קדירת הזהב של שלום עליכם - המהדורה המודפסת - הארץ

קדירת הזהב של שלום עליכם

אין זו בעיה לטעון במשמעות סיפור של עגנון או של קפקא; הם מוצפנים ודורשים פרשנות. אבל מונולוג של שלום עליכם הוא טקסט מטורף, כמעט ברוח "רשימותיו של מטורף" של גוגול. דן מירון מוציאו מהטירוף ונותן לו לוגוס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דרור בורשטיין

מפה לאוזן, שיחות באמנות המונולוג של שלום עליכם, תירגם את שבעת
המונולוגים וכתב עליהם מאמרים: דן מירון, הוצאת אפיק, 2012, 528 עמודים

שה מאוד לתרגם מיידיש לעברית, ואת שלום עליכם על אחת כמה וכמה. לא ברור איך
צריכה להישמע העברית הנכונה של שלום עליכם בימינו. הרובד של העברית הישראלית
הדיבורית והספרותית של ימינו אינו מספיק עשיר, ובעיקר אינו כולל מספיק הדים של
עולם יהדות מזרח אירופה. גם הנוכחות ה"דּגרית" בעברית שלנו מקשה על תרגום טוב
ליידיש, שאתוס הדיבור המפותל וההולך לאיבוד שלה, בהיותו נטוע בשיח התלמודי הנפתל ובמציאות רב לשונית (כפי שלימדנו בנימין הרשב), רחוק מהדיבור ה"צברי" הישיר. העברית הספרותית ה"גבוהה" והעשירה נוסח עוז או גרוסמן בוודאי שאינה מתאימה, בהיותה יפה מדי ורחוקה מדי מן האיש הפשוט ומדיבורו המרוסק.

ספר זה כולל תרגומים לכמה מהמונולוגים של שלום עליכם ולצדם דברי פרשנות על
הסיפורים. זה "טור דה פורס" של מתרגם-פרשן, ולקורא יש הזדמנות נדירה לשמוע את
הדיון על הטקסט הספרותי בצמוד לטקסט עצמו, לדפדף הלוך ושוב בין הדיבור על הטקסט ובין טקסט המקור.

שלום עליכם ודן מירון. איור: יעל בוגן

יש לומר כמה מלים הן על מלאכת המתרגם והן על מלאכת הפרשן של דן מירון. ניטול
פיסקה אקראית מן המקור היידי של הסיפור "דאָס טעפל" ("הקדרה", 1901). הדוברת,
יֶנטֶה, מתארת באוזני הרב המאזין לה את המחלות שהכו בבנה הצעיר. וזו לשונה,
ביידיש: "אז בסך הכל, דארפט איר וויסן, האט זיך גאר קיינעם נישט געגלויבט אז
דאס קינד זאל בלייבן לעבן, זאל דאס, ווִארעם ווו ערגעץ א שלאק, א צרה, א
חולאת - איז דאס געווען ביי אים: טאמער ווילט איר מאזלען - איז מאזלען, סאקן
- איז סאקן, און דיפטעריטן, און שקארלאטינעס און זאוועלקעס, און זוביטשעס, און
וואס ניט?"

תרגומו של י"ד ברקוביץ' לפיסקה זו (בספר "מדברים בעדם", הוצאת דביר, 1956) הוא:
"להודיעך, שהיה זמן, אשר איש לא האמין עוד, כי הילד הזה עוד יקום להתהלך בקרב
החיים. כל צרה, וכל מחלה, וכל פורענות, וכל פגע - עליו באו כתומם. רצונך במחלת
האדמת ¬ הרי מחלת האדמת, רצונך באבעבועות - הרי אבעבועות, ואסכרה, וססגונית,
ושקדים, וירקון, וכל מה שלבך חפץ".

ואילו מירון מתרגם את הקטע כך: "מפני שבסך הכל אתה צריך לדעת, אף אחד לא האמין
שהילד יישאר בחיים שיישאר, מפני שאיפה שרק יש צרה, פורענות, מחלה - אז היא כבר
ביקרה אצלו. אתה רוצה חצבת - יש לך חצבת, אבעבועות - יש אבעבועות, ודיפטריות,
וסקרלטינות, בלוטות, שקדים, ומה לא?"

קשה לתרגם את המצלול התוסס, המאכל, של המחלות הללו לעברית. במקור היידי המחלות משתוללות גם בשפה. זאוועלקעס וזוביטשעס הן מלים משולחות, שדיות. כל תרגום עברי יקרר אותן ויתחב אותן למדף בית המרקחת. ברקוביץ' בוחר לרפא את המחלות הלשוניות הללו; הוא מגביה ומייפה אותן. מחלת "ירקון" שלו אין מקורה בנחל הירקון המזוהם למחצה אלא בספר "דברים". כמובטח, "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון". אצל ברקוביץ', הסקרלטינה נהיית כמעט דבר חביב, ובעיקר ספרותי: שם המחלה אצלו הוא "ססגונית". מירון לא רואה שום דבר ספרותי או נחמד במחלות.

חשוב מזה: ב"ירקון" מכה אלוהים. לדלקת שקדים די בחיידק. זה עניין עקרוני ולא רק
סגנוני. שהרי האשה של שלום עליכם שואלת את הרב מדוע בנה, שלא חטא, חולה כל הזמן.

ברקוביץ', בשימושו במלה המקראית, מכניס את ההשגחה העליונה, האלוהית, לתמונה.
כלומר, אצל ברקוביץ' נרמז שהילד לוקה בידי שמים. בתרגום מירון אלוהים והשגחתו
נותרים כשאלה פעורה, לא כתשובה מרומזת. ההבדל גדול.

אפשר לסכם את תפישת התרגום של ברקוביץ' בפרט זעיר: במקור, שלום עליכם משתמש בצירוף "בסך הכל", צירוף שקיים ביידיש מן העברית. לכאורה זה פתרון המוגש על מגש של כסף למתרגם העברי: הטקסט היידי כבר מגיש לו את התרגום; אבל למרבה הפלא ברקוביץ' בוחר למחוק את הצירוף הזה, ככל הנראה מפני ש"בסך הכל" הדיבורי אינו "עברית גבוהה", ואינו משתלב היטב עם ה"ירקון" המקראי, למשל.

עד כאן דבר על מלאכת התרגום של שלום עליכם. עתה אנסה לומר כמה מלים על מלאכת
הפרשן של מירון בספר הזה, בהתמקדות בקריאתו בסיפור "הקדרה", שממנו גם נלקחה
השוואת התרגומים. פרשנותו של מירון היא מעשה אלכימיה: הוא הופך מה שנראה כדיבור של קש וגבבה לזהב טעון במשמעות. אין זו בעיה לטעון במשמעות סיפור טיפוסי של עגנון או של קפקא; הם מוצפנים ודורשים פרשנות. אבל מונולוג של שלום עליכם -¬ זה סיפור אחר. זה טקסט מטורף, כמעט ברוח "רשימותיו של מטורף" של גוגול. ומירון מוציאו מהטירוף ונותן לו לוגוס. אפשר לומר שמירון המתרגם מאפשר לדמות לומר את טירופה כמות שהוא, ואילו מירון הפרשן מתפקד כפסיכותרפיסט שלה. לא שמירון משנה את דיבורה, אלא הוא כמו מסביר לדמות ולמאזינים שמה שנדמה כטירוף אינו רק כזה.

המהלך המוצהר של מירון במסה על "הקדרה" הוא לנסות לשמוע את קולו של הלא-מודע
הדובר במונולוג. כותב מירון: "למדנו מז'אק לאקאן, שללא-מודע יש לא רק קול אלא גם
שפה. הלא-מודע מדבר, ולעתים אף בווירטואוזיות מושלמת. את קולו הוא מערב בעורמה
דקה בתוך הדיבור של המודע; ובאמצעותו הוא אף מכשיל לעתים קרובות את הקול המכוון
והבטוח של המודע סותר את דבריו, או מוסיף להם גוונים ומשמעויות העומדים בניגוד
לכוונתם המקורית".

ברשימה זו אנסה לשמוע את דיבורו הווירטואוזי של הלא-מודע, אבל לא במונולוג של
שלום עליכם - אלא במונולוג (הפרשני) של דן מירון. נדמה לי שאפשר לראות איך בתוך
השיח הרהוט והמשכנע של מירון נשמע קול נוסף, לא-מודע, של מירון, קול שחותר כנגד
עצמו, קול שמטיל ספק בעצם המעשה של הפרשנות הספרותית הבהירה, ואולי לא רק ביחס לסיפור זה, אלא באופן עקרוני. וכשהקול המפקפק נשמע מפי בכיר פרשני הספרות העברית בדורנו, זה עניין רציני מאוד.

הטקסט של שלום עליכם, בלשונו של מירון, הוא "סיפור המגיש טקסט שמתלווה אליו
תת-טקסט, העומד בניגוד לטקסט". אני סבור שאפשר להחיל דברים אלו גם על פרשנותו של מירון עצמו ל"קדרה".

מסגרת "הקדרה" פשוטה: ינטה באה לרב לשאול שאלה בענייני כשרות (מה דין כלי בשרי
שחלב נשפך עליו). כאמור, מירון מראה את הלא-מודע המדבר מגרונה של האשה לצד קולות אחרים. למשל, הוא מזהה לא-מודע מגדרי: "בראש ובראשונה חשה ינטה מרירות כלפי גברים, בייחוד כאלה הנוטלים לעצמם סמכות, אם בזכות המקצוע (רופאים) ואם בזכות הלמדנות - תחום שמור להם שאין לאשה דריסת רגל בו". על פני השטח ינטה עפר לרגלי הרב, מתחת לפני השטח היא זועמת עליו בהיותו מי שמירון מכנה "הפרשן המוסמך" לענייני הלכה, ועל מי שהוא מייצג - האל.

מירון, "הפרשן המוסמך" של שלום עליכם, עוסק בדמות רב שהיא פרשן מוסמך. האין
הפרשן הספרותי, דן מירון, אחד מאותם גברים הנוטלים לעצמם סמכות "בזכות המקצוע
ובזכות הלמדנות"? הקורא ב"מפה לאוזן" עומד מול המונולוג של מירון כפי שינטה עומדת
מול הרב. וכפי שקריאתו של מירון מראה כיצד השאלה ההלכתית היא בעצם שאלה תיאולוגית ומגדרית, קריאתו של מירון הופכת, אולי באופן לא-מודע, את המונולוג של ינטה
למונולוג על מהות הפרשנות הספרותית, מפני שמה שמירון אומר על הרב בסיפור מוסב גם על עצמו, על פרשנותו-שלו.

אנו, קוראי הסיפור, באים אל מירון עם הכלי הסדוק של הסיפור המטורף והלא-מובן,
ומבקשים ממנו "לתקן" את הפגום, להפוך את הכלי-הסיפור לראוי לשימוש. מלאכת התרגום המרהיבה, לא פחות ממלאכת הפרשנות, היא חלק מהתיקון, שהלא-היידיש נסדקה לנו.

מירון מהפך את המודל של שלום עליכם: אצל שלום עליכם הרב שותק והאשה מדברת; אצל מירון הקורא שותק והרב (מירון) נושא את המונולוג השוטף. זה היפוך סימטרי, אבל
תוכן המונולוג של הרב-מירון הולך ומבין עד כמה הוא, כפרשן הספרותי הראשון במעלה
של התרבות העברית דומה לסמכות הרבנית בסיפורו של שלום עליכם, על כפל פניה: על
עוצמתה ועל גבולותיה.

יש למירון שפע דברי טעם לומר כפרשן ספרותי. אלא שהלא-מודע שלו, אולי, גם חש בקצה גבול היכולת של הפרשנות הספרותית ושל מה שאפשר לומר על סיפור חי כמו זה של שלום עליכם. מפני שהסיפורים הללו הם קטעים של נהרות גועשים, ששום רשת, מלכותית ככל שתהא, לא תוכל לאחוז בהם. כלשונו של רועי גרינוולד, שציטט את אורי צבי גרינברג, מונולוגים אלו מתרחשים "באמצע העולם ובאמצע הזמנים". ו"באמצע" שום דבר אינו בר סיכום.

מה, אם כן, לא ניתן להסבר בסיפור? על מה עוברת הפרשנות הספרותית בשתיקה? מירון מסביר איך פועלת הפוליפוניה התלת-קולית של "הקדרה" אבל אינו מתיימר להבין ואינו יכול להבין, כפי שאיש אינו יכול להבין, למה בכלל, ואיך אפשרי, דיבור "משולש" כזה.
מדוע אדם (שלום עליכם) מתחיל פתאום לדבר בדבקות בקולה של אשה זרה? האם זה טירוף?

האם זו ספרות? הכיצד חיקוי קול אפשרי בכלל? מה קורה שם, בין האוזן לגרון? מי שכתב פעם מונולוג כזה יודע שדי לפעמים בחומר מילולי מועט מאוד, ממש משפט או שניים, כדי "לשבט" אותם ולהפיק מהם עמודים ארוכים של דיבור באותה הרוח. מ"תא" אחד של דיבור טעון של הזולת אפשר ליצור רקמה שלמה, ואף גוף שלם של דיבור שכמו צומח באופן אורגני מאותם משפטים ספורים. חקיינים (כמו טוביה צפיר, למשל) יודעים את הסוד הזה: חיקוי אינו העתקה של הקיים אלא יצירה של משהו חדש מכוח גרעין שמועתק.

ואיך להבין שגבר מדבר בשם אשה, שאולי בכלל לא קיימת? יתרה מזאת, איך הלא-מודע
שלו יוצר את הלא-מודע שלה? ואולי קשה מזה: איך מודע של סופר יוצר לא-מודע של
דמות? כל השאלות האלו, ויש אחרות, הן שאלות שהפרשנות הספרותית, ותהא זו המבריקה ביותר כמו זו שלפנינו, אינן יכולות לענות עליהן. מירון, או הלא-מודע שלו, חש זאת. לכן הפרשנות שלו דוברת בשני קולות, קול גלוי, מסביר ומבהיר, וקול סמוי, חותר
כנגד-עצמו, שממשיל מבלי משים את עצמו לרב ואת הטקסט לכלי סדוק שאי אפשר לתקן ולא ברור מה טיבו.

הפרשנות הספרותית נותרת בסופו של דבר מול דמות חיה ומדברת (של האשה, ינטה) ומול דמות (שלום עליכם) שכותבת את דיבורה. טירופה של האשה נמהל בטירופו הספרותי של הסופר. וראו זה פלא, משתי המערבולות הללו עולה משמעות. כל הסבר שבעולם לא יוכל למצות את ההתרחשות הזאת, או את פלא היווצרותו של דיבור של זר בפיך שלך, כאילו היה פיו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ