בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש בחיפה חתיכת פרושוטו

מרגיז אותה שכל אחד קורא לעצמו שף, וגם על התוכן השיווקי בתוכניות הבישול אין לה מלים טובות. הילה אלפרט, שהוציאה ספר חדש על המסעדות הבולטות בעיר התחתית בחיפה, כותבת על סקס ועל אוכל באותה מידה של תשוקה, ומתעקשת שאין ביניהם קשר

55תגובות

הילה אלפרט הוזמנה על ידי עיריית חיפה לכתוב מדריך קולינרי במשקל נוצה על העיר התחתית. בלילות טרופי שינה שבהם ישבה מול המחשב בפונדק נטול טלוויזיה בעיר התחתית, מבקרת המסעדות של "ישראל היום", הבשלנית הטלוויזיונית, היועצת הקולינרית, השחקנית הבוהמיינית שבכלל מתגוררת בתל אביב וגדלה במעלה החמישה נסחפה לכתיבת ספר שחורג מגבולות הז'אנר, אבל לא מגבולות העיר התחתית.

"יש מקום בעיר התחתית", שיצא השבוע בהוצאת Lunch Box, מוגדר כיומן אוכל חיפאי. הספר גדוש במתכונים שאלפרט אספה ברחבי העולם, סיפורים של אהבה ותשוקה ושברי שיחות עם גברברים חיפאים, שהיא השתדלה לא לטמא בפוליטיקה המקומית. מהמדריך נותרו רק מפה מאוירת עדינה ושני עמודים צפופים של המלצות. 200 עמודים נוספים בספר מציגים תמהיל של סיפורים מהמקומות המרכזיים בעיר התחתית ­ "חומוס אבו מארון", "קפה גלידה יונק", "קלמנ'ס" ואחרים, לצד תצלומי מתכונים מוקפדים (שצילם איתיאל ציון) וניחוח עז של סקס שזה עתה התקיים על מפת שולחן האוכל.

איליה מלניקוב

אם יש אנשים שחיים בשביל לאכול ואחרים שאוכלים בשביל לחיות, אלפרט חיה על חשבון העיסוק שלה באוכל. לידה הרגשתי כמו כתבת אוכל בלי שיניים. היא חריפה, היא תמיד מאוהבת, היא בוערת, היא יודעת לחיות, לשתות, לבלוס. היא לא מתביישת להגיד מה שהיא חושבת. היא מצטנעת כשאני מפלחת את השוק בשבילה: "קהל המעריצים שלך יקנה את הספר ראשון, לא חיפאים".

"נראה לך?" היא מכריעה שלא.

כבר 20 שנה את כותבת על אוכל בעיתונות, וזהו ספרך הראשון. הקולגות שלך מוציאים ספרי מתכונים כל שני וחמישי. למה חיכית? את חושבת שכדי לכתוב ספרי אוכל צריך הכשרה מסוימת? להיות שף?

"מה זה שף? הזילות הזאת! בחייאת דינק! אני פעם הצטלמתי בשביל גיסתי, לבשתי חולצה, זה הופך אותי לדוגמנית? אם אני אשיר בבר-מצווה של הילד שלי אני נחשבת לזמרת? כולם נהיו שפים. הבן-אדם מערבב סוכר בקפה, כותב ספרי בישול וקורא לעצמו שף. העניין הזה שכולם כולם רצים להתבטא כי זו דרכם לפרסום יוצר תרבות שלמה, לא רק באוכל, שכולם עושים בה הכל: כולם מצלמים סרט, כולם מוציאים דיסק, כולם כותבים. בסופו של דבר זה מסתיר את האמנות שביצירה. ברור שכולם יכולים לכתוב ספרי מתכונים, ואם יש לזה קונים אז גם יש לזה זכות קיום כלכלית. האם זה עושה טוב לתרבות האוכל? זאת שאלה אחרת.

"אותי מעצבן יותר שמישהו בעמדת כוח מוציא ספר בישול חנטרישי, מלא טעויות וסימני קריאה. האינטרנט מלא בכוכבי אינסטנט של מטבח שאין להם בסיס, אין להם תרבות, אין להם טעם טוב, והם כותבים שטויות. הם עושים את זה גם בפרינט ובטלוויזיה. ולהם יש כוח.

"אם אתה שולח מישהו לקנות משהו במכולת בשביל המתכון שלך, קח על זה אחריות", היא ממשיכה. "אני בדקתי כל מתכון בספר הזה, גם את המתכון לעוגת הסולת שמצאתי על קיר של שירותים במסעדה. אני תמיד מנסה את המתכון לפני שאני מפרסמת. עובדת עם סרגל וסטופר. מנסה להיות ברורה מאוד בהסברים. ואני גם בדרך כלל משתדלת לכתוב מתכונים שלא ידרשו הרבה כלים, אבל זה כי אני פשוט שונאת לשטוף אותם".

אם כבר ספר ראשון על מקום מסוים, למה דווקא חיפה? למה לא ספר על הקיבוץ שבו גדלת, מעלה החמישה? לא היה שם אוכל ששווה לכתוב עליו?

"אני כותבת על מעלה החמישה כל הזמן, ועל הורי, אחי, סבתי. אוכל תמיד מוביל אותי לכתיבה אישית. חיפה, זה סיפור אחר. זו לא הפעם הראשונה שקיבלתי הצעה לבוא ולכתוב מדריך אוכל על עיר, תמיד אמרתי לא. אבל לעיר התחתית יש לי חיבה ארוכת שנים. ממתי? זה די מטופש. הייתי בת 20 פלוס, נסעתי לבקר במעגן מיכאל, נרדמתי ברכבת, ירדתי בתחנת בת גלים, ילדה אבודה, הגעתי ל'מעיין הבירה' והיתר היסטוריה".

על כריכת הספר מופיעה באותיות קטנות המלה "כשר". כשהבחנתי בה לראשונה חשבתי לעצמי כמה מאתגר זה בטח לכתוב ספר כשר על עיר הקוסטיצה. אבל אז, כבר בסיפור הראשון בספר מספרת אלפרט על מפעל לנקניקי חזיר. כמה סיפורים אחר כך היא מספרת שהתאהבת בחיפה לאחר שנסעה למכולת של משפחת סוידאן בכיכר פאריס כדי לחפש בה פרושוטו. וכשכתבה על "מעיין הבירה" שקעה בפנטסיה שבה היא קוטפת את החזרזיר השלם שהוגש שם לחבורה של חתיכים. גם בלי לחבוש את השטריימל של משגיח הכשרות נשאלת השאלה, מה כשר פה?

"המתכונים בספר כשרים", אומרת אלפרט. "אני חושבת שטוב היה אילו כך זה היה כתוב, ולא על הכריכה. אבל היו להוצאה שיקולים, אומרים שם שכשר מזמין יותר אנשים לבוא ולפגוש משהו. בסופו של דבר, אי אפשר לכתוב על חיפה כשרה, כי אין סיפור אחד על חיפה שלא צצים בו חזיר, שרימפס או שלוש זונות. אחד מהדברים המדהימים בחיפה הוא הסובלנות הזאת".

מתוך הספר: צבי רוגר

מה כל כך מיוחד בעיר התחתית?

"העיר התחתית היא מקום מאוד גברי. בקהל המבקרים שלו ובמי שמפעיל אותו. הוא גם גברי בזיכרונות שלו. זו עיר עם שפם. ואני בחורה עם שפם. את יודעת באיזו מהירות הוא צומח לי?" היא צוחקת, ואז מוסיפה: "גברים חיפאים הם גבוהים וכולם נראים צעירים מכפי גילם. והם גם לא יודעים להתמודד עם מחמאות".

כתיבת הספר הלכה לך בקלות כמו כתיבה שוטפת בעיתון? נהנית מהתהליך?

"כל הסיפורים נכתבו עם הדד-ליין על הרקה. לא היה פה תהליך נורמלי. אני ממש לא כותבת בקלות. המלים לא כותבות את עצמן. אני מאוד מקפידה. הורדתי לכולם שנה מהחיים ולעצמי שנתיים. עבדתי בקוצר נשימה. לפעמים כתבתי משפט ופרצתי בבכי. הורדתי 20 קילו מאז שהתחלתי לעבוד על הספר".

מתוך הספר: צבי רוגר

דיאטת מיץ גת?

"ניסיתי מיץ גת כדי להשתיק את הפרעות הקשב שלי, הוא השאיר אותי ערה אבל לצערי הוצא אל מחוץ לחוק. בשלב כלשהו חיזנתי עלי גת, יש בזה משהו מאוד מריר ומאוד ממקד. בניסיונותי עם ריטלין יריתי מלים אבל זה היה מאוד שטוח, לא מספיק טוב. ניסיתי במקרים אחדים לא לישון, או לשתות. עשיתי הכל, ולא מצאתי פתרון. בואי נגיד שעכשיו כשמשחקים אצלי בבית חי-צומח-דומם מדלגים על האות ס' כדי שבדומם אף אחד לא יגיד ספר".

טוב, אני לא אדבר יותר על הספר הבא שלך. אז מה הדבר הבא, שוב טלוויזיה? מילא להשתתף, את מסוגלת לצפות בתוכניות בישול בטלוויזיה? לי קשה להבין מה מתבשל שם בין כל החסויות המסחריות, התוכן השיווקי והפרסומות הסמויות הגלויות.

"כשאני התחלתי לעשות טלוויזיה, פרסום סמוי היה ייהרג ובל יעבור. היום אתה לא מוציא מלה אם מישהו לא יממן אותה. אתה ממזמז את הניילון הנצמד, מעביר את היד על הסכין, כל דבר אחר הוא בזבוז של זמן מסך יקר. בתוך האולפנים בארץ אין שנייה שמשוחררת מתוכן. אני למדתי להגיד לא. לא רוצה לעשות את התוכנית. כל הגורמים, הזכייניות וחברות ההפקה הפכו את התוכן השיווקי לחזירי, הוא פשוט משתלט על כל מלה וכל פריים, אתה עומד שם, ואתה עובד בזה. די! אבל בלי זה אין טלוויזיה.

"בואי נדבר יחסי הציבור בתחום המסעדות. זה ענף שהגדיל עצמו ופימפם עצמו לממדים כאלה, שעל כל אחד שפתח מסעדה מתקשרים אלי ושואלים 'מתי תבואי?' ו'אפשר להזמין אותך?' ו'רק תגידי מתי'. גם ימי ההולדת האלה. אויש, יום הולדת שנה, שנתיים, כל רגע הם חוגגים. לילדים שלי לא חגגתי יום הולדת כמו שחוגגים למסעדות. ואני חשבתי שהאינטרנט יפתח דף חדש בתחום ויהיה נקי מהדברים האלה, אבל שם זה הכי בוטה, גם בביקורת המסעדות. שלא תביני אותי לא נכון, יש באינטרנט הרבה דברים נהדרים. אני מאוד אוהבת לקרוא בלוגים".

מתוך הספר: צבי רוגר

בלוגים של מתכונים?

"בעיקר בלוגים על אופנה, אני דווקא לא קוראת על אוכל. זה משעמם, כמה אפשר?"

את כותבת על אוכל מתוך תאוות בשרים ותשוקה. בכל סיפורי הנדודים שלך בין מסבאות חיפאיות, הנשיות שלך מאוד מודגשת. הגברים נהנים לראות אותך נושכת את הקבבים שלהם בתאווה, ואת מוכנה לטרוף את הדגיגים שלהם עם הידיים. את כותבת מכתבי אהבה על ברים אפלוליים בעיר התחתית לאהובים לא נודעים ופוגשת את הגברים של התחתית על גינס ללא תחתית.

"אני כותבת איך שאני חיה. אין לי דרך אחרת".

כך, למשל, כתבה אלפרט על שומשום: "פעם, לרסיסי שעות, היה לי גבר שהיה מורח בשבילי שכבה עבה של חמאה על בייגלה שומשום. מעליה היה מניח פרוסת גבינה צהובה, סתם עמק או טל, ומעליה נקניק מספרד, מאיטליה או מצרפת. הוא אחד שנוסע הרבה, ואני בכלל לא אוהבת שומשום על בייגלה. אתו זה הרגיש אחרת. זמן ארוך אחרי שהיה הולך ממני היה צץ פתאום בפה זרעון שומשום קטן, תובע לעצמו את טעם האהבה. ככה זה עם הזרעונים האלה. אחרי שהפה שכח שבאו בו, הם מגיחים מאיזה חור, מוכרחים להגיד את המלה האחרונה".

שומשום הוא באמת כל כך סקסי?

"אני מאוד לא אוהבת לדבר על הקשר בין אוכל לסקס. הוא הרבה פעמים מאולץ. לדעתי זה נולד בתחילת המאה ה‑20 עם התחזקות עולם הפרסום שחיפש אייקונים או עולם אסוציאציות חדש של מין ואוכל. ב'תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים' הוא מעביר עליה את התות. מה זה החרטא הזאת? תות לא הולך עם הטעם של הגוף, כל אחד טעים בפני עצמו. זה מין קשקוש בלבוש. היום יש מלא שמזייפים ומזייפות אורגזמות קולינריות".

הילה אלפרט

אז איך אדע שאת לא מזייפת?

"אף פעם לא ניסיתי להכניס סקס לכתיבה על אוכל, זה לא חיבור שאני חיה אתו בשלום. כשהסקס מספיק טוב אף אחד לא חושב על אוכל, לא אני ולא אף אחד שאני מכירה. כשהאוכל מספיק טוב, לא חושבים על סקס. אבל כשאתה בא לכתוב על אוכל ­ זה באמת עולם שבא מתיאורים שהם גופניים, פיסיים".

את עושה הרבה דברים במקביל כבר שנים, לא מספיק לך מבחינה כלכלית רק לעבוד ב"ישראל היום"?

"אין ברירה. אני הולכת להפגנות לצעוק על המגדלים, ואמא שלי חושבת שזו פדיחה שבגילי אני צועקת עליהם ולא גרה באחד מהם. אני פשוט בנויה ככה, צריכה לעשות כמה דברים בבת אחת. אני לא רק מתעניינת באוכל. אני גם אוהבת מוסיקה ואוהבת לרקוד".

מאז שהשתתפת ב"רוקדים עם כוכבים"?

"לא, בלי קשר. העיר התחתית זכתה לראות אותי רוקדת לא פעם ולא פעמיים", היא מחייכת לעצמה.

לא משנה כמה חיפשתי בספר, לא מצאתי תודה לעיריית חיפה.

אלפרט מדפדפת בספר בעצבנות. חוזרת לעמוד התודות. ומופתעת לגלות את תוכנו. "אני יושבת פה ומבינה שלא כתבתי תודה לעיריית חיפה. את מבינה כמה זה אני? לעשות פיאסקואים איומים? אף אחד לא העיר לי על זה עדיין".

העירייה לא עומדת מאחורי הספר הזה? היא השקיעה בספר כסף?

"בסופו של דבר זה ספר שיצא בהוצאה פרטית, אבל בפירוש היה שיתוף פעולה אתם. הם אירחו אותי יוצא מן הכלל. אולי אם לא הייתי מחכה לדקה ה‑99 להגיש את עמוד תודות... היה לנו חשוב להוציא את הספר בראש השנה. התחבטתי אם להודות לראש העיר יונה יהב ברשימת התודות, אבל זה לא נראה לי טוב. אני חייבת להגיד לך שהוא מאוד מצא חן בעיני".

מוצא חן בעינייך? למה, הוא מלא חזון?

"ראשי עיר שפוגשים מישהו מהתקשורת ישר נמלאים חזון, אם יש להם או אין להם. בכל אופן, יונה החליט לעשות מעשה בעיר התחתית, ואין לי ספק שהמהלך הזה יהיה לא חף מטעויות ושהוא יצליח לעצבן כמה אנשים, אבל הוא הלך על זה".

את הסצינות החיפאיות בספר צילם צביקה רוגר, צלם ותיק שצילם בעבר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עובד עם עיריית חיפה. איך היה להסתובב אתו בין ברים אפלוליים וחנויות בגדים?

"צביקה הוא ההיפך ממני. לא שותה, נזהר מכולסטרול, קורא ערכים תזונתיים. כשגיליתי מתכון על קיר השירותים של 'ג'קו דגים' חשבתי שהמסעדה ריקה וצעקתי לו 'צביקה! בוא לשירותים'. תוך כדי שאני צועקת אני רואה שהוא עומד עם חבורת אנשים מבוגרים, מאוד נבוך. בהזדמנות אחרת כל כך התרגשתי שצעקתי לו, 'צביקה, מצאתי זונה', כי כל הזמן חיפשתי זונה מבנות העיר שתסכים לחלוק אתי מתכון. אחרי כאלה בושות שעשיתי לו הוא אמר לי, 'תעשי לי טובה, אני צריך להישאר בעיר. את הרי חוזרת לתל אביב'".

כמעט אין בספר מתכונים מהמסעדות והברים שכתבת עליהם. מה קרה? החיפאים לא הסכימו לחלוק אתך את סודותיהם?

"זה לא שהם לא נתנו לי מתכונים. פשוט זה היה לא מספיק. אני חיפשתי מתכונים שצמחו בעיר התחתית, חשבתי שאצליח להגיע למתכוני הזונות של העיר התחתית. אבל הבנתי שלא".

יש בספר מתכונים לסטייק טרטר, עוגת גזר, מלנזנה פרמיג'אנה וריזוטו עם סלמון. פשוט העמסת את המתכונים שאגרת כל השנים שבהן התעסקת באוכל לספר הזה שבמקרה עוסק בחיפה?

"זה לא שצברתי מתכונים וחיפשתי לאן לדחוף אותם. זה פשוט דבר שאני עושה. כשאני מכירה מישהו, אני חושבת מה לבשל לו. זאת דרך שבאמצעותה אני אומרת תודה או מראה את אהבתי. אלו מתכונים שלי, אישיים, שהקדשתי לאנשים שהכרתי על הדרך ולמקומות שבהם ביקרתי בעיר התחתית. בסופו של דבר כל ממד האוכל בספר הזה מתבטא בעיקר במתכונים, הסיפורים שלי ושל המקומות ושל החיפאים השתלטו על מרבית העמודים".

זיכרון המכולת של משפחת סוידאן גרם לך לכתוב על העיר התחתית. מה עמדתך בנוגע למאבק המכולות מול רשתות השיווק?

"אני קונה את רוב הדברים במכולת. מכולת ושוק. כמעט לא הולכת לסױפר. זה לא רק אידיאולוגי. זה עניין של קשר של שנים עם המכולת שלי, המכולת של אלברט".[1]רושמים לך שם?

"ברור. הוא הכי מכולת אבל קורא לעצמו מינימרקט הבימה. יאללה יאללה מינימרקט. זה גודל של מכולת, ריח של מכולת ומחירים של מכולת, ואם הילד נתקע הוא יכול לקחת מאלברט 200 שקל. זה לא רק המכולות, בכל דבר אני מעדיפה ללכת על הקטן והאישי. בעיר התחתית פגשתי את גברת הוברמן. קניתי ממנה שני אאוטפיטים. איזה טיפוס. היקיות".

מהספר עולה שחיה הוברמן היא אשה חזקה. 70 שנה מוכרת בגדים תחתונים ומגבות בעיר התחתית, ומעולם לא אכלה בדוכנים ובמסעדות שהקיפו את החנות שלה. לא מצליחה להתנער מריחות האוכל הסלוניקאי ונגינות הטורקית בסביבה, שנדמו מזמן.

"כן, כשביקרתי אצלה היא הציעה לי תפוח. חוץ מהג'סטה של האירוח, זה כמובן היה כדי להגן עלי מהעולם האכזר שבחוץ, שגם ככה כבר לא קיים. אומרים שמהיום שנסגר הנמל גוועה תהילתה של העיר התחתית, שהיתה מרכז העסקים המוחלט של ישראל. לדעתי זה קרה ביום שפתחו את נמל אשדוד. כדי להתמודד עם השקיעה, כל ראש עיר ניסה להציל את האזור. אחד הביא לשם את בתי המשפט, השני הביא לשם בנייני משרדים. אבל הבריטים אחראים לחטא הקדמון. כדי שנמל יתפקד בצורה רצינית, צריך היה עומק. בגישה של 'אנחנו צריכים, אנחנו לוקחים', הבריטים חפרו לעומק וייבשו חלק מהים עם החול".

משיטוטייך במקום, מה המצב של העיר התחתית היום? הצלחת למצוא עסקים פעילים כדי לכתוב עליהם?

"כיום הרחוב גמור. כל העיר התחתית, מהבנייה העותמנית דרך הארכיטקטורה, יפהפייה, וכל כך נטושה. זה מקום של צהריים. בחמש נופלת על העיר קללה, עורכי הדין והפקידים החיפאים קמים ובורחים מהעיר התחתית, לפני שייהפכו לאבן. הרגע שבו אני פגשתי את המקום הוא רגע מכריע ­ או שהמקום הזה ימות או שהוא ישתנה. לאחר הרבה חשיבה עלתה על הפרק אופציה להפוך את האזור הזה לאזור של קמפוסים, להשכיר גלריות לאמנים. אבל כשמסתובבים בעיר התחתית ומכירים את אנשיה שומעים הרבה דיבורים נגד המהלך הזה".

מה דעתך על המהלכים בעיר התחתית? השתכנעת בצדקת דרכה של העירייה, או שאת עם הסוחרים?

"מי שלא עושה לא טועה. אני לא יכולה להתערב. אני מאוד מקווה שזה ייגמר הוליסטי. שהישן יישאר גם אם הוא יהיה קצת עקום לפעמים. כולם רוצים ש'העוגן', 'קלמנ'ס' ו'הסנדק' יישארו במקומם. אלה מקומות יפים, שכשאת משתכרת בהם את מרגישה את הגרעפסים של זה שהשתכר בהם לפני 40 שנה. זה רעיון טוב להפוך את התחתית לקמפוס הנמל, למקום של צעירים, להביא לאזור משפחות צעירות כדי שירקמו חיים חדשים שם. אבל השתדלתי לא להגיד את דעתי בספר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו