בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצעד הגאווה של בן חור

כל הסרטים הקשורים בשמו של גור וידאל, הטובים והרעים כאחד, מעידים על הכישרון, האינטליגנציה, השנינות והתעוזה שאפיינו את מרבית יצירותיו

תגובות

בסרטם התיעודי של רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן - "ארון הצלולויד", על תולדות ייצוג ההומוסקסואליות בקולנוע - סיפר גור וידאל, הומוסקסואל מוצהר, כיצד הבמאי ויליאם ויילר גייס אותו לסייע בכתיבת התסריט של "בן חור" בסוף שנות ה-50. הוא סיפר כי ניסה לשכנע את ויילר להחדיר לסרטו רמיזות שלפיהן היה לבן חור ולמסאלה, רומן קצר. ויילר נעתר, ואף הסכים שהדבר יוסתר מכוכב הסרט, צ'רלטון הסטון בעל הדעות השמרניות. עם זאת, הדבר נאמר לשחקן סטיבן בויד, שהתבקש להחדיר את הרמיזות האלה להופעתו בתור מסאלה בסרט.

הסרט יצא לאקרנים ב-1959 - בלי שווידאל יקבל קרדיט על עבודתו - וזכה ב-11 פרסי אוסקר. זו היתה תחבולה מחוכמת ביותר וכאשר היא נחשפה בסרטם של אפשטיין ופרידמן, הסטון פירסם מכתב זועם ובו טען שכל התוספות של וידאל לתסריט של "בן חור" נדחו בידי ויילר ומפיקי הסרט.

תרומתו של וידאל לקולנוע היתה משנית יחסית לפעילויותיו האחרות, אבל הוא היה מעורב בעשייתם של כמה סרטים מעניינים, כמה סרטים שזכו להערכה ואף סרטים שהושמצו כפי שמעט סרטים הושמצו קודם לכן. היו אלה סרטים שהתבססו על יצירותיו כסופר וכמחזאי, וכן סרטים שכתב בעבורם את התסריט. אבל כל הסרטים הקשורים בשמו של וידאל, הטובים והרעים כאחד, מעידים על הכישרון, האינטליגנציה, השנינות והתעוזה שאיפיינו את מרבית יצירותיו.

לפני שהחל לכתוב תסריטים לקולנוע היה וידאל תסריטאי בסדרות שונות. ב-1956 עיבד וידאל לקולנוע את מחזה הטלוויזיה של פאדי שייפסקי "The Catered Affair", שסיפר על זוג הורים (בטי דייוויס וארנסט בורגניין), שעל אף מצבם הכלכלי הרעוע רוצים לספק לבתם (דבי ריינולדס) חתונה מפוארת. את הסרט העדין והיפה ביים ריצ'רד ברוקס. זו היתה כמעט הפעם היחידה שווידאל היה מעורב בסרט שנושאו לא היה פרובוקטיבי.

ב-1959 עיבד וידאל לתסריט את "לפתע בקיץ האחרון", מחזה בן מערכה אחת של טנסי ויליאמס, שהיה, בבימויו של ג'וזף ל' מנקביץ' לאחד הסרטים הסנסציוניים של תקופתו (העיבוד נעשה עם ויליאמס). הסרט, בכיכובם של אליזבת טיילור, מונטגומרי קליפט וקתרין הפבורן, נע בין הומוסקסואליות, פסיכיאטריה וקניבליזם (במרכז הסיפור עמדה דמותו של משורר הומו צעיר, שבחופשת הקיץ האחרונה שלו, נטרף הלכה למעשה על ידי חבורה של גברים צעירים).

דמותו של אותו משורר לא נראתה בסרט; מה שאירע לו תואר בידי בת דודתו, בגילומה של טיילור, שהיתה שותפתו לחופשה, והוצג בידי מנקביץ' בצורה אקספרסיבית מרומזת. גם המלה "הומו" כמובן לא נשמעה בסרט בהתאם לחוקי הצנזורה של התקופה.

ב-1966 כתב וידאל עם פרנסיס פורד קופולה את התסריט של הסרט רב הכוכבים "האם פאריס בוערת?", שביים הבמאי הצרפתי רנה קלמאן על פי רב המכר של לארי קולינס ודומיניק לאפייר. הסרט, שתיאר כיצד ניצלה פאריס מהשמדה על ידי הגרמנים, לא זכה להצלחה גדולה למרות צוות השחקנים המפואר (קירק דאגלס, גלן פורד, אנתוני פרקינס ואורסון ולס) וצרפתים (ז'אן פול בלמונדו, אלן דלון, איב מונטאן, סימון סיניורה ואחרים).

ב-1970 שב וידאל לטנסי ויליאמס ועיבד לתסריט את מחזהו הכושל "Seven Descents of Myrtle". הגרסה הקולנועית, שביים סידני לומט, נכשלה בקופות ונקראה "Last of the Mobile Hot Shots". ב-1990 כתב וידאל את תסריטו האחרון, עם התסריטאי טונינו גוארה והבמאי פרנצ'סקו רוזי, שניים מיוצריו הגדולים ביותר של הקולנוע האיטלקי, לסרט ושמו "Dimenticare Palermo".

אבל עוד קודם לכן, ב-1979, התבקש וידאל בידי בוב גוצ'יונה, מייסד המגזין "פנטהאוס", ששאף להיות מפיק קולנוע, לכתוב את התסריט לאחד הסרטים המושמצים ביותר בתולדות הקולנוע: "קליגולה", שביים טינטו בראס. וידאל וג'וצ'יונה לא הסתדרו זה עם זה, ג'וצ'יונה השתלט על הסרט ווידאל אף ביקש ששמו יוסר מהקרדיטים אבל לא נענה. הסרט, למרות שחקנים מכובדים כגון מלקולם מקדאול (שגילם את קליגולה), ג'ון גילגוד, פיטר אוטול והלן מירן, הוגדר על ידי רוב המבקרים כפורנוגרפי, ונאסר להקרנה במדינות רבות. למרות כישלונו, הוא לא נשכח ולפני כמה שנים נעשה ניסיון לערוך אותו מחדש, על פי החזון המקורי שהנחה את וידאל ואת בראס.

שני סרטים מצוינים התבססו על מחזות שווידאל כתב: המערבון "יד שמאל היא הנוקמת", סרטו הראשון של הבמאי ארתור פן מ-1958, שתיאר את דמותו של בילי הנער, בגילומו של פול ניומן, כעבריין צעיר במצוקה נפשית. את הסרט השני, "The Best Man" (בישראל הסרט נקרא "הכול למען הניצחון"), ביים פרנקלין ג' שאפנר ב-1964. זהו אחד הסרטים הפוליטיים והחריפים ביותר שהופקו באמריקה ומתואר בו המתרחש מאחורי הקלעים של ועידה לבחירת מועמד לנשיאות (בסרט לא מצוין באיזו מפלגה מדובר).

בעזרת דיאלוגים שנונים וצוות שחקנים מצוין, שבראשו עמדו הנרי פונדה וקליף רוברטסון, מתוארים התככים בתהליך הבחירה בין המועמד הוותיק והמכובד (פונדה) למועמד הצעיר והאטרקטיבי (רוברטסון), שדמותו היתה אמורה להזכיר את זו של ג'ון פ' קנדי. המרכיב העלילתי הנועז ביותר היה ניסיונו של מחנה המועמד שגילם פונדה להביס את רוברטסון על ידי איום בחשיפת קשר הומוסקסואלי שקיים בזמן שירותו הצבאי. וידאל עיבד את מחזהו לתסריט.

הסרט המושמץ השני הקשור לווידאל הוא גרסתו של הבמאי הבריטי מייקל סארן מ-1970 לרב המכר השנון של וידאל "מיירה ברקנדרידג'". הספר והסרט הציגו את סיפורו של גבר, מיירון ברקנדרידג', שעובר ניתוח לשינוי המין ונוסע להוליווד כמיירה ברקנדרידג', מרצה לתולדות הקולנוע. סארן הבליט את צדו הגרוטסקי של הספר בבחירת צוות שחקני הסרט שכלל את ראקל וולש כמיירה, העיתונאי ומבקר הקולנוע רקס ריד כמיירון (שמגיח במשך הסרט כאלטר-אגו של מיירה), ג'ון יוסטון כדודה הנכלולי של מיירה, פארה פוסט קודם ל"מלאכים של צ'ארלי" בתפקיד הנערה הזוהרת הכל-אמריקאית, והסנסציה - מיי וסט בת ה-77, שחזרה למסך הקולנוע אחר היעדרות של 27 שנים וגילמה סוכנת שחקנים שעדיין מחשיבה את עצמה לפצצת מין.

הסרט היה פתטי, גם אם וסט, שהיתה גם מחזאית ותסריטאית, ונראתה בסרט כאילו פוחלצה, התעקשה כמו תמיד לכתוב את הדיאלוגים שלה בעצמה וסיפקה כמה מהרפליקות היותר מוצלחות שלו.

כך למשל, כאשר היא מראיינת שחקן שאומר לה שגובהו שישה רגל ושבעה אינצ'ים היא אומרת לו: "בוא נשכח מהשישה רגל ונתרכז בשבעה אינצ'ים". הסרט נקטל בידי המבקרים, נכשל בקופות, אבל שהצפייה בו היא חוויה שהמלה פולחן קטנה מלהכיל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו