואמר: "כל שירתי היא שאלה שאני מציג לעצמי ובעת ובעונה אחת גם לאחרים. שירתי איננה זר פרחים או כורסה נוחה אלא שלהבת יוקדת".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו