שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לסדום ובחזרה עם דן בן אמוץ

בכנס בהיידלברג חלקו כבוד לרומאן הנשכח "לזכור ולשכוח" של דן בן אמוץ, מראשוני הספרים בעברית שדיבר על שיבה לגרמניה כאלטרנטיבה לציונות, ועל סקס עם גרמניות כנקמה על השואה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שאו ראשיכם, ספרים נשכחים של נעורינו; אתם, שהביקורת חמוצת הארשת השליכה מלפניה כספרות זולה, מפני שנכתבתם בשפה לא-נכבדת, ומפני שהיה בכם יותר מדי סקס. והנה, כמו הברווזון המכוער מהאגדה, יש מקומות שבהם מעריכים אתכם. בהיידלברג שבגרמניה, בבית הספר הגבוה ליהדות שם, השתתפתי בכנס על מקומה של גרמניה בספרות העברית, והפרופ' ענת פיינברג, מראשי בית הספר, נשאה הרצאה על דן בן אמוץ והרומאן שלו "לזכור ולשכוח". הייתי תחילה כאיש נדהם: מה לדן בן אמוץ ולמקדש האקדמיה?

מעטים זוכרים כיום את "לזכור ולשכוח", שהיה רב-מכר מהראשונים בכלל בעברית, ומהספרים הראשונים, אם לא הראשון, שדיבר בגלוי ובאופן בוטה על השיבה לגרמניה כאפשרות ממשית לצעיר ישראלי. היום זה דבר מובן מאליו כמעט. ברלין מלאה בצעירים החושבים לקשור את חייהם עמה. אך לא כך היה בזמן שהספר התפרסם (1968), בעיצומה של האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים. השם "גרמניה" לבדו עורר אז פלצות, ומי שירד לשם או אף ביקר בה כתייר נחשב חצי-בוגד.

"לזכור ולשכוח" מספר על בן למשפחה יהודית מפרנקפורט שנספתה בשואה, השב לעיר הולדת הוריו לצורכי קבלת פיצויים, מתאהב שם בגרמנייה נוצרייה, מתחתן אתה שם ומוליד לה בן. הגיבור, המסויט עדיין מן האובדן של משפחתו, הרואה נאצים בכל מקום (לפעמים מתברר שהנאצי שישב מולו ברכבת היה בכלל יהודי), מגיע לבסוף להכרה שהדרך היחידה להנציח את זכר השואה היא דרך הדווקא - לעשות את המעשה שהנאצים, וגם יהודים באופן מסוים, ראו ורואים בו תועבה גדולה: נישואי תערובת.

ברור כשמש למה רומאן המהלל נישואים בין יהודי לגויה לא היה לו סיכוי להיות רומאן קאנוני בישראל, גם אילו היה מופתי מבחינת סגנון הכתיבה שלו. וצריך להודות על האמת שזה אינו ספר מופת מבחינת הכתיבה. אבל הוא רומאן נועז מאוד לשעתו, המדבר על יחסי מין ומתאר אותם לפרטים באופן שלא היה רווח כלל בספרות העברית. ואפילו על הומוסקסואליות מדבר "לזכור ולשכוח" באופן גלוי.

אלברכט דירר, לוט ומשפחתו בורחים מסדום, 1496

והעברית הרעננה כל כך, הפיקנטית, החיה. בן אמוץ לא ראה עצמו "סופר" אלא בא מתחום הבידור הקל, ולא ראה עצמו מחויב להרשים אנשי ספרות אלא פנה אל הקהל הרחב.

"לזכור ולשכוח" בנוי במתכונת של סיפורי חניכה, ובכלל זה סיפורי חניכה יהודיים, המספרים על יציאתו של צעיר מן העיירה הקטנה אל העיר הגדולה רבת הסכנות, הפיתויים והאתגרים. הדבר הקרוב ביותר ברוחו ל"לזכור ולשכוח" העולה על דעתי הוא סדרת הרומאנים של הסופר היהודי-הצרפתי בן קורפו, אלבר כהן, המתאר את עלייתו לגדולה של גיבורו היהודי בחברה הגבוהה של אירופה דרך כיבושי נשים, המוקסמות מן האנרגיה המינית שלו. לשכב עם נוכרייה, בעיניו, היא הנקמה המתוקה ביותר של היהודי בדורות של אנטישמיות. כך בדיוק נמרץ מרגיש גם גיבורו של דן בן אמוץ כשהוא שוכב עם הנשים שהוא פוגש בנסיעותיו באירופה.

התחכום המסוים שבשם "לזכור ולשכוח" אינו ניכר במבט ראשון. לכאורה מדובר בהתלבטות של הגיבור הישראלי, המבקש להיות "נורמלי" ומנסה להיפטר מטראומות השואה שלו על ידי שיכחה, המתבררת שוב ושוב כבלתי אפשרית. אבל זו רק שכבה אחת של הקונפליקט. השכבה העמוקה יותר, והחתרנית יותר בעיני, היא ההתלבטות בין החובה לזכור את הארץ ואת חובת הנאמנות אליה, כלומר: החובה הציונית, לבין הזכות האנושית להיות אזרח העולם, משוחרר מחובות של חברות בקהילה דתית או אתנית כלשהי, בארץ החופש המיני שהיא גרמניה. אבל בסופו של דבר בוחר הגיבור של "לזכור ולשכוח" לחזור לחיות בישראל. אולי מפני שאירופה מצטיירת לו בסיכומו של דבר כסדום רשעה ומושחתת ללא תקנה, שמוטב לטהורי הלב להתרחק ממנה.

לנירנברג, התחנה האחרונה במסעי הגרמני הזה, באתי כדי לבקר בתערוכה שייחלתי לראותה זמן רב, ושמה "דירר המוקדם" במוזיאון הגרמאני-הלאומי שבעיר. אמן הרנסנס הגרמני הגאוני אלברכט דירר נולד וחי רוב חייו בנירנברג, והבית שבו יצר עומד עדיין על תלו לרגלי הטירה בעיר העתיקה. אבל רק אחת לדור מציגים את ציוריו, המפוזרים במוזיאונים רבים ברחבי העולם, במקום אחד. תורים ארוכים השתרכו מחוץ למוזיאון, מכיוון שאין מתירים ליותר מכמה עשרות מבקרים להיכנס ביחד לאולמות התערוכה.

דירר המוקדם היה בעיקר אמן שובב, ובציורי בחרותו אפשר להבחין באופן הקליל ואולי ההומוריסטי שטיפל לפעמים בנושאים כבדי משקל. מציור אחד שלו לא יכולתי להתיק את העיניים זמן רב: זה ציור שצייר על צדו האחורי של לוח, שבצדו הקדמי מתוארת במלוא כובד הראש מדונה וילד, נושא קלאסי וקאנוני.

הציור שעל הצד האחורי אולי לא נועד להצגה בכלל ועל כן נמשכתי אל עצם הפוטנציאל החתרני שלו. ואכן מוצג בו נושא חתרני: לוט הנמלט מסדום העולה בלהבות, נושא סל עם ביצים, ומאחוריו משתרכות שתי בנותיו (שהמקרא ייעד להן תפקיד של שתי סוטות, השוכבות עם אביהן במערה בלא ידיעתו ויולדות לו בחטא שני בנים). ברקע מפוסלת דמותה של אשת לוט, שהסבה את ראשה לאחור ונהייתה לנציב מלח. לוט נראה, עם סל הביצים שלו, כעין קריקטורה, ובנותיו, זו אוחזת בכישור וזו נושאת צרור על ראשה, נראות כשתי האחיות הרעות מ"סינדרלה".

רוצה לומר, גם הצדיקים הנמלטים מסדום החטאה, נושאים עמם, כמו וירוס, את החטא, שיופץ על ידיהם בעולם, מיד עם שוך הלהבות של סדום. אפשר לדבר על כך גבוהה גבוהה, אבל אפשר גם להעביר את המסר הזה בקלילות, כמו דירר בציורו הנסתר, וכמו, להבדיל, דן בן אמוץ, ב"לזכור ולשכוח", רומאן על נסיעה לסדום, כדי לטעום מחטאיה, והשיבה ממנה, נגוע בווירוס שלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ