בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משמרת הבוקר של עולם הזנות

כבר בעשר בבוקר נפתחות הדלתות ללקוחות במכוני ליווי, דירות דיסקרטיות ומועדוני חשפנות. רבות מהנשים העובדות הן אמהות, חלקן בהריון מתקדם. מסע מטלטל אל תחילת יומה של תעשיית המין בישראל

371תגובות

אור השמש המסנוור דוהה אט אט. בבניין מהוגן ואפרורי הממוקם באחד מהרחובות הסואנים שבמרכז תל אביב מתגלה בקומת הכניסה חדר מדרגות כמו נסתר, צדדי, המוביל מטה־מטה לקומת מרתף. נקישה בדלת ועינית מצלמה זערורית המוצבת בדופן הקיר מנצנצת בירוק זרחני. במשך שתיים־שלוש דקות נסקרת דמותי במצלמה במעגל סגור. דלת מזמזמת נפתחת. רונה, אשה צעירה, ניגשת לעבר דלת הכניסה בהבעת פנים קפואה. היא לבושה בכותונת לילה קצרצרה, לרגע היא מתבוננת בי בחשדנות אבל אט אט מפשיר מבטה כמו משינה עמוקה ופניה לובשות חיוך מכני.

מוזיקת צ’יל־אאוט אווירתית ומצננת מתנגנת במקום. מסדרון ארוך צר ומעוצב נפרש ונשים עטויות מגבות צחורות זעירות מהלכות בתזזית, מצחקקות ומזדרזות להיבלע מאחורי דלתות נטרקות. סמוך לדלת הכניסה ממוקם דלפק בר שעליו רוכן כעת גבר כבן 30, נאה, לבוש בקפידה. הגבר מגניב מבט מהיר לעבר הנשים החולפות ומזיז כוס משקה מצד לצד. התאורה האפלולית והרכה שבדירה ותנועת האנשים הקצבית מאפשרת לשכוח בקלות שהשעה היא 10:30 בבוקר. זהו אחד ממכוני הליווי המובילים והעמוסים בעיר. בשעת בוקר מוקדמת, ששת החדרים שבדירה שבהם ניתנים שירותי מין, כבר בתפוסה מלאה. במשמרת הבוקר נמצאות מספיק נשים כדי לעמוד בעומס.

פליקס לופה

“זה סוד גלוי”, אומרת רונה ‏(שמות הנשים העוסקות בזנות בדויים‏), “אנשים יודעים שהמקומות פועלים בבוקר. טוב, אולי חוץ מהנשים הנשואות”, היא מחייכת בממזריות. “הגברים יודעים”, היא אומרת בהחלטיות. “אנחנו פותחים את המקום בעשר בבוקר, ותאמיני לי שאם היינו פותחים בתשע, הלקוחות היו באים כבר בתשע. אם היו קובעים ששעת הפתיחה היא שמונה בבוקר - הם היו באים בשמונה. כל פעם כשאני מגיעה בבוקר יש תור של גברים בחדר המדרגות שמחכים כבר לפתיחה”. גבר יוצא מחדר סמוך. מבטו סורק בבהילות את המסדרון. הוא מתקדם במהירות לעבר דלת היציאה.

רונה מובילה אותי לאחד מהחדרים הפנויים. החדר מרוהט בסגנון עץ כפרי ומשופע בציורים מסוגננים. לצד המיטה שסדיניה מתוחים בקפידה ממוקם מקלחון. “שבי, שבי”, היא מפנה ארגז עץ עתיק ממגבות בד. רונה פושטת את השמלה וכורכת סביב גופה מגבת קטנטנה. בטן הריונית נגלית.

את בהריון?

“כן”, היא מחייכת. “אני עושה חמש־שש לקוחות, אולי שבע”, היא מפסיקה את דיבורה השוצף כשהיא מגלה שאני נדהמת. “זה בסדר, זה לא נחשב לרציני”, היא מנסה להרגיע. “בשבילי זה לא הרבה. לא יודעת, אולי זה הרבה בשבילך?” היא שואלת בהתרסה. “אני בוחרת מה אני עושה ואת הלקוח”, היא מקשיחה את טון הדיבור שלה והודפת כל ניסיון להמשיך את הדיבור בנושא.

כמה משמרות בשבוע?

“שלוש־ארבע, תלוי. מעשר בבוקר עד שש בערב. זה עדיף על משמרת לילה”.

מה ההבדל?

“משמרת לילה לא נוחה לי כאמא. בלילה יש יותר לקוחות. אמנם המשוואה היא שיותר לקוחות זה יותר כסף במשמרת, אבל העבודה מסתיימת לפנות בוקר ויכולה לכלול 12–14 שעות עבודה. זה לא ממש מסתדר עם אמהות. יש הבדל גם בסוג הלקוחות - אלה טיפוסים של לילה, בליינים, סטלנים, גברים שבאים בקבוצות, גברים שבאים לצוד. יותר שתיינים, מסוממים, יש יותר אלימות, הלקוחות של הלילה לא נקיים במיוחד”.

ולקוחות הבוקר?

“גברים עובדים - היי־טק, רופאים, אנשי עסקים, עורכי דין”, לקולה מתגנב טון של גאווה. “כמעט כולם נשואים. הם מראים לי צילומים בנייד של האשה והילדים. אלה אנשים שהם בדרך לעבודה או שהם יצאו לפגישה או לארוחת צהריים. אין להם ריח של אלכוהול, הם נקיים מאוד, מסודרים והם יותר ממוקדים וקצרים בזמן”, היא צוחקת. “זה לקוח שיודע מה הוא רוצה וחייב לחזור מהר למשרד”.

איך זה שאת עובדת בזנות גם בתקופת הריון מתקדם?

“אני המפרנס”, היא אומרת בלקוניות ונעטפת בחומת הגנה קשיחה.

מישהו בסביבה הקרובה שלך יודע שאת פה?

“מה פתאום, אף אחד לא יודע כלום”, היא נבעתת. “אני משקיעה בילד שלי המון. הוא מחונן”, היא מגלגלת במהירות את נושא השיחה על האמהות ושוקעת בדיבור על בנה. רונה עוצרת לפתע את שטף הדיבור ומתקשרת למטפלת. “תגידי, הילד בסדר?” היא שואלת. “מה הוא עושה עכשיו? תני לי, תני לי לדבר איתו ולהזכיר לו שיש לו חוג היום אחר הצהריים”, היא מבקשת ומעבירה הוראות תפעוליות לבנה. רונה מנתקת את השיחה וחיוך עולה על פניה. “יש לי ילד מחונן”, היא חוזרת ואומרת.

בשיחה הקצרה איתה נחשפים פרטי חיים קשים: בן זוג שנטש, חובות, דיכאון שהיא נלחמת בו בהתמדה. “בהתחלה היה לי מאוד קשה לעבוד בזנות”, היא מודה, “היו ימים שזחלתי על הרצפה בבכי”. רונה נראית מנותקת. היא מחייכת לעצמה, מנידה את ראשה מצד לצד ופוסקת: “בחיים, בחיים, בחיים לא אחזור לעבודות שכר מינימום. בניגוד לעבר אני יכולה היום לקנות לילד שלי ה־כל, לרשום אותו לבית ספר מצוין, לתת לו חינוך שאני לא זכיתי לקבל ולהיות אמא הכי טובה”. פניה מתקדרות, כעבור דקה היא עוטה מחדש הבעת פנים חייכנית, מהדקת את המגבת ויוצאת מהחדר לעבר הלקוחות שממשיכים להגיע למקום.

“פגישה דחופה מחוץ למשרד”

זה כחודש ימים שאני מסיירת יחד עם ארגוני סיוע במכוני ליווי, בדירות דיסקרטיות, במכוני עיסוי ומועדוני חשפנות ברחבי גוש דן הפועלים לרווחה החל משעות הבוקר. בקרים מוצפי אור של שיטוט בבנייני מגורים ובתי עסקים מרובי מפלסים, גדושי מדרגות, משופעי חצרות נסתרות, המצפינים זירות זנות שעוטות באור היום תפאורה לילית בניסיון למתוח את תחושת הלילה כמה שרק אפשר.

הזנות המזוהה בתודעה החברתית כאפלה, לילית, נעשית במחשכים, כבר מזמן אינה תחומה רק לשעות הלילה. אור היום השמשי, הבוהק, לא מחשיך לרגע את פעילות תעשיית המין הישראלית. בכל בוקר מתעוררת תעשיית המין, מפוהקת ומנומנמת מלילה סוער שהסתיים בין ארבע לחמש לפנות בוקר, אבל היא לא באמת עוצרת, היא רק נחה. בעשר בבוקר כבר פותחים במרבית זירות הזנות את הדלתות המאובטחות לקהל הלקוחות. אלה מתקבלים בסבר פנים רך ומתוק על ידי נשים עירומות למחצה. מדי בוקר, לעיני כל, הופכת תעשיית המין לתופעה יומיומית, כמעט נורמטיבית. משמרת עבודה לכל דבר.

מאיה פאליי, מדריכה טיפולית במרפאה ניידת של מרפאת לוינסקי של משרד הבריאות, מסיירת במסגרת תפקידה כבר ארבע שנים בזירות זנות. היא מאתרת כתובות של מקומות שבהם קיימת זנות ונכנסת אליהם יחד עם עובדות סוציאליות ואחיות. הצוות עורך בדיקות לאיתור מחלות מין ויוצר קשר אישי עם העובדות בזנות שהופך במשך הזמן לקשר טיפולי משקם. “אישית קשה לי יותר להיכנס לזירות זנות בבוקר”, אומרת פאליי. “את נכנסת למקום שמתחפש למקום עבודה מהוגן, נותן תחושה של עבודה משרדית ממש. יש שימוש במילים מכובסות כמו ‘משמרת’, ‘עבודה’, ‘פקידה’, ‘מאגר עובדות’. הכל נועד לנרמל את הזנות, להפוך אותה לשגרתית, כמו עבודה רגילה, ולהסוות את הניצול שמתחולל שם”.

דודו בכר

מה מאפיין את הלקוחות שמגיעים בבוקר?

“הרבה מהם לקוחות קבועים. זו לגמרי השגרה שלהם - לצאת בצהריים מהעבודה וללכת לזירת זנות. למראית עין אלה לקוחות מהוגנים, נקיים, מסודרים. הם נחשבים לרגועים, אין להם עניין להסתבך בתקרית אלימה. הם נותנים תחושה שהביקור במכון הליווי הוא טבעי לגמרי עבורם, יומיומי”.

הנשים בזנות והלקוחות חולקים פחד זהה - חשש ובושה שהסביבה הקרובה להם תגלה שהם חלק מתעשיית המין. שתי האוכלוסיות האלה גילו שדווקא אור היום מספק את ההסוואה המושלמת. הבוקר הוא סיפור הכיסוי המושלם של רבים מהלקוחות והנשים בזנות. “משמרת הבוקר” במכוני העיסוי מתחילה בעשר ומסתיימת ב–16:00–17:00, במכוני הליווי ובדירות הדיסקרטיות היא מסתיימת ב–18:00, ובמועדוני החשפנות המשמרת נמתחת עד 20:00.

כך הופכת העבודה בזנות בשעות היום נוחה להסתרה עבור מרבית האמהות. מוקדם בבוקר הן לוקחות את הילדים לגנים ובתי הספר או משאירות אותם בידי מטפלת כשהן מספרות לסביבתן שהן יוצאות לעבודה. הלקוחות מצדם מגלים גם הם שסדר היום ה”נורמטיבי” אינו מעורר כל חשד - הרחק מעינה הבוחנת של בת הזוג וסביבת העבודה שלהם הם יכולים לצאת ל”הפסקת צהריים” או להתחיל את הבוקר ב”פגישת עבודה דחופה מחוץ למשרד”. בסוף יום עבודה כזה הם חוזרים הביתה לחיק האשה והמשפחה האוהבת מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת.

“כ–90 אחוז מעובדות הבוקר בזנות הן אמהות חד־הוריות”, מעריכה רני חלאבי, מנהלת הפעילות של המרפאה הניידת. “אלה נשים שנלחמות לגדל את הילדים בעצמן. הן עובדות בזנות בבוקר כי אלה שעות שנוחות להן כאמהות - הילדים במוסדות חינוך והן לא צריכות להוציא כסף על בייביסיטר או מטפלת. הן משתדלות שהעבודה בזנות תסתיים בשעה שתאפשר להן לאסוף את הילדים ממוסדות החינוך ולהיות איתם בערב בבית”.

לדבריה, גיל האמהות בזנות נע מנשים צעירות בתחילת שנות ה–20 המוקדמות ועד לאמהות בנות 45–50. “הן אמהות לילדים רכים, ילדים בגיל גן ובית ספר ואפילו לחיילים בצבא. הרבה אומרות שהעיסוק שלהן בזנות הוא בגלל עוני ומחסור כלכלי. הפגיעוּת הכלכלית של החד־הוריות והאפשרויות המוגבלות שלהן להשתכרות בהחלט מהוות גורמים משמעותיים לעיסוק בזנות, אבל בשיחות טיפוליות איתן מתחוור שמצוקה כלכלית היא לעולם לא הסיבה היחידה שגרמה להן להגיע לזה. את תמיד תגלי שבעברן יש חוויה של פגיעה מינית או אלימות קשה או הזנחה רגשית חריפה”.

טל לוין־רוטברג, עובדת סוציאלית במרפאת לוינסקי המעניקה טיפול פסיכו־סוציאלי לנשים בזנות ולמשתקמות מוסיפה: “התרבות שלנו מעודדת הקרבה מצד האם. בעולם הזנות התפקיד הזה מקבל משמעות עמוקה יותר. מדובר בנשים שהיו קורבן בילדות וכיום מקריבות עצמן למען ילדיהן. הן רוצות לתת לילדים שלהן את מה שהן לא קיבלו. כדי לספק לילדים שלהן את הדברים הבסיסיים - אוכל, חינוך, חוגים ורווחה כלכלית הן מוכנות להיות קורבן ולעבוד בזנות”.

דניאל בר און

להקיא בסוף יום עבודה

בעשר בבוקר כבר מתייצבות הנשים בזירות הזנות, כלומר, מכוני ליווי, דירות דיסקרטיות, מכוני “עיסוי” ומועדוני חשפנות. לרוב הן מגיעות מערים מרוחקות, כדי לא לעורר חשד בלב המקורבים להן שזה עיסוקן או מפחד שמישהו המוכר להן יגיע למקום כלקוח ויזהה אותן כעובדות זנות. מרביתן משתמשות בתחבורה ציבורית כדי לשוות לעצמן בעיני הסביבה דימוי של אשה עובדת ומתוך ניסיון אמיתי לחסוך בהוצאות ולהצטמצם. כדי לא למשוך תשומת לב הן יוצאות מביתן כשלבושן סולידי מאוד, צנוע, פשוט, השיער אסוף או מסורק ברישול. בתיק הן מחזיקות הלבשה תחתונה מצועצעת ופרטי ביגוד חושפניים. במוקדי הזנות עצמם הן משתמשות לרוב באיפור כבד, מדגישות שפתיים ולעתים עוטות פאה או משתמשות בתוספות שיער כדי למנוע זיהוי מצד הלקוחות.

“אנחנו רואות שהרבה מהן מנסות בסוף יום עבודה בזנות להשאיר את מה שעבר עליהן מאחור ולהתחבר לזהותן השנייה, זהותן הביתית”, אומרת טל לוין־רוטברג. “הן מפתחות טקסים לפני שהן יוצאות מהמכון - הן מתקלחות ומקרצפות את הגוף כמו להוריד מעצמן את הזוהמה, שותות הרבה מים ממש כמו בטקס היטהרות. יש כאלה שמקיאות, ובדרך זו הן כאילו מוציאות החוצה הכל, הן לובשות בגדים שלא מזוהים עם העיסוק - ג’ינס פשוט, חולצה סגורה. למרות כל זה אמהות רבות אומרות שכשהן חוזרות מיום עבודה בזנות קשה להן לגעת בילד שלהן. קשה להן לחבק את הילד שמסמל עבורן משהו טהור”.

מאיה פאליי מוסיפה: “נשים שעובדות בזירות הזנות בבקרים סובלות מניתוק קשה מאלה שעובדות בלילה. “הרבה מעובדות הזנות בלילה הן מכורות ונזקקות לחומרים שיגרמו לנתק. איכשהו אני חווה מנשים שעובדות ביום יותר ניתוק. הן משדרות נתק טוטאלי. הן לא זוכרות דברים, ההדחקה שלהן חזקה מאוד. הן עושות סידורים באמצע היום במכון הליווי. לפעמים את רואה אותן יוצאות לחצי שעה ממכון הליווי לחנויות כדי לעשות קניות לבית או מתקשרות הביתה לילד, בין לקוח ללקוח, ומנהלות שיחה כאילו הכל רגיל. כמי שיוצרת איתן קשר רגשי במטרה להושיט יד לצאת מהזנות הן הכי מרוחקות מעצמן.
“זה שובר את הלב להיכנס לזירות זנות, לשמוע קטעי שיחות על אמהוּת ולראות אותן יושבות ומחכות ללקוח מתוך השתוקקות לכסף המהווה עבורן אמצעי לקניית אוכל למשפחה”.

איך את מתרשמת מהאמהות שלהן?

“יש המון דיבור על הילדים אבל את מרגישה נתק נפשי חזק. הן מאוד חומריות ביחס לילד. הכסף מאוד במרכז היחסים עם הילד. נתינה נתפסת אצלן במושגים חומריים ולא במושגים רגשיים”.

אפשר לחיות אחרת

מסדרונות דירות הזנות מוארים בתאורת לילה עמומה והמקומות מוסתרים בווילונות כבדים, משתדלים לתעתע ולהשרות אווירת לילה חושנית. מרבית המקומות מנסים לתת תחושה של זמן העומד מלכת, להעלים עקבות בוקר, להשכיח מהלקוח שהשמש קופחת בחוץ. דלתות נפתחות ונסגרות, חריקה וטריקה מהווים רעשי רקע קבועים. אור שמש קלוש שבכל זאת מצליח להתגנב חושף לא פעם את העליבות של המקומות. דירות מטונפות ומוזנחות שמוכרות זוהר זול, דירות בעלות מראה של יוקרה מלאכותית גסה. הכל נראה כתפאורת תיאטרון מאובקת וזנוחה שמתאמצת בצהרי היום לייצר אווירה חושנית־אפלה.

לא פעם כדאי להסתכל על הניגוד בין עיצוב החדרים המהודרים שבדירות הדיסקרטיות לבין מראה חדר ההמתנה המיועד לנשים העובדות בזנות ומשמש אותן בהפוגות בין הלקוחות. נדמה שבחדר ההמתנה המסך מורם ופני תעשיית המין נחשפות - בניגוד לחדרים המשמשים את הלקוחות, החדר המיועד לנשים העובדות, נראה ככוך דחוס, לא מושקע, מוזנח מאוד. בחדרון הזה אפשר לראות את משחק הנשים במלוא עוצמתו - המעבר של הנשים ממצב קפוא ללוהט עם כניסת לקוח, מעבר כמעט מכני ממצב כבוי של גוף להתעוררות מזויפת, שינוי מהיר ממבע פנים מנותק לשמחה מלאכותית.

בשעת בוקר מוקדמת אני מגיעה לדירה דיסקרטית שמפעילה חן. בחוץ מתנהלת שגרת יום - צהלות שמחה של ילדים מתרוצצים, חנויות ובתי עסק הפתוחים לרווחה, אנשים מהלכים להנאתם ברחוב. הבניין נראה רדום וריק מדיירים. חן מפעילה יחד עם שלוש נשים נוספות את הדירה באופן עצמאי. הן שוכרות את הדירה, הממוקמת בקומה שנייה בלב בניין מנומנם בצפון העיר. הן מתפעלות את הדירה בעצמן ועובדות בה בזנות משעות הבוקר המוקדמות ועד 1:00 בלילה.

לימור אדרי

“אחרי שנים של עבודה עם סרסורים כל אחת מאיתנו הבינה שהיא לא באמת צריכה שגבר שינהל לה את החיים”, מחייכת חן. הדירה צפופה, חשוכה ונעדרת אור. וילונות כבדים סוגרים על החלונות המועטים שבדירה. הכל מתאמץ לדמות אווירה לילית, כהה. חן לבושה בג’ינס ובחולצת טריקו פשוטה למראה. “עוד לא התחלתי את היום, אני עדיין בלבוש מלא”, היא מסבירה. “עוד מעט אני אחליף בגדים. לכאן אני מגיעה בלבוש כמעט שמרני. ברחוב בחיים לא תראי אותי עם חולצות קצרות או מחשופים”. היא מכינה לנו קפה במטבחון הקטנטן שבדירה. אנחנו יושבות בסלון הדירה מוקפות בקבוקי משקה ריקים, כוסות קפה, סיגריות פזורות, אריזות קונדומים, מאפרות גדושות, ארנקים ושטרות כסף מונחים על שולחן הקפה.

בפעם הראשונה שנפגשנו בדירה שהיא מפעילה בשעת צהריים עצרה חן את הראיון מיד עם תחילתו, “אני חייבת לרוץ לבן שלי”, התנצלה. “הילד שלי חולה עם חום גבוה. קראתי לאשה שתבוא להחליף אותי ואני ממש חייבת לרוץ”. הבוקר, שבוע לאחר אותו מפגש קצר, היא נינוחה ופנויה יותר לשיחה. “זה הבן שלי”, היא מציגה בגאווה אמהית תמונות של נער יפהפה בלבוש אופנתי על מסך מחשב המצוי בסלון הדירה. לצד המחשב מרצד מסך טלוויזיה במעגל סגור הנחצה לארבעה רבעים וסוקר את פתח הבניין, חדר המדרגות, אזור דלת הכניסה ופנים הדירה. המסך לוכד כעת דמות של גבר. שערו לבן, חזותו מבוגרת. הוא מצלצל ומחכה. אנסטסיה, בחורה צעירה, הלבושה בשמלה קצרה מועכת את הסיגריה ומזדרזת לפתוח לו את הדלת ולהוביל אותו לחדר אפלולי. כשהגבר יוצא מהדירה ומזדרז לשוב אל שגרת יומו, אנסטסיה חוזרת לשבת איתנו.

עשר שנים עובדת חן בזנות. “היו תמיד הפסקות וניסיונות לצאת מזה אבל לא הצלחתי ואיכשהו תמיד חזרתי”, היא אומרת. היא משרטטת ביובש מתווה חיים קשה: אם מתנכרת מילדות, תחושת בדידות מגיל קטן ורצף אירועים טרגיים במשפחה. בימים שלפני עיסוקה בזנות ניהלה עסק משפחתי עם בעלה. מות אביה טילטל אותה והביא למשבר פנימי קשה. היא בחרה להתגרש ובפרידה חולק הרכוש. “הרכוש” שקיבלה היה חובות.

“במשך שנה וחצי נאבקתי להחזיר את החובות ושחקתי את כל הכוחות שלי”, היא אומרת. “עברתי לגור אצל אמא שלי עם הילד, עבדתי כל היום בעבודה בתחום הסיעוד, חייתי בצמצום. אחרי תקופה שכרתי לי ולבני דירה והכל התחיל להסתבך. הכסף לא הספיק לכלום. בעלי לא שילם מזונות באותה תקופה, החשבונות הצטברו. הרווחתי 4,500 שקל וזה לא הספיק לכלום. כל חודש צברתי חובות חדשים במקום להחזיר”.

איך בכלל עלה הרעיון לעבוד בזנות?

“היה ילד שהתחבר עם הבן שלי. הוא בא אלינו הביתה הרבה וככה הכרתי גם את אמא שלו. יום אחד סיפרתי לה בפתיחות על המצוקות הכלכליות שלי. הייתי מיואשת. היא קטעה אותי ואמרה ‘תגידי, את נורמלית? את לא תצליחי לשלם את החובות גם בעוד מאה שנה’. היא סיפרה שהיא ובעלה מכרו את הדירה שלהם, הוא ברח עם כל הכסף לחו”ל והשאיר אותה עם שלושה ילדים, ומאז היא עובדת בזנות. היא אמרה לי: ‘מה את חושבת? מאיפה כל הכסף לבגדים, לאוכל, ולשכר דירה?’ ככה זה התחיל. הייתי כל כך עייפה מהחיים, נואשת מההישרדות החונקת. את בתחתית ואז מישהו בא פתאום ומספר לך סיפור, מספר לך שאפשר לחיות אחרת”.

חן מספרת שהצליחה לכסות את החובות. “עבדתי כמעט 24 שעות בזנות”, היא אומרת. “הייתי קמה מוקדם בבוקר, מנקה את הבית, מבשלת ועושה את כל המטלות הביתיות. אחר כך הייתי נוסעת למכון ליווי, מתחילה משמרת ב–10 בבוקר וחוזרת בארבע לפנות בוקר הביתה”.

מה קורה לך כשאת יוצאת מפה ונוסעת הביתה?

“יש מחסום. נתק. אני לא צריכה אלכוהול או סמים. אני נאטמת. לא מדברת עם אף אחד על מה שעובר עלי. בבית יש בישולים, כביסה שמחכה. זה עוזר לך לא לחשוב על עצמך”. כשהיא מדברת על בנה טון הדיבור שלה מתרכך, נמלא אהבה. “תדעי לך, אמהות בזנות הן לדעתי האמהות הכי טובות. הן נותנות לילדים שלהן הכל. הן בזנות כדי לפרנס ולהביא אוכל הביתה. יש הקרבה גדולה מזאת? אני לא קונה תכשיטים או מנהלת אורח חיים ראוותני. אני עובדת בשביל הקיום. בשביל ההשכלה של הבן שלי”.

מה הכסף הזה בשבילך?

“נירוונה. אין לחץ, אין חרדות. יש לך שקט נפשי, יש לך ביטחון. את לא תלויה באחרים. את לא צריכה להתחנן לבעל שישלם מזונות, לא צריכה לבכות לפקיד בביטוח לאומי או לפקיד בנק או לבקש טובות מהמשפחה והחברים. הילד רוצה לצאת עם חברים? יש לך כסף לתת לו. הוא צריך חולצה חדשה? יש לך אפשרות לקנות. צריך מחשב? אפשר לקנות. איך להסביר, זה מאפשר לך תחושה של חיים נורמליים. את לרגע מרגישה כמו כולם, את יכולה לתת לילד שלך מה שכל הורה אחר נותן”.

במהלך הישיבה בסלון הדירה המבט שלי מתעכב על מסך הטלוויזיה שאוצר את פני הלקוחות בבואם. הם עולים בחדר המדרגות, נראים מתוחים, לחוצים, מהוססים, לעתים מזיעים. אני מתבוננת בהם בצאתם, מנסים ליישר חולצה, יורדים במדרגות, משתדלים לא למשוך תשומת לב, מסתכלים הצדה בחשדנות, מנסים לשדר מכובדות, ואז מאיצים את ההליכה, מתרחקים מהר־מהר מהמקום.

אנסטסיה מתרוצצת בין הלקוחות שנכנסים לדירה. היא מקשיבה לקטעי השיחה שלנו ומבטה מתקדר. “היא ילדה טובה, היא ממש לא צריכה להיות כאן”, אומרת חן בטון אמהי. “אני רוצה לספר לך על היום הראשון שלי כאן”, מבקשת אנסטסיה ודמעות נקוות בעיניה הכחולות. הכנות שלה כובשת. המראה שלה עדין, שברירי ופוצע לב. “הגעתי לכאן לפני חמישה חודשים, אחרי ששבוע שלם לא היה לי אוכל לתת לילד שלי”, היא אומרת ומדליקה סיגריה שניכר שהיא לא מרגיעה את סערת הנפש. “בשקלים האחרונים שהיו לי קניתי אוכל לבן שלי. האוכל נגמר, הכסף נגמר. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד כאן לא יכולתי להפסיק לבכות ולרעוד בגוף. לקוח ועוד לקוח ועוד לקוח ואני בוכה ורועדת ועם חרדות והיסטריה. הילד פתאום התקשר בוכה ואמר: ‘אמא, אין לי מה לאכול. אמא, אין אוכל בבית’. היו לי כבר 400 שקלים שהרווחתי, התחלתי לבכות ואמרתי לו: ‘אל תדאג, היום יהיה לנו אוכל. היום נלך לסופרמרקט’”.

אנסטסיה עלתה לישראל עם בעלה, גבר לא יהודי. “היינו זוג נשוי עובד”, היא מספרת, “הוא נסע לחופשה ארוכה בארץ המוצא שלו ונפטר שם. הייתי בטראומה קשה. רק אחרי כמה חודשים הסכימו לתת לי סטטוס של אלמנה, גם זה היה כרוך במאבק מול הרשויות. כאילו שזה נכס שאת מקבלת. עבדתי בשתי עבודות בשני מפעלים. בעבודה אחת הרווחתי 4,300 שקל ובשנייה 1,700 שקל. שילמתי למטפלת ועבדתי כמעט 24 שעות מחוץ לבית והכסף לא הספיק. הייתי בטראומה מהמוות של בעלי, בדיכאון עמוק, בלי יכולת לטפל בעצמי ובנוסף במאבק הישרדות יומיומי. פניתי לעמותה ידועה וגדולה שמבטיחה לעזור לנזקקים בענייני ביורוקרטיה כדי שיטפלו בענייני הזכויות שלי. הם שלחו מכתב לביטוח לאומי. במקום סיוע קיבלתי מכתב שבעלי צבר חוב בביטוח לאומי במשך השנים שהוא עבד בישראל ואני מתבקשת לשלם. זה היה סכום אסטרונומי”.

מה מצבך עכשיו?

“כל מה שחשוב לי זה שלילד שלי יש אוכל. אני מדברת על סנדוויץ’ של לחם עם פסטרמה, לא מותרות. אני כל הזמן יושבת פה עם נייר ועושה חישובים כמה כסף אני עוד חייבת. אני מאמינה שבתוך שנה של עבודה בזנות אני אצליח לכסות את החובות”. אנסטסיה חוששת שהסביבה הקרובה לה תגלה ממה היא מתפרנסת. “אני מסתירה מכולם”, היא מודה. “הסביבה שלי תהיה בהלם. זה לא משהו שמתחבר אלי. אני מאוד ביישנית, לא שותה, לא מבלה. כל החיים שלי זה הבית והילד. כשאני יוצאת מפה כל מה שמעניין אותי זה הילד שלי”.

את מצליחה לטפל בו?

“אני הופכת לאדם סגור. אני עוברת משהו מאוד קשה עם עצמי בגלל הזנות. אני הופכת להיות יותר מופנמת וסגורה. אני שוקעת במחשבות עצובות והילד שלי הרבה פעמים יושב לידי ומלטף לי את הראש”.

אז הוא זה שמחזיק אותך.

“כן, הוא מעודד אותי. המגע שלו הוא הסיבה לחיים”.

להגיע הביתה ולשתות

“זה מדכא להגיע באור יום למכון ליווי”, מודה אלין העובדת במכון ליווי במרכז תל אביב. “כל הדרך אני מסתכלת על אנשים שהולכים לעבודה רגילה או יושבים בבית קפה ואני מרגישה עצב. פעם היו בתל אביב מעט מכוני ליווי, היום אני יכולה להראות לך רחובות־רחובות במרכז העיר שיש בהם שרשרת רצופה של מקומות זנות.

“בבוקר עוד לא ממש התעוררת ואת צריכה כבר להיכנס עם גבר לחדר, לחייך, לשדר קלילות, להסתיר דיכאון, להפגין שמחה, להיות רכה, צחקנית, לתת לו תחושה שאת נמשכת אליו ולהגיד לו איזה אקטים מיניים את עושה וכמה זה עולה. השלב הזה הורג אותי. זה משחק, הצגה. אני מתה מבפנים כל פעם מחדש. כמה את יכולה לשקר? להיות עירומה ולחייך ולתת לגבר זר תחושה שאת זורמת איתו?”

אלין יפהפייה, רגישה מאוד, נטולת מסכות, מפוכחת ולא מטייחת דבר כשהיא מדברת על זנות. במהלך השיחה כשהיא משחזרת אירועים מחייה עיניה דומעות בקלות. היא מדברת מתוך מאמץ, קולה חלש ומסגיר עייפות נפשית. אחרי שמונה שנות עבודה בתעשיית המין היא מספרת שפיתחה בעיית אלכוהול קשה ‏(“אני שותה לפני העבודה, במהלך העבודה ובבית”‏) ושהיא סובלת מדיכאונות וחיה בדוחק כלכלי.

בחיוך עדין של היזכרות נעימה היא מתארת את שגרת יומה כשעוד עבדה במשק בית - קימה מוקדמת, פיזור הילדות במוסדות חינוך, יציאה לעבודה, נסיעה באוטובוסים, איסוף הילדות הביתה בתום יום העבודה.

מה השתבש?

“החזקתי מעמד בקושי רב עד שגילו לילדה שלי מחלה נדירה. התרופה לא היתה כלולה בסל התרופות. הייתי חייבת לממן את זה בעצמי. זה לא רק תרופה, היא היתה צריכה טיפולים מיוחדים, ואת מוצאת את עצמך מתחילה לרוץ בין מטפלים ורופאים ומשלמת באופן פרטי. שקעתי עוד ועוד בדיכאון והרגשתי שהכל חסום”.

איך התחלת לעבוד בזנות?

“סיפרתי בתמימות לחברה מה עובר עלי. היא סיפרה שהיא עובדת בזנות ואמרה שזה יכול להיות פתרון מאוד טוב גם עבורי. ככה זה התחיל”.

כשבוע אחרי שהתחילה לעבוד בזנות בדירה דיסקרטית במרכז העיר הדיכאון החריף והיא ניסתה להתאבד. “אושפזתי בבית החולים, וכשהשתחררתי המליצו לי במרפאת קופת החולים על פסיכיאטר”, היא מספרת. “הגעתי למרפאה שלו בתל אביב וסיפרתי בפתיחות שאני עובדת בזנות ושהיה לי קשה להשלים עם זה. הוא הציע לי שהוא יטפל בי באופן פרטי בחינם תמורת שירותי מין. בהמשך הוא גם היה מגיע לדירה שעבדתי בה”. אלין מתבוננת בי ולא מצליחה לדבר. אחרי שתיקה ארוכה היא מוסיפה: “כשחזרתי לחושים שלי, הפסקתי ללכת אליו. הוא חיסל לי את האמון בממסד. דיווחתי עליו אבל כלום לא נעשה עם התלונה. אני סובלת היום מדיכאון חמור יותר אבל לפסיכיאטר הנוכחי אני מגיעה רק כדי לקחת מרשם. הוא לא יודע על הזנות, אני מפחדת לספר וששוב ינצלו אותי”.

במשך שנים ניסתה להפסיק לעבוד בזנות אך ללא הצלחה. בשנה האחרונה היא מטופלת במרפאת לוינסקי פעם בשבוע. “אני עובדת היום בזנות ובמשרה חלקית בעבודה רגילה”, היא מספרת ומושיטה לי בחיוך כרטיס ביקור. “אני מנסה להפסיק אבל אני לא יכולה מבחינה כלכלית. השנים עוברות ואת מרגישה שאת נקברת. יש תקופות שאני בקושי חיה מבחינה נפשית. אין לי כבר מוטיבציה להאמין שאני יכולה לשנות את החיים. אין לי אמונה”.

אלין פורמת את מיתוס הכסף הגדול שמרוויחות נשים בזנות. “את עובדת עם הגוף שלך ומקבלת 250 שקל במזומן מכל גבר, כחצי מזה הולך אלייך. תחשבי כמה גברים אני צריכה לעבור ביום. תחשבי כמה גברים אני צריכה לספק כדי להגיע ל–3,500 שקל שכירות. לאוכל, למשפחה, לטיפול בילדות. ואנחנו מדברות על חודש אחד של קיום. יש ימים שארוחת הערב שלנו היא גביע קוטג’, יש ימים שהולכים לישון על בטן ריקה”, היא אומרת. “אני עובדת בזנות וגם בעבודה רגילה והכסף לא מספיק. אני נלחמת כל חודש מחדש על קיום בסיסי. הכל עף. לא נשאר כלום. בעיית האלכוהול שלי מחמירה ופוגעת לי בכבד והדיכאון מתגבר”.

איך את מתפקדת עכשיו עם הילדות?

“מ–10 בבוקר עד שש בערב אני כלואה בין קירות במכון ליווי. אני יוצאת משם מתה. כשאני מגיעה הביתה אני הולכת לישון. אני ישנה הרבה. הילדות רואות אותי הרבה במיטה. אני קמה במשך הערב, מנסה לתפקד מולן וחוזרת לישון. נשים מספרות במכון ליווי שהן חוזרות הביתה, יושבות עם הילדים ומשקיעות בהן. אין לי מושג איך אפשר לעבוד יום שלם בזנות ולחזור הביתה כאילו לא קרה דבר ולטפל בילדים בלי להתרסק”.

יומן הפקידה

הכניסה לדירה שבה עובדת אורנה עוברת דרך גינה צדדית שלצד מבנה בעל מראה מיושן בלב תל אביב. המיקום החבוי מעט נבחר ככל הנראה כדי לאפשר את הפעילות במקום ללא הפרעה, למנוע תלונות שכנים. הדירה בת ארבעת החדרים נראית כדירת סטודנטים פשוטה למראה. למרות הניסיון לשוות לה מראה לילי באמצעות וילונות כבדים ונרות שעווה שדולקים, אור בוקר טבעי, חלבי, מצליח להתפרץ פנימה. מוזיקה הודית חרישית בוקעת מהדירה ומתאמצת לנסוך אווירה של רוגע ונעימות. גופה של אורנה צנום ושלדי ונושא שרידי בטן הריונית קטנה. “אני קצת אחרי לידה”, היא אומרת. “עבדתי פה עד החודש התשיעי, ילדתי, ועכשיו חזרתי”, היא מציינת בפנים חתומות.

“עבדתי במשך כמה שנים בעבודות שכר מינימום מזדמנות. פירנסתי בקושי רב את הילדה שלי. בעלי ניתק קשר, ברח מאחריות ולא שילם מזונות. כשנכנסתי להריון אף אחד לא רצה להעסיק אותי. בכל מקום אמרו לי ‘את בהריון, זה לא מתאים’. זה היה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי לעבודה”.

אלון רון

לא הפריע למפעילי המקום וללקוחות שאת בהריון?

“תתפלאי, לנשים בהריון יש ביקוש, יש לאנשים הרבה סטיות”, היא אומרת ומעווה את פניה. “מגיל צעיר אין לי קשר עם המשפחה שלי”, היא ממשיכה ושותקת ארוכות בין משפט למשפט. “מאוד רציתי את ההריון הזה. לא יכולתי לוותר על התינוקת. שום גורם ממשלתי לא עזר לי. אני לא מקבלת מהמדינה כלום, שום קצבה, שום הבטחת הכנסה. כל משרד ממשלתי שהגעתי אליו נתן לי תחושה שאני מטרד, שאני אשה נצלנית. ראיתי איך הכל נסגר ודוחק אותי לכאן. אז אמרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, שהמדינה צריכה להתבייש בהתייחסות שלה לנשים חד־הוריות”.

איפה הילדות שלך עכשיו?

“עם מטפלת, וזו הוצאה כספית כבדה עבורי אבל אין לי אפשרות אחרת. אני עובדת משהו כמו שלוש־ארבע פעמים בשבוע רק בשעות הבוקר”.

אורנה אינה משתמשת בסמים או באלכוהול. השעה 12:00 והעייפות כבר ניכרת בפניה. ברקע לשיחה המתפתחת בינינו נשמע קולה של נטליה: “יש לנו בחורות ליברליות מאוד. בלונדיניות, וכהת עור. כן, עם חזה גדול, גבוהות מאוד. הן עושות הכל. מאוד נעימות ולא קשוחות. הן מאוד זורמות. בוא ותתרשם”. נטליה מניחה את הטלפון וממהרת לענות למתקשר הבא: “יש לנו בחורות יפות. חזה גדול, כוסיות אמיתיות, הן אירופאיות. לא, לא ישראליות, הן זורמות, ליברליות, לא עושות בעיות, פתוחות, מוכנות לעשות הכל”.

התיאור הפיזי שאת נותנת ללקוחות לא ממש תואם את מראה הנשים שנמצאות כאן.

“בארוּוּוּר”, היא צוחקת. “קוראים לזה שיווק. חוץ מזה בטח יש להן גנים כאלה במשפחה”. היא ממשיכה לענות לטלפונים. “200–250 שקל, מין אוראלי, מין אנאלי, מאוד ליברליות, עור מלטף למגע, מאוד פתוחות. בוא תתרשם”. היא מוסרת למתקשר כתובת, מתארת את החדרים שבמקום ומוסיפה: “כשתגיע לאזור תתקשר ואני אנחה אותך כדי שלא תטעה בדרך”.

נטליה מסיטה את מבטה מהטלפונים המצרצרים ובוהה לרגע בדמות הגבר שנשקף במסך הטלוויזיה במעגל סגור. היא פותחת לו את הדלת המזמזמת. אשה בתחתונים וחזייה ניגשת לקבל את פניו. האשה מובילה אותו לאחד מחדרי הדירה. כעבור 15 דקות היא חוזרת עטופה במגבת קטנה ובידה שטרות כסף. היא מושיטה לנטליה 100 שקל ומשלשלת לארנקה 150 שקל. בחדר ההמתנה הקטן פזורים לפטופים פתוחים, מגזינים, עיתוני תשבץ, קופסאות סיגריות וארנקי הנשים העובדות. הנשים יוצאות מהחדרים מעת לעת, סופרות 100, 150, 200, 250 שקל בשטרות, מחליקות כמחצית לפקידה ומטעינות את הארנקים שלהן בשאר. הן מפטפטות וחולקות חוויות. “הקיץ מביא את כל הסוטים”, מתלוננת אחת, “כואבת לי היד מהמכות שהייתי צריכה לתת לו”, מספרת אחרת תוך עישון סיגריה.

“מה התפקיד שלי?” מהרהרת נטליה ממושכות בשאלה שלי. “פקידה”, היא עונה לבסוף וממשיכה לענות לשטף הטלפונים. “הפקידה” היא הפנים הנשיות של הסרסור המפעיל את הדירה מרחוק והיא משמשת מעין שלוחה שלו. בזמן פשיטה משטרתית רבות מה”פקידות” נעצרות ולא פעם מוגש נגדן כתב אישום בעוון סרסרות וניהול בית בושת. “הפקידה” בין היתר דואגת לשיבוץ הנשים העובדות, לתפעול שוטף של המקום והיא העונה לטלפונים של הלקוחות. “השיווק הטלפוני” שהן עושות הוא למעשה סרסור לכל דבר בנשים, סרסור באמצעות הטלפון. שכרן של “הפקידות” כפול או עד פי שלושה מהשכר הממוצע במשק המשולם לפקידה. “עדיף להיות פקידה כאן מאשר במשרד עורכי דין”, הן מרבות לומר. חלקן מצליחות לעמוד בלחץ הפסיכולוגי ולא לזלוג לחיי זנות אבל אחרות מתפתות לבדוק את הגבולות אחרי תקופה של עבודה במקום.

מאחורי חלון עכור

לאור יום אפשר להבחין עד כמה זירות הזנות הן עסק נורמטיבי לכאורה, המקיים בגלוי פעולות סחר חליפין לצד שירותי המין הניתנים בתשלום. בשעות הבוקר ניתן לראות איך שליחי מכבסות מכל העיר נכנסים בטבעיות למכוני הליווי, הדירות הדיסקרטיות ומכוני העיסוי ומוסרים שקיות כביסה המכילות מגבות נקיות, ריחניות ומקופלות למשעי ולוקחים שקיות כביסה מלוכלכת; עובדי חנויות של בעלי חיים מגיעים לטפל באקווריומים גדושי הדגים המקשטים כמה מהמקומות; נציגי חברות המים המינרליים המובילות בארץ מגיעים לתפעל את מתקני השתייה שבדירות ולמלא אותם; וסוכני שיווק המוכרים תכשיטי זהב או בגדים נכנסים לדירות ללא הפרעה ומציעים את מרכולתם לנשים, במהלך המשמרת. כולם יוצאים ובאים תדיר, לאור יום, עד שעולה התחושה שמכוני הליווי והדירות הדיסקרטיות הם מגזר עסקי לגיטימי לכל דבר בעיני רבים.

ב–10:30 בבוקר מתחם הבורסה ברמת גן הומה אדם. במועדון פיפ־שואו קטנטן באחד מרחובות המתחם נדמה שכבר ערב. מראה המקום שבו האור מעומעם מתעתע. בחורה צעירה שדופה לבושה בתחתונים וחזייה, יושבת בוהה בתוך אקווריום זכוכית עכור. כל ניסיון לתקשר איתה נהדף. המבט שלה מנותק. בסמוך פועל מועדון חשפנות שבו עובדות בשעת הבוקר הזאת שלוש נשים כדי לספק את הביקוש. מראה הכניסה למקום מצועצע. בכוך פנימי אפלולי, המדכא כל רמז לאור שמש, יושבות העובדות כשפניהן מאופרות בכבדות ומחכות ללקוחות. לבושן מינימלי והן מתנועעות על נעלי עקב גבוהים מחודדים.

“מה הוא רוצה שאני ארקוד בשבילו? מה אני רקדנית?” מסננת נונה בבוז כשהיא יוצאת מאחד החדרים שבמקום בכעס. הבחורות מגחכות בהבנה. “חדרי הריקוד” מחניקים בגודלם הזערורי, מייצרים אווירה דחוסה, הקירות צבועים בשחור, ספה מרופדת ומרווחת מוצבת מול עמוד פליז. לצד הספה מונחים מגבונים ושמנים שמרמזים שעמוד הריקוד נועד לשמש תפאורה בלבד או לפחות נקודת התחלה בין הלקוח והאשה.

דפנה עובדת במועדון שלוש שנים. “כולנו פה אמהות”, היא אומרת ולפתע מבליחות דמעות בעיניה. עד השעה 20:00, תום המשמרת, היא צפויה לדבריה לספק כ–20–30 לקוחות. המאבטח מתערב בשיחה ואומר שכל הנשים נמצאות במועדון מרצון, “כולן פה מבחירה”, הוא אומר. הנשים מרכינות מבט ומשתררת שתיקה מעיקה. “אף אשה לא בוחרת בזה ולא באמת רוצה את זה”, היא מתמרדת במפתיע. “יש פשוט נשים שאין להן ברירה”, היא אומרת והדמעות ממלאות שוב את עיניה.

ביציאה מהמועדון החשוך נפרש יום חולין של מסחר פעלתני. הרחובות מוכי השמש במתחם הומים ועמוסים אנשי עסקים. קולות צחוק ורסיסי שיחות של גברים הלבושים בקפידה ממלאים את המתחם. השמש לוהבת בעוצמה. עוד לא מחצית היום אבל נדמה לי שבמתחם הזה שוררת חשכה.

------------------------------------------------------------------------------------

איפה המדינה?
כל עוד הילד מגיע לבית הספר והאם לא מכורה, משרד הרווחה לא מתערב

“החיבור של זנות ואמהות הוא נושא מושתק”, אומרות טל לוין־רוטברג, עובדת סוציאלית במרפאת לוינסקי ויעל גור, מנהלת המרפאה. בשנה האחרונה הנחו גור ולוין־רוטברג “קבוצת מחקר פעולה משתף” במסגרת המרפאה שבה לקחו חלק עובדות סוציאליות מהמרפאה שהן אמהות יחד עם אמהות בזנות. “שמנו לב שהרבה מהנשים שאנחנו מכירות בזנות הן אמהות”, אומרת לוין־רוטברג. “האמהוּת מאוד מרכזית בחיי הנשים בזנות. רבות מהן מגדלות את הילדים בעצמן, יש כאלה שהילדים באומנה או נמסרו לאימוץ”.

איפה משרד הרווחה בסיפור הזה?

לוין־רוטברג: “בפועל זנות היא לא סיבה לקחת ילדים לאשה שהיא לא מכורה, אבל הן בחרדה שאם יתגלה העיסוק בזנות ייקחו להן את הילדים. אז הן לא ניגשות ולא מבקשות טיפול ממשרד הרווחה. הן לא מספרות דבר לרווחה. מבחינת הרווחה, כל עוד האשה מתפקדת אין צורך להתערב. אם היא לא מתפקדת, נניח אם הילד לא מגיע לבית הספר, אז מתחילים לברר. מבחינת משרד הרווחה אם ככה היא מפרנסת אין להם בעיה. הם לא מתערבים. אין בהכרח סיכון לילד אלא אם האמא היא מכורה. המבט של משרד הרווחה מופנה לילד. בודקים את התפקוד הקונקרטי - אם הילד מקבל אוכל, קם בבוקר לבית הספר. אין הסתכלות על המצוקה של האמא. האמהות האלה הן בעצמן ילדות זנוחות. יוצא שהן נפגעות שוב ממשרד הרווחה. שוב לא רואים אותן, שוב מפספסים אותן ולא דואגים להן, אלא רק בודקים מה מצב הילד”.

ומה עם שיקום לאמהות בזנות?

גור: “אין בישראל כיום מקלט חירום וגם לא הוסטל המותאם לאמהות בזנות עם ילדים. שירותים כאלה נחוצים כמו אוויר לנשימה ואני מעריכה שיהיה להם ביקוש. יחד עם זה, יש נשים שלכודות היום בזנות ויכולות לעבור את מסע ההיחלצות מהזנות והשיקום ממנה גם ללא מסגרת עם קורת גג. הן רוצות להשתקם בלי לאבד את תחושת העצמאות והשליטה על חייהן ועל ילדיהן. אנחנו מאמינות שצריך לתת לאמהות אלה כלים להשתקם, ליווי, תמיכה, העצמה, קצבה זמנית, הכשרה תעסוקתית, פתרונות דיור אמיתיים ומסגרת חינוכית משלימה ומיטיבה לילדיהן שתאפשר להן מרחב להשתקם מבלי לוותר על תפקודן האמהי”.

בשנה האחרונה מציעות גור ולוין־רוטברג מודל שיקום כזה לשבע נשים העובדות בזנות והן מעוניינות להרחיב את השירות לעוד נשים. הן מכנות את המודל “תמיכה ביתית לאמהות בזנות וילדיהן”. גור: “אנחנו מציעות חלופה שתהיה נגישה וזמינה ותתאים לצורכי אמהות חד הוריות בזנות. מדובר בהגעה חוזרת לדירות הדיסקרטיות ולמכוני הליווי, שבהם נוצר קשר בין צוות המרפאה הניידת עם נשים בזנות. הן מתרגלות לדבר על הזנות עם דמות מטפלת מהמרפאה ויכולות לפגוש אותנו גם מחוץ למכון הליווי, בבית שלהן, במרפאה או בבית קפה. הן מבינות שהן לא לבד. שיש בן אדם שהוא דמות טיפולית, שמאמינה בהן, מקשיבה, לא שופטת ומטפלת בהן בקצב שלהן.

----------------------------------------------------------------------------------

תגובות

לשאלה מדוע עיריית תל אביב מאפשרת לזירות זנות לפעול בשטחה ללא מפריע, ענו מדוברות העירייה כי “על פי חוק רישוי עסקים, בתי בושת ומכוני ליווי אינם עסקים הטעונים רישוי והם לא עוברים הליך רישוי, משום היותם בלתי חוקיים. האכיפה נגדם מתבצעת על ידי משטרת ישראל בלבד ואינה בסמכותה של הרשות המקומית”.

סנ”צ אורית פרידמן מדוברות מחוז תל אביב של המשטרה מוסרת בתגובה: “מתחילת 2011 נפתחו על ידי מחלק מוסר 99 תיקי סרסרות בבתי בושת, רובם המוחלט הועברו עם המלצה להגשת כתבי אישום לפרקליטות. פעילות מחלק המוסר כנגד הסרסורים ומפעלי בתי הבושת משולבת עם רשויות המיסוי והביטוח הלאומי.

“מתחילת 2011 הוצאו 14 צווי סגירה מנהליים של ממ”ז תל אביב. אנו לא מוציאים צווי סגירה שיפוטיים בגלל החלטה שיפוטית המחייבת קביעת נהלים על ידי פרקליטות המדינה. הנהלים עדיין לא גובשו. ימ”ר תל אביב פתח 42 תיקים פליליים מתחילת 2011 בעבירת איסור פרסום זנות ותועבה. היחידה גם ניהלה מ–2011, 13 תיקים פליליים בעבירת יבוא וסחר בנשים. נעצרו 22 חשודים והוגשו כנגדם כתבי אישום ‏(רובם נעצרו עד תום ההליכים‏).

“כידוע, הזנות עצמה אינה עבירה פלילית. ניהול בית בושת במקומות ואתרים הגורמים מטרד מחייבים מענה אכיפתי והקושי להוציא צווי סגירה שיפוטיים מהווה מגבלה. פרט לכך, ניתן לראות שהימ”ר פתח בשנה וחצי האחרונות בסך הכל 112 תיקים פליליים בתחום, כך שהטענה שהזנות מתקיימת ללא הפרעה, ללא פיקוח וללא ניסיון של המשטרה לסגור המקומות הללו רחוקה מהמציאות”.

את משרד הרווחה שאלנו מדוע לא קיים בישראל הוסטל לאמהות שעוסקות בזנות. ציפי נחשון־גליק, מנהלת השירות למתבגרים, צעירים וצעירות ומפתחת התוכנית לטיפול בנשים במעגל הזנות במשרד הרווחה ענתה בתגובה: “אין כיום הוסטל לאמהות חד־הוריות ולא בטוח שזה מענה נכון. לא בטוח שכינוס נשים עם ילדים למשך שנה תחת קורת גג עם כללים וחוקים יהיה טוב עבור הילדים. מענה כזה לא היה בעדיפות כשפיתחנו את התוכניות לשיקום נשים מזנות”.

איזה מענה קיים לנשים חד הוריות בזנות שמבקשות שיקום?

“כיום מפעילים ‘סלעית’ ‏(בתל אביב‏) ו’אופק נשי’ ‏(בחיפה‏) מרכזי יום לנשים המעוניינות בשיקום מהזנות. מרכז יום זה יכול להתאים גם לאמהות חד הוריות. הפונות יקבלו הבטחת הכנסה, סיוע בשכר דירה, הנחות מהרשויות, טיפול שיקומי והכשרה מקצועית. התוכנית ופיתוחה עדיין ‘בתנועה’. אם יעלו צרכים חדשים, נוספים, זה בהחלט ייבחן. בימים אלה התחלנו בביצוע סקר לאומי. לאורו ייבחנו פילוחי האוכלוסייה במעגל הזנות וצורכיה מתוך מטרה להתאים מענים הולמים בהמשך”.

vered.lee@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו