שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פתחו את הלב של המוזיאון

קרטונים שנקנו מהומלסים, חפצים שנמצאו ברחוב ויצירות אמנות מן המניין, כל אלה ממלאים את התערוכה "אובייקט, מעבר", פרי דיאלוג מתמשך בין האמן ציבי גבע לאוצר יונה פישר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

התערוכה "אובייקט, מעבר" היא פרי דיאלוג מתמשך בין ציבי גבע לאוצר יונה פישר, שיחה שעניינה העיקרי הסטודיו הייחודי של גבע (הקטלוג המצוין בעיצוב מיכאל גורדון שופע צילומים מעולים של הסטודיו, שצולמו על ידי עילית אזולאי ומתן מיטווך). היא מוצגת סביב מעבר הסטודיו לכתובת חדשה, כאזור של תצוגת-ביניים שבין אריזה לפתיחת-אריזות מחדש, כזמן פרידה שבו נוצר "מרחב פוטנציאלי" כלשונו של הפסיכואנליטיקן ויניקוט שהגה את המושג "אובייקט מעבר", שנשאל ממנו ככותרת התערוכה.

הסטודיו כולל, מלבד יצירותיו הגמורות של גבע ואלה שבתהליך, ומלבד כלי הציור, נקיים כמלוכלכים, גם שולחנות ועליהם ספרים, "ערימות-ערימות, בהתאם להיגיון מבני כלשהו", כותבת עליהם האוצרת רוני כהן בנימיני, "וחפצים, כמויות של חפצים, המוצבים סביב באופן אקראי לכאורה": תצלומים, דפי ספרים, אלבומים ריקים, מסגרות, חלקי ריהוט, מכלי צבע ריקים, מכסים, שלטים מאולתרים ואפילו ציורים שגבע מצא, המון "אובייקטים נטושים". אלה מוצגים בתערוכה לצד האמנות הרשמית, כתולדה שלה (שגרמה לגבע להתעניין בסורגים למשל, ולאספם מן הרחוב) וכמניע שלה גם יחד.

לצד התריסים, הסורגים, הפרחים וכל היתר, מופיעים חפצים מסדר אחר, אלה שנאספו מן הרחובות ונעשו בהם (או לא נעשו בהם) מעשים. הם מוצגים לצד עבודות האמנות הרשמיות, מסופחים לחלוקה הנושאית, מתגברים אותה. העבודות מוכרות ברובן, ולב העניין הוא הארגון-מחדש האוצרותי, מציאת זווית התבוננות ופרשנות חדשה שתאפשר קריאה נוספת, פורייה. הכללת החפצים המצויים והמטופלים מהסטודיו לצד עבודות האמנות הרשמיות, מגוללת סיפור, יוצרת תחביר חדש, אמביוולנטי. ברוח ג'ספר ג'ונס, אמן בעל השפעה מכרעת על גבע, אפשר לקרוא את התערוכה כולה כשואלת שאלה פתוחה לגבי המעשה האמנותי בעולם, על קיומו רק מתוקף יחסים פנימיים, כאינטר-טקסט, כמעמידה את הדילמה של "?According to What" כשם יצירתו של ג'ונס מ-1964.

תצלום הסטודיו של גבע מתוך הקטלוגצילום: מתן מיטווך

זוהי אם כך שיחה, כלומר חילופי רעיונות סביב אתר. אתר עבודה פרטי שגם מתפקד כמחסן או כמרחב הפעולה של יבואן-יצואן של חומרים. ואלה, השיחה והסטודיו, על מגוון סוגי האובייקטים שבו, עבודות אמנות ולא-עבודות-אמנות, כמה שמצוי בלבה של קרטוגרפיה, מלאכת מיפוי-מחדש אוצרותית.

במעבר הסטודיו למוזיאון נהפכים מערכי-קיר צפופים למרווחים ומלים נחלצות מתוך שטף הטקסט. הציווי שהן מגלמות כעת, במוזיאון, מלבד התוכני ("פתחו את הלב", קרטון שנקנה מקבצן מוצג כבר בכניסה, כהנחיית גישה) הוא זה של הניכוס - הוטל עליהן להתקדש כאמנות, הן תובעות התייחסות פואטית.

ובכך מצוי פארה של התערוכה - בירור הסטודיו כאתר בו-זמני של סדר ושל בלגן בנוגע לסימני שפה, של היגיון פנימי ושל אקראי, של ייצור היררכיות קומפולסיבי דרך מירחוב סימנים, ובמקביל פריעת היררכיות חוזרת ונשנית, ייצור מודולציות וכאוס. יש בכך ארגון המרחב (הן המצע הציורי והן פענוח המרחב הגיאוגרפי) לקווי אופק נופיים וקווי אורך של גבולות, סופי טריטוריה. אלה בתורם מעומתים עם האינסופיות המשוערת של התפשטות הגריד המזוהה עם גבע, היכול היפותטית להרחיב את דגמיו עוד ועוד. נמוך וגבוה, אורכי ואופקי, חפץ ומלה, עודפות נטושה ורזון ייצוגי, מופעים מתחלפים זה בזה של בשרנות ואנורקסיה - כל אלה מצויים במשחק מתמיד של ארגון מבני, פורמליסטי וסימבולי, שהגיונו הפנימי קשה לפיצוח.

במובן זה, התערוכה היא פרי נדיבות. מלבד החצנת ופרישת הסטודיו, חלל סמי-פרטי, על קירות המוזיאון, יש בה פתיחה גדולה של עולמו הסודי של גבע כלפי הצופה. "פעם היה ויכוח בין הבנות שלי", הוא מספר לפישר, באחת השיחות ביניהם (חלקן מודפסות בקטלוג הנלווה וחלקן מצולמות ומוקרנות בחלל המוזיאון), "אחת אמרה 'אבא, אתה בזבזן', והשנייה חסה עלי ואמרה 'לא נכון, אבא הוא נדיב'". התכונה הזו, מלבד הופעתה כיכולת אמנותית מוכחת, היא גם העיקרון המנחה את מפעל האיסוף של גבע, העיסוק במציאת ואימוץ "החפץ הנטוש" כלשונם של השניים.

ציבי גבע, "כינרת", 2012צילום: מידד סוחובולסקי

דרכם מתבררת יצירתו של גבע כמייצרת סקאלה מעמדית רחבה. החפצים נעים במצבי-ביניים על הציר שבין רדי-מייד לציור. על חלק מהחפצים גבע רק חותם, את חלקם רק ממסגר, על חלקם מוסיף דבר מה המקנה להם איכות פואטית ועוד.

רמות ההתערבויות האמנותיות השונות יוצרות מנעד סימון עשיר, ללא מדרג. על מכסה פח עירוני כחול נכתב "כינרת", כך שנהפך למראה מקום, לנקודת ציון, לאיקוני. על צילום שחור-לבן ישן המודבק על עץ של ירושלים רשם להקת M כפולת-כנפיים וכתב "עורבים מעל אל-אקצה", על שבר משולש של שלט פלקסיגלס שרק הכיתוב 03 נשאר ממנו סימן "חיפה" למעלה ו"עזה" למטה כך שנוצרה מפה שבמרכזה אזור חיוג, קפיצי מזרון ישן וחלקי סורגים חלודים מוצגים במקביל לגרידים של הכאפיות והסורגים, והרבה מלים. אפשר לקרוא את התערוכה גם כפעולה של ארגון מלים. יצירת מצלול דרך פעולות ומלים. התו נטווה כתבנית. הייצוג, התבנית הלשונית, אינה מעומתת עם "הדברים", אלא מתמזגת אתם. חפצים מצויים נספגים בשפת האמנות והיא בתורה נטמעת בבשר העולם.

זה אינו בשר עולם עלום, חסר שם, כי אם קונקרטי. "האובייקטים הללו ננטשים במרחב ספציפי", אומר פישר, "הם שייכים למקום באופן המשמעותי והבסיסי ביותר. אתה לא תמצא כתובת בפינית או במונגולית בדרום תל אביב, אלא עברית וערבית. הדברים הללו הם כמו נציגים מטעמך של הסביבה שלהם". "אני נמשך לאובייקטים אפורים, חפים מאקזוטיקה, נוכחים אבל לא שריריים", אומר עליהם גבע.

למרכיבי הזהות האלה יש להוסיף את היותם נציגי פרולטריון, הומלסיות ושוליים של עוני. בהיפוך המבט האגוצנטרי שמפעיל פישר, החפצים אינם נציגי האמן בעולם כי אם להיפך - הוא מסמיך עצמו כבא כוחם של הלא מיוצגים, מתמיר את עליבות חייהם, מופעיהם, לשונם הלקונית, לאמנות הגבוהה, הלירית, הופך את מכשירי העזר שלהם (פתקים, קרשים משומשים, רהיטי פלסטיק, לוחות פח, לוחות נוכחות ועוד) מפרקסיס לא נחוץ עוד למטפורה חיונית.

שלטי "תותים" ו"סברס" מייצגים גם עבודה קשה, זרה, חוסר תנאים ויחסי עבודה הכוללים מכירה בצדי דרכים למטיילים בסופי שבוע. בהצטברות של חפצי-העולם מתבררות לא רק תכונות הננטשות שלהם ופעולת ההילקחות הרומנטית, אלא גם הזולות המבנית המועברת דרך סד הוולריזציה של גבע. זו הטענתם של נציגי חוסר-הון אילמים בהון סימבולי מדבר. השאלה המעמדית של החפצים מתקיימת במלוא עוצמתה דווקא דרך אספנות גחמנית וסנטימנטלית כביכול, תאומתה של האספנות המוכרת, בעלת הערך הכספי. גבע מפגיש שוב ושוב בין ציור לבין חפצים וחלקי חפצים שהוכרזו כבר כחסרי ערך, בין מה שנועד להתבוננות בו לבין מה שהוכרז בקפיטליזם כלא ראוי למבט.

הפגישה לאין קץ הזו אינה מייצרת קונפליקט במקרה שלו, כי אם גמגום וירטואוזי, כמחלף תנועה רב-כיווני, צומת עם רמזור צהוב מהבהב. אובייקטי-מעבר על סף השפה. זהו אם כן, מיפוי לא מסקני שעיקרו הצבעה על יחסים, ניכוס הייחוס, יצירת אינדקס פרדיגמטי פרטי, שהוא פואטי בה במידה שפוליטי.

בניית לקסיקון, צבירת מאגר מידע, יצירת טעם וזיכרון הם האופנים המודרניים של האספנות הזו, מפעל של עודפות. ההשמשה-מחדש וההקדשה-כאמנות משכפלות את אופני הקניית הערך, על הממד האמוני של הוכחת האמנות באמצעות הלא-אמנות.

התערוכה, לכן, היא גם מופע מרשים של מסמוס ההבדל בין הרדי-מייד לבין החפץ המצוי, כה דומים וכה שונים עקרונית. הראשון יוצר קרע רדיקלי בין המציאות למוזיאלי והפנייתו פוליטית, והשני יוצר איחוי בין המציאות והכשרוני והפנייתו אסתטית. גבע שולט בשניהם בתנופה, מטשטש את שבילי הגישה השונים אליהם. הוא מתיך זה בזה מהלכים רדיקליים וסלוניים, נוהג בהם במידה שווה, ומתוך כך נוצרת האמביוולנטיות, הדיאלקטיות הידועה שלו, ממד הביניים המעדיף גם וגם על פני הנחרצות הפנטית של או-או.

התערוכה תובענית בה במידה שהיא נדיבה. היא כמו מבקשת את סבלנותו של ארכיבאי שישכיל לאגד את סימניה הנצברים כאוסף אנקדוטות וציטוטים, בחזרה, שייצר בעבורם מתודולוגיית מראי-מקום, שיעבד את יפי התפזורת התשחצית שלהם. פישר במידה רבה ביצע את הפעולה. ה"פתחו את הלב" בפתחה הוא מקסם-שווא לעגני, פתיון למתנגדי האינטלקט.

"אובייקט, מעבר", אוצרים: יונה פישר ורוני כהן בנימיני. מוזיאון אשדוד, דרך ארץ 8 אשדוד. ב'-ד' 10:00-16:00; ה' 10:00-22:00; ו'-ש' 10:30-13:30. נעילה: 11.11

ערכו את העמודים: נדב הולנדר וזהר בר אור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ