בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כל מה שעולה מתכנס": לנגוח בפרות קדושות

סופי הסיפורים של פלאנרי אוקונור הם תמיד מחרידים ומזעזעים. איש אינו יוצא בהם נקי: לא המאמינים ולא הכופרים

5תגובות

כל מה שעולה מתכנס

פלאנרי אוקונור. תירגמה מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת מחברות לספרות, 252 עמ', 92 שקלים

הביקורת נוטה לצמצם את ספריה של פלאנרי אוקונור לפרשנות דתית. הרי אוקונור (1925-1964) באה מסוואנה שבג'ורג'יה, לב "חגורת התנ"ך" הפרוטסטנטית-אוונגליסטית הדרומית שבארצות הברית, והיא קיבלה חינוך דתי וגם אימצה את הדת הקתולית. עד כדי כך, שנוצרה ממש קריאה תיאולוגית של כתביה, "מטאפיסיקה פרשנית, הרואה ביצירתה של הסופרת הקתולית מעין תנ"ך, שכל חלקיו מוליכים באחידות ובתואם את דברו ואת סמכותו של חזון יחיד", כפי שכותב עודד וולקשטיין באחרית-הדבר המרתקת שלו לספר. "מבחינתם של קוראים רבים, הדרך להבנת יצירתה של אוקונור עוברת באורח בלתי נמנע דרך מעין המרה דתית של הקורא, המרה שיש בה כדי להכשירו לקראת ההתגלות המזומנת לו".

גדולתם של סופרים נמדדת בדרך שבה הם מצליחים לגרום לאדם לבחון את חייו-שלו, ולטלטל גם אנשים שאינם שותפים כלל לאותו עולם ערכים. המושגים של מלכות השמים ופעמי גאולה, הזרועים, לעתים בצורה אירונית, אצל אוקונור, גורמים צמרמורת. שכן האלמנט התיאולוגי קיים - אוקונור לפעמים מאמצת ולפעמים מתעמתת עם רעיונות כאלה ואחרים. אך זוהי, בעיני, נקודת מבט מצומצמת ולא רלוונטית בעבור כל מי שחי במקום ובזמן אחרים מן התקופה שבה נכתבו הסיפורים שבקובץ הזה, לפני 50 שנים, בלב אמריקה השמרנית.

אני, למשל, קראתי את הסיפורים היפהפיים והנוראים האלה בהתרגשות רבה, והם מומלצים בכל לב, בזכות שיקופם הברור והחד של נושאים אוניברסליים הנוגעים לכולם, מזוויות שלא תמיד נוח לראותן: העיוורון וחוסר הביקורתיות של אדם בנוגע לעצמו; גזענות, או התחסדות, או זחיחות הדעת, והאכזריות הטבועה באדם, גם כלפי היקר לו ביותר. כמו למשל, הסב בסיפור "נוף היערות", ששונא את בתו, ש"נישאה לאידיוט בשם פיטס וילדה שבעה ילדים, גם הם כולם אידיוטים, לבד מהצעירה ביותר, מרי-פורצ'ן, שירשה את התכונות שלה הישר ממנו". מרי בת התשע סובלת התעללות קשה מצד אביה, והסב, שהוא בעל נכסים, מנסה להפוך אותה ליורשתו היחידה. וכשהילדה מסרבת להתכחש למשפחתה, היא נחשפת לאלימות גם מכיוון שלא צפתה.

 

*

 

אוקונור היא סופרת אמיצה, שאינה מפחדת לנגוח בפרות קדושות, ובראשן יחסי הורים וילדים - כמעט אמרתי מיתוס אהבת ההורים - שהוא הנושא החוזר בקובץ הזה: תשעת הסיפורים שבו היו האחרונים שכתבה, ונדפסו שנה לאחר מותה. בסיפור הראשון, "כל מה שעולה מתכנס", ג'וליאן, שחולם להיות סופר, אך עובד כזבן בחנות למכונות כתיבה, מלווה את אמו אחת לשבוע לקבוצת הרזיה בימק"א. אמו שונאת שחורים, ולא "מוכנה לנסוע לבדה באוטובוס בערב בגלל האינטגרציה, ומכיוון שקבוצת ההרזיה היא אחת ההנאות המעטות שלה, אמרה, והיא נחוצה לבריאות שלה וגם בחינם, ובהתחשב בכל מה שהיא עושה למענו, ג'וליאן יכול לפחות להטריח את עצמו ולקחת אותה לשם. ג'וליאן לא אהב לחשוב על כל מה שהיא עושה למענו, אבל מדי יום רביעי בערב חרק שיניים ולקח אותה".

אוקונור היא אמנית המבע המשולב של נקודות-תצפית, קולות ומשלבים שונים שהיא משרטטת במשפטים מעטים, באופן שהקורא שומע את המלים ורואה את הדוברים לנגד עיניו. כמו האקדח של צ'כוב, היא זורעת רמזים המנבאים את העתיד להתרחש.

תיאורי הטבע היחודיים שלה מעניקים ממד מקביל לנראטיב הסיפורי. כמעט בו-זמנית, באותו משפט, הסיפור מסופר משתי התודעות המנוגדות, של ג'וליאן ושל אמו: היא הקריבה את חייה למענו - "גידלה אותו כמו שצריך, ושלחה אותו למכללה, והוא יצא כזה מוצלח, נאה (החורים בשיניה שלה לא נסתמו כדי שאפשר יהיה ליישר את שלו), אינטליגנטי (הוא הבין שהוא אינטליגנטי מכדי להצליח) ועתידו לפניו (מובן שאין לו שום עתיד)... כל זה היה אירוני עוד יותר, משום שלמרות אמו אכן יצא מוצלח כל כך. אף על פי שהלך למכללה סוג ד', הוא יצא משם, בזכות מאמציו, עם השכלה סוג א'; למרות צרות האופקים שמשלה בילדותו, הגיח ממנה כאדם רחב אופקים; למרות כל הרעיונות המטופשים שלה, הוא היה משוחרר מדעות קדומות ולא חשש להתמודד עם המציאות. והנס הגדול מכולם - במקום שיהיה עיוור מרוב אהבה אליה, כפי שהיתה היא כלפיו, הוא התנתק ממנה רגשית והיה יכול לראות אותה באובייקטיביות גמורה. אמו לא משלה בו".

ג'וליאן, שבנסיעותיו לבדו "הקפיד תמיד להתיישב ליד כושי, לכפר על חטאיה של אמו", מזועזע מגזענותה. בפנטסיות שלו, הוא מבקש לחנך אותה: להציג לה רופא או עורך דין שחור, או כלה שחומת עור. כאשר לאוטובוס עולה אשה שנראית ככפילתה השחורה של אמו, אשה גזענית (הפעם, כלפי לבנים), ג'וליאן קופץ על ההזדמנות ללמד את אמו לקח. אבל אמר פעם מישהו, "היזהרו במשאלותיכם, שמא יתגשמו": הסוף נורא מעבר לכל פרופורציה, כזה שלא הבן, וכמובן לא האם, רצו בו.

בסיפור הבא, "גרינליף", לבעלת הבית הלבנה יש שני בנים בוגרים, בטלנים ונצלנים, ואילו לעובד השחור בחוותה יש ילדים שאפתנים ומוצלחים (בסתר לבה היא חושבת שהיו צריכים להתחלף בילדים). שנאתה וקנאתה מביאים עליה את קצה. ב"התגלות", זוהי נערה שמנה ואכולת חטטים בת 19, הסובלת מביקורתיותה של אמה היפה והמטופחת. ב"צמרמורת מתמשכת", אסברי בן ה-25 חוזר לגור בבית אמו השתלטנית, לאחר שנואש מחיים עצמאיים בניו יורק. תומאס, גיבור "מנעמי הבית", הוא כבר בן 35, וחי עם אמו המסרסת, כמו ילד מתבגר שמתקשה לנתק את חבל הטבור, והניתוק, כשהוא מגיע, הוא זוועתי.

 

*

 

פלאנרי אוקונור ידעה מה זה "לגור עם אמא": היא היתה בת יחידה, אביה האהוב מת ממחלת הזאבת (לופוס), כאשר היא היתה בת 15. אף על פי שהיתה שבורה ממותו, התקבלה לתוכנית יוקרתית באוניברסיטה, למדה עיתונאות והתיידדה עם סופרים נחשבים. כשמלאו לה 26 אובחנה אף היא כחולה בזאבת, ונקצבו לה חמש שנות חיים. היא חזרה לג'ורג'יה, אל בית אמה, בחווה ששמה "אנדלוסיה". היא גידלה טווסים ושלל עופות, מעולם לא נישאה, ובעודה מתמודדת עם המחלה, השלימה שני רומנים וכמה עשרות סיפורים קצרים, ועוד רומן שלא התפרסם. לא היו לה קשרים עם גברים, ויותר מעשור התכתבה עם ידידה שלה, שהוסתרה תחת האות א'. רק כעבור שנים התברר כי שמה בטי הסטר, ששירתה בחיל האוויר האמריקאי בגרמניה, אך סולקה מן הצבא בגלל "התנהגות מינית בלתי הולמת" עם אשה. פלאנרי אוקונור מתה בגיל 39. אמה, רג'ינה קליין, האריכה ימים ומתה ב-1997, 33 שנים אחרי בתה. בעברית ראה אור קובץ סיפוריה הראשון, "אדם טוב קשה למצוא", בתרגומה של רנה ליטוין, בהוצאת כתר, 1984.

הנשים, ובעיקר האמהות, הן, בעיני אוקונור, מפלצות ומגוחכות, זחוחות-דעת מעליונותן המדומה כנוצריות לבנות מהוגנות. למשל, בסיפור "התגלות": "לפעמים, כשלא הצליחה להירדם בלילות, גב' טרפין העסיקה את עצמה בשאלה מי היתה בוחרת להיות אילולא זכתה להיות היא עצמה. אילו אמר לה ישו בטרם ברא אותה, 'יש רק שני מקומות פנויים בשבילך. את יכולה להיות כושונית או לבנה זבלונית', מה היתה אומרת? 'בבקשה, ישו, בבקשה', היתה אומרת, 'רק תן לי לחכות עד שיתפנה עוד מקום'. והוא היה אומר, 'לא, את צריכה ללכת כרגע, ואלה שני המקומות היחידים שיש לי, אז תחליטי'... ומה אם ישו היה אומר, 'בסדר, את יכולה להיות זבל לבן או כושונית או מכוערת'?"

צריך רק להחליף את המלה "כושון", השגורה כל כך אצל גיבוריה הנלעגים של אוקונור, ב"ערבים" או "חרדים" או "עובדים זרים", כדי להיווכח עד כמה הגזענות נפוצה בחיינו-אנו: למשל, "אני רואה שהאוטובוס כולו שלנו", אומרת האם ב"כל מה שעולה מתכנס", ובת שיחה הלבנה משיבה, "לשם שינוי. לפני כמה ימים עליתי על אוטובוס והם הצטופפו שמה כמו פרעושים - מקדימה ובכל מקום". כך גם ב"התגלות", כש"הזבלונית הלבנה" מציעה "לשלוח את כל הכושונים האלה בחזרה לאפריקה, משמה הם באו מהתחלה", וגב' טרפין עונה ש"בחיים לא תצליחי להחזיר לשם את כל הכושונים. הם יתחבאו ויזרקו את עצמם על הרצפה והם יתחילו לחלות לך וליילל ולצרוח ולהתפתל ולהשתולל".

זה המקום לציין את תרגומה המצוין של ליה נירגד, שעושה נפלאות ומצליחה להביע את אי-התקינות-הפוליטית ואת הבדלי ההשכלה והמעמדות בשפת דיבור עשירה ובשימוש בשיבושי לשון כמו "שתי בנים" "אני יביא לך", ולהעתיק את הדרום האמריקאי אל ישראל דוברת העברית.

אוקונור מלגלגת על "החסד הנוצרי", ועל הנאורים-כביכול שרוצים לגאול את העולם, אבל מזניחים את עצמם ובשרם. כך למשל, בסיפור היפהפה "הפיסחים יהיו ראשונים": הגיבור, שפרד ("רועה"), הוא מחנך במוסד לעבריינים צעירים, אלמן ואב לבן עשר, נורטון, המתגעגע לאמו המתה. שפרד מאוכזב מבנו הבינוני, ומתפעל מנער עבריין שבטיפולו, שמנת המשכל שלו היא 140. שפרד מאמין במדע וסולד מכתבי הקודש, וכדי שיהיה לנער מה לשאוף אליו, קונה לו טלסקופ ומכניס אותו אל ביתו. הוא מאלץ את בנו לקבל את הנער העבריין כאח, עיוור לרגשות הילד, המתגעגע לאמו. שפרד, שהוא חילוני מוצהר, מסרב לתת לבנו את הנחמה שבמחשבה על גן עדן, שבו אולי יפגוש שוב באמו. הסוף, כדרכה של אוקונור, הוא מחריד ומזעזע. ואיש אינו יוצא נקי: לא המאמינים ולא הכופרים. המאבקים בספריה הם בין שני כוחות כמעט שווים, שהם לא בהכרח "טוב" או "רע", וכתוצאה מהמאבק, שניהם ניזוקים. אולי החסד היחיד שיש לו סיכוי אינו החסד האלוהי, אלא כזה שבני אדם מסוגלים להרעיף אלה על אלה, רק בתנאי שיראו זה את זה נכוחה, בלא התנשאות, בלי זחיחות דעת, בלי תחושה שהאמת נמצאת רק בידם.

Everything That Rises Must Converge \ Flannery O'Connor

"חייה ומותה של אסיה ג'" מאת אילת נגב ויהודה קורן ראה אור בהוצאת דביר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו