בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני לא זוכרת כלום": ספר השיכחה והצחוק

נורה אפרון ידעה לכתוב בהומור ובפיכחון, אבל עיקר כוחה היה טמון בכנותה הברוטאלית

תגובות

אני לא זוכרת כלום ועוד הרהורים ומחשבות

נורה אפרון. תירגמה מאנגלית: אורית הראל. הוצאת עם עובד, 123 עמ', 84 שקלים

כמה מתאים לנורה אפרון לקרוא לספר זיכרונות "אני לא זוכרת כלום"; זו דרך שנונה להתמודד עם משימה שיש בה נפיחות, לנטרל קצת את המכובדות המזויפת. כי אם יש משהו הרחוק מרחק רב מכתיבתה של העיתונאית, התסריטאית והסופרת הניו-יורקית נורה אפרון זה התייפייפות. היא אולי היתה מכנה את זה פשוט "בולשיט".

ספרה החדש, שראה אור בארצות הברית ב-2010, יצא בישראל בסמוך למותה, בסוף יוני האחרון, בגיל 71. הספר החדש אינו שונה מאוד מהספר הקודם שלה, "אני שונאת את הצוואר שלי" (שראה אור גם הוא בהוצאת עם עובד ב-2009). גם הוא כולל סיפורים אישיים קצרים, כתובים היטב, מצחיקים וקולעים בול למטרה. ההבדל העיקרי הוא שבספר הקודם קובצו מאמרים שהתפרסמו במגזינים כ"ווג", ו"ניו יורקר", ובספר החדש מדובר בקובץ של פוסטים שנכתבו בין השאר לאתר "האפינגטון פוסט". ההבדל הזה לא רק מסביר את השוני בכתיבה - לפעמים המאמרים ארוכים, לפעמים קצרצרים, פה ושם היא מצרפת מתכון, לפעמים הרהור קצר על מרק עוף, ובסוף גם רשימות של דברים שתתגעגע אליהם וכאלה שלא - אלא הוא גם מלמד על השינוי שחל בעיתונות הכתובה, שבה החלה את דרכה.

דבר אחד לא השתנה והוא שגם כשאפרון כותבת על צווארה המידלדל, כמו בספרה הקודם, וגם כאשר היא כותבת על השדיים שסירבו לצמוח במאמר הנפלא שלה מ-1972 "כמה מלים על שדיים" שכתבה למגזין "אסקווייר", היא מקפידה על כנות ברוטאלית (לצד כתיבה משעשעת ממש). ולפעמים זו סתם כנות מפכחת כמו ב"המלה שמתחילה באות ג'", הפרק המוקדש לגירושים: "אנשים תמיד אומרים שברגע שזה עובר, שוכחים את הכאב. זו קלישאת הלידה: שוכחים את הכאב. אני לא מסכימה. אני זוכרת את הכאב. מה שבאמת שוכחים זה את האהבה", היא אומרת.

בסיפור הראשון, ששמו כשם הספר, מתארת אפרון בת ה-69 מה זה להרגיש זקנה. "יש לי תסמיני זיקנה רבים, מעבר לאלה הפיסיים. מפעם לפעם אני חוזרת על עצמי, אני משתמשת בביטוי 'כשהייתי צעירה'. לעתים קרובות אינני מבינה בדיחה, אף שאני מעמידה פנים שאני כן... אין לי מושג מיהם כל האנשים המופיעים במגזין 'פיפל'".

המלחמה והפסיכולוג

השיכחה היא עובדה שאפרון חולקת עם קוראיה, אבל היא גם אמצעי ספרותי למסור מידע. הנה חלק מהדברים שהיא לא בדיוק זוכרת: שהיא פגשה את אלינור רוזוולט; סיקרה את הביקור הראשון של הביטלס בניו יורק; התייצבה בחזית הבית הלבן כשניקסון התפטר, וכמובן שאי אפשר בלי הנקודה הישראלית של הסופרת היהודייה - ב-1973 היא נסעה לישראל "לסקר את המלחמה, אבל הפסיכולוג שלי אסר עלי באיסור חמור להגיע לחזית", היא כותבת.

הבמאית של הסרט עם מג ריאן וטום הנקס, "יש לך הודעה" (מ-1998), אולי כבר זקנה, אבל מספיק מחוברת למציאות כדי לדעת שהזיכרון מוערך יתר על המידה בעידן הנוכחי: "אני חיה בעידן הגוגל, אין ספק. ויש לכך יתרונות. כששוכחים משהו, אפשר לשלוף את האייפון ולחפש בגוגל. עידן הקשישות נהפך לעידן הגוגל, ותודו שיש לכך צליל הרבה יותר נעים, צעיר, טרנדי ועכשווי". מודים.

גם כשהיא מסייגת דברים במלים "למיטב זיכרוני", היא מביאה סיפור עשיר בפרטים מרתקים על תקופה בחייה שהיא פיסת היסטוריה. בפרק "עיתונות: סיפור אהבה" היא מגוללת את צעדיה הראשונים בעולם הזה (כולל שביתת עיתונאים שנמשכה 114 ימים ושינתה את פני התקשורת בארצות הברית), שאליו התגלגלה בשל "הרצון להיות עיתונאית או הרצון לצאת עם עיתונאי", היא כבר לא זוכרת "מה קדם למה".

מהתיאור שלה מתקבלת גרסה אישית לסדרה "מד מן", הממוקמת גם היא בתחילת שנות ה-60 בשדרות מדיסון בניו יורק. אפרון החלה לעבוד במגזין "ניוזוויק", שבו הבוס הבטיח לה "כי נשים אינן נהפכות לכתבות", ולכן החלה את דרכה כנערת דואר. "אם הייתם בוגרי מכללה (כמוני) - התקבלתם לעבודה בתפקיד נערת דואר. אם הייתם בחור (לא כמוני) בעל אותם כישורים בדיוק, התקבלתם לעבודה בתור כתב ונשלחתם לאחד ממשרדי המגזין ברחבי אמריקה. זה לא היה צודק, אבל השנה היתה 1962, ואלה היו פני הדברים". אך לא אחת כנורה אפרון תשלים עם דברים כאלה, ולכן ניצלה כל פרצה בנוהל הזה והתקדמה עד שהגיעה למעמד של כותבת.

אפרון לא מדברת רק על הקריירה שלה, אלא גם על אימהות וגם על אמה שלה, וגם על השילוב בין האימהות לעבודה. בפרק "האגדה" היא מציינת שהאירועים המדוברים התרחשו "הרבה לפני הולדת המושג 'לרצות את הכל'" - נושא שנהיה נפיץ במיוחד, שוב, כשהתפרסם לפני כחודש מאמר של אן מארי סלוטר, בכירה לשעבר בממשל האמריקאי, שטענה כי נשים עדיין אינן יכולות להשיג את ה"הכל" הזה.

המחזה האבוד

הספר כולל גם נימה נוגה. למשל, כשאפרון מספרת על יחסיה הטעונים עם הוריה. היא אמנם פיללה למותה של האם האלכוהוליסטית שלה, ועם זאת, היא גאה שסיפור גבורה של האם התברר כלגמרי נכון. על אביה היא אומרת, "תמיד קיוויתי שיגלה עניין כלשהו בילדי, מקס וג'ייקוב, אבל הוא אפילו לא זכר את שמותיהם. יום אחד ג'ייקוב ענה לטלפון ואבי שאל: 'זה אברהם או השני?' לזכותו של ג'ייקוב ייאמר כי בגיל שבע ידע שזה מצחיק. ולמרות זאת, זה העציב אותי".

למרות העצבות שבסיכום הזה, המאמרים על חייה גורמים לך לרצות להזמין את "מה שהיא הזמינה", כפי שנאמר בסצינת השיא עם אמו של הבמאי רוב ריינר בדיינר ב"הארי פגש את סאלי" (סרט שאפרון כתבה לו את התסריט ושינה את חייה, כך לפי עדותה). יש בספר, הקצר (קצר מדי), שנקרא במהרה, כל מה שנורה אפרון יודעת לתת: נקודת מבט מפוכחת שבה בעת מלווה בקריצה, על נשים, סקס והעיר הגדולה.

בספר המאמרים הזה - ז'אנר אמריקאי שלא ממש משגשג בעברית, וחבל - היא גם מציינת, כשהיא כמעט בת 70 ומתצפתת על חייה, את מה שאינה מצליחה לשכוח. לא מדובר באירועים דרמטיים; "אלה כמה מהדברים שאני יודעת, והם חסרי כל ערך, ותופסים הרבה יותר מדי מקום במוח שלי". והיא גם מביטה אל האופק ואל מה שהוא טומן בחובו; בפרק ושמו "כישלונות" היא מפרטת פנטסיה שלה, הקשורה לאופן שבו, בשוכבה על ערש דווי, תגרום להעלאת מחזה שלה שכשל.

בזמן כתיבת המאמרים נורה אפרון כבר ידעה שהיא חולה. בתום הספר, היא מודה גם לרופאים שלה, אבל כנראה לא ידעה עד כמה ספורים ימיה. "בשלב כלשהו", היא כותבת, "אהיה לא סתם זקנה, יותר מבוגרת, או די מבוגרת. אהיה ממש זקנה. הגיל יגביל את פעילותי: משהו ימנע ממני לקרוא, לדבר או לשמוע את מה שנאמר; משהו ימנע ממני לאכול את מה שאני רוצה או לצאת לסיבוב מסביב לבלוק. זיכרוני, שעליו אני עדיין מסוגלת להתבדח, ייעשה כה מטושטש שאצטרך להעמיד פנים שאני יודעת מה קורה".

זה לא קרה. אולי מזלה שלא הגיעה לשם. אך מבחינת הקוראות והקוראים שלה, שעוד יכלו להרוויח מאמרים נוספים שיצטרפו לקובץ כמו זה, לכתה היא אבידה של ממש.

I Remember Nothing and Other Reflesctions / Nora Ephron

אי-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו