בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ולדימיר פוטין: צאר חדש-ישן

בשנותיו כנשיא וראש הממשלה הוא ייצב את המשטר וגיבש מחדש את מעמד רוסיה כמעצמה. הגאווה הלאומית של האזרחים עולה על חוסר הנחת שיוצרת רמיסת חופש הביטוי

11תגובות

התהודה שעוררו מאסרן ומשפטן של חברות להקת הפאנק-רוק הרוסית "פוסי ריוט" לא צריכה להפתיע. גם לא האהדה שרוחש להן המערב, שרבים ממתנגדיו הפוליטיים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יכולים רק לייחל לה. שלוש הזמרות שנידונו לשנתיים מאסר לפני שבוע הן צעירות סימפתיות, בעלות מראה "מערבי" מאוד, שיוצרות מוסיקה פופולרית. פוטין, לעומתן, נתפש בצדק כמי שרומס ברגל גסה את שאריות חופש הביטוי בארצו. נכון, ההשתוללות המוסיקלית שלהן בקתדרלה הראשית במוסקווה לא היתה עוברת בלי תגובה גם במדינה דמוקרטית, אבל ברור שהעונש שנגזר עליהן הוא ביטוי לדיכוי אכזרי ובוטה.

המחאה של הלהקה היתה ביטוי להתפתחויות שהיו בשנה האחרונה בחוצות מוסקווה וסנט פטרבורג. חלקים לא מבוטלים ממעמד הביניים והאינטליגנציה הרוסית הביעו התנגדות למשטרו של פוטין, הלובש אופי אוטוריטרי. במשך שנים קיבלו בהכנעה את פוטין ועושה דברו, הנשיא לשעבר דמיטרי מדוודב. עתה נראה כי הצלחתה הכלכלית של רוסיה - שהושגה בעיקר הודות למחירים הגבוהים של הנפט, הגז ומשאבי טבע אחרים בשווקים הבינלאומיים - יצרה מעמד בינוני משכיל חדש, הפתוח לרעיונות מערביים ואמון על שימוש ברשתות חברתיות. מעמד זה רוצה לתרגם את השפעתו החברתית לעוצמה פוליטית ולהיות שותף בשלטון. בני החברה האזרחית החדשה ברוסיה מבקשים לחדול להיות נתינים ולהפוך לאזרחים - כוח המחץ של כל מהפכה נגד שלטונות אוטוריטריים.

עם זאת, כשבוחנים את סיכויי האופוזיציה להפיל - או לשנות באורח משמעותי - את משטרו הניאו-צאריסטי של פוטין, קשה להיות אופטימיים מדי. כך יש להתייחס גם לציפיות להתפתחות דמוקרטיה ליברלית מתפקדת ברוסיה. הבנה זו אינה מבוססת על אישיותו של פוטין בלבד, אלא גם על המשקעים שהצטברו במעמקי התודעה החברתית הרוסית. גם מי שיבקש למצוא מקבילות בין תנועת המחאה, שקמה ברוסיה לאחרונה, לתהליכים שהביאו לנפילת המשטר הקומוניסטי ולהתפרקות ברית המועצות, עשוי לשגות.

ההתפעמות שאחזה במדינאים ובהוגים במערב עם נפילת הקומוניזם, שביטויה הקיצוני היה תחזית "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה, יצאה מההנחה שכישלונו של הקומוניזם יביא בהכרח לעליית מדינות דמוקרטיות המושתתות על כלכלת שוק חופשי. תפישה דטרמיניסטית זו, שראתה בהיסטוריה תהליך הכרחי וצפוי מראש, היתה מעין תמונת מראה של המרקסיזם, בפן הוולגרי שלו, שסבר כי האנושות קרבה בהכרח להתפרקות הקפיטליזם ולעליית משטר סוציאליסטי כלל-עולמי. משני צדי המראה למדו שהמציאות אינה כה פשוטה. ההתרחשויות בחברות הפוסט-קומוניסטיות מעידות שיש יותר מנתיב אחד להתפתחות ההיסטורית.

עוצמה

20 שנה אחרי התמוטטות הקומוניזם מתברר, שחברות מסוימות צלחו היטב את המעבר לדמוקרטיה, כמו פולין וצ'כיה. מדינות כמו רוסיה ואוקראינה, שלא לדבר על הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה, הלכו בנתיב שונה. במדינות שהיתה בהן מסורת של חברה אזרחית, מוסדות מייצגים ופלורליזם, התבסס המעבר על שורשים היסטוריים עמוקים המשתרגים בזיכרונה המוסדי של האוכלוסייה. ברוסיה, שלא היתה לה מסורת של חברה אזרחית ופלורליסטית, הניסיון לפתח משטר דמוקרטי התגלגל לפארסה של תקופת בוריס ילצין, שאיימה על עצם קיום המדינה.

יתר על כן, תהליכי הדמוקרטיזציה במדינות היו שונים מאוד זה מזה. בפולין ובצ'כיה, ובעוד כמה מדינות במרכז אירופה ובמזרחה, התפרק המשטר הקומוניסטי בעקבות עלייתן של תנועות מחאה נרחבות, שעירערו במשך שנים על לגיטימיות השלטון הקומוניסטי. כאלה היו תנועת סולידריות בפולין, בראשות לך ולנסה, ואמנת 77 בצ'כיה, בראשות ואצלב האוול. הן ביטאו עוצמה חברתית משמעותית והיו הבסיס שמסביבו התגבשו מפלגות דמוקרטיות, לאחר קריסת מונופול הכוח הקומוניסטי.

בברית המועצות, לעומת זאת, היתה אמנם תנועת מחאה אנטי-קומוניסטית (בעיקר במוסקווה ובלנינגרד, שחזרה ואימצה מאז את השם סנט פטרבורג), אבל השינויים באו מלמעלה. התהליך החל בהחלטה של המנהיגות הקומוניסטית, בראשות מיכאיל גורבצ'וב, לפתוח בפרסטרויקה. למרות נוכחות אישים מרשימים כמו אנדריי סחרוב בתנועת המחאה, לא התגבשו בה מסגרות מאורגנות ולא נוסדו מפלגות אופוזיציה רציניות. בסופו של דבר עלו לשלטון ביורוקרטים ואפרטצ'יקים קומוניסטים לשעבר - גורבצ'וב וילצין.

לא החברה האזרחית קידמה את הרפורמות, אלא ביורוקרטיה שביקשה להיות פתוחה יותר ועריצה פחות. בהעדר מסורת של חברה אזרחית, גם אופיה הביורוקרטי של הרפורמה בבריה"מ תרם לקשיי המעבר לדמוקרטיה. ברוסיה הפוסט-קומוניסטית לא היה עד כה ראש ממשלה או נשיא שאינו מיוצאי צמרת המפלגה הקומוניסטית או מנגנוני הביטחון הישנים. לאישיות ליברלית אמיתית כמו גריגורי יאוולינסקי, שלא צמח במנגנון המפלגתי, לא היה סיכוי. מפלגת הרפורמה שלו, "יאבלוקו", לא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות לפרלמנט.

אולי אין זה מקרה שפטר הגדול הוא המודל של פוטין. הצאר ששלט ברוסיה במאה ה-17 וה-18 ידע לקשור רפורמות בממשל עם החזרת רוסיה למעמד מעצמה גיאו-פוליטית. אין לרוסיה מודלים היסטוריים של לוחמי חופש ומנהיגים ליברלים, בדומה לתדיאוש קושצ'יושקו בפולין או לאיוש קושוט בהונגריה, אבל לא חסרות לה דוגמאות של מדינאים שניסו, במידות הצלחה שונות, לחולל רפורמות מלמעלה. כאלה היו הצאר אלכסנדר השני במאה ה-19, וראש הממשלה פיוטר סטוליפין בתחילת המאה ה-20. לא חסרו לה גם אינטלקטואלים ואנשי מעלה שביקשו לתקן את המשטר (הדקבריסטים, למשל, שניסו לחולל הפיכה ב-1825). אבל איש מהם לא הגיע לשלטון.

אי-פי

גאווה

בשנותיה האחרונות של בריה"מ עלו, בד בבד עם הרפורמות שהנהיג גורבצ'וב, תנועות מחאה עממיות שתרמו גם הן להתפרקות המדינה הסובייטית. אבל הן היו בעלות אופי לאומי ופעלו בעיקר במדינות הבלטיות ובגיאורגיה. הצלחתן, לצד איום ההיפרמות הנוספת של המארג הרוסי בדמות המרד הצ'צ'ני, הביאו לתגובת נגד לאומנית ברוסיה גופא. פוטין נתן ביטוי ללאומנות החדשה בדיכוי הברוטלי של התנועה הלאומית הצ'צ'נית.

טועה מי שמחפש את סיבות התמיכה הציבורית הרחבה בפוטין - גם היום, לאחר התרגיל המביש של חילופי תפקידים בינו למדוודב - באופי המדכא של משטרו בלבד. לאחר התוהו ובוהו של תקופת ילצין, שהתאפיינה בחולשת רשויות השלטון ובצדה שוד נכסים ממלכתיים בידי אוליגרכים, הצליח פוטין לייצב את דפוסי המשטר, לחזק את כוח השלטון המרכזי אל מול מושלי מחוזות מושחתים, שאיימו לפורר את המדינה, ולגבש מחדש את מעמדה של רוסיה כמעצמה. הוא החזיר למיליוני אזרחים רוסים לא מעט מהגאווה במולדתם ובמדינתם. מכיוון שגם בתקופת ילצין לא היה להם חלק ממשי בעיצוב השלטון, הם לא חשים היום שלקחו מהם משהו.

אי אפשר להתעלם מכך שהמחאה נגד פוטין, שצברה תאוצה ככל שהתחזקו הטענות על זיופים בבחירות האחרונות לפרלמנט (ב-2011) ולנשיאות (במאי 2012), מצטמצמת למעשה לשתי הבירות ההיסטוריות של רוסיה - מוסקווה וסנט פטרבורג. במרחביה העצומים של רוסיה - מקלינינגרד במערב, לחופי הים הבלטי, ועד לוולדיווסטוק במזרח, על חוף הים היפאני - אפשר למצוא פה ושם מחאה, אבל מוגבלת ובמקרים רבים ממוקדת בבעיות מקומיות. לא נראה שיש מחאה כלל-רוסית שסוחפת המונים רחבים. גם ברור שקלושים סיכויי המחאה להיות להמונית כשאזרחי רוסיה נהנים מרווחה כלכלית יחסית.

חלק מתהליכי עומק אלה אינם זוכים לתשומת לב מספקת בגלל הבולטות של פרשת "פוסי ריוט" בתקשורת. ייתכן שיש לצפות להתפתחויות נוספות בסיפור האישי של הזמרות: פוטין אמנם גינה בחריפות את התנהגותן, אבל רמז שיש אולי מקום להקלה בעונשן. ראשי הכנסייה הפרבוסלבית כבר סלחו להן. לפי מיטב המסורת הרוסית, הצאר עשוי להתאכזר לנתיניו, ובה בעת להיות נדיב וסלחני כלפיהם.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו