בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת הדודה רייזי בדוד פיני

זמן קצר אחרי תום מלחמת רוסיה-יפאן, ב 5 בספטמבר 1905, פירסם שלום עליכם סאטירה חריפה במסווה של דרמה משפחתית על רוסיה מולדתו, שניצלה את החיילים היהודים אך מנעה מהם כל זכויות אזרח. הוא גם ניסה להפעיל את השפעתו כדי למנוע הלוואה לרוסיה, ואחר כך עזב אותה בזעם

תגובות

לפני 107 שנה, ב 5 בספטמבר 1905, נחתם בעיר פורטסמות שבארצות הברית הסכם
שלום בין רוסיה ליפאן, ששם קץ למלחמה בין שתי המדינות על השליטה במזרח הרחוק.
מלחמה זו היתה שעת מבחן לא רק לרוסיה הגדולה, אלא גם ליהודיה. עשרות אלפים מהם גויסו לחזית היפאנית, ביניהם יוסף טרומפלדור, יאנוש קורצ'ק ורבים וטובים אחרים.
אלפי חיילים יהודים קיפחו את חייהם בהגנת פורט ארתור ובקרבות מנצ'וריה ואלפים
אחרים נפלו בשבי באיים היפאניים. הדבר גרם להתעוררות רבתי בתחום המושב ומחוצה לו, בעיקר בשאלת הנאמנות למשטר שדרש התגייסות אך פגע בזכויות אזרחיו היהודים. רוחות שכאלה באו לידי ביטוי במכתב המרגש לצאר הרוסי, שחיבר טרומפלדור בהיותו בשבי היפאני: "אילו היה הכרח שכולנו נמות בהגנת פורט ארתור, היינו עושים את זה בלי
היסוסים, שהרי ידענו שמרוסיה צופים בנו חמישה מיליון יהודים... חסרי הזכויות
האזרחיות... במותם ציוו לנו חברינו להתחנן בפני הוד מלכותו הקיסר להעניק זכויות
ליהודים... בדומה לזכויות שלהן זוכים שאר העמים המתגוררים ברוסיה".

באותו סתיו 1905, כמה שבועות לאחר חתימת הסכם השלום בפורטסמות, יצאה לאור
בוורשה חוברת צנומה ביידיש של 12 עמודים בלבד ושמה המקורי "דער פעטער פיני מיט
דער מומע רייזי", דהיינו "הדוד פיני עם הדודה רייזי". מחבר החוברת היה שלום
עליכם, שפתח באירונית אופיינית: "יש בדעתי לספר לכם סיפור על דודי שלי ודודתי
שלי, כלומר שלי היא בעצם הדודה, לא הדוד; אבל כשהדודה - דודה, ממילא הדוד - דוד".

מיהי הדודה הזאת ומיהו הדוד? ובכן, הנה תיאורם המקוצר בתרגום לעברית (ותודה
לאריה אהרוני): "גבוהה, בריאה, הפנים מפוטמות, הידיים מגושמות-שמנות, הציפורניים
שחורות, הקול קול גבר, הלב קשוח, קמצנית, נכלולית, לא רעה כל כך, כמו רוגזת על כל
העולם, יצור גס מאוד - זאת היתה הדודה רייזי (...) היא אהבה את הלגימה, ודווקא
לעתים תכופות, ודווקא קצת יי"ש פשוט ודווקא מכוס של תה... היפוכה הגמור היה הדוד
פיני. קטן קומה, שחרחר, חינני, זריז, עירני, בעל עיניים סקרניות-קטנות ורגליים
עקמומיות, נלהב, דליק, ערמומי כשועל. דודון קטן זה היה לו ראש ברזל, ידי זהב,
ופה - אש וגופרית".

על מה ביקש לספר שלום עליכם? על הדוד שפחד מהדודה פחד מוות, משום שלעתים "חטף ממנה סטירת לחי". המצב המביש הזה נפסק עם הגעתו של ידיד הנפש של הדוד פיני, יענקל-דוד, "סוחר גדול, עשיר מופלג, גביר אדיר וחכם מחוכם, ברנש חריף וממולח, ו - שימחל לי - חצוף ועז פנים, מין 'שייגעץ'". בעידוד יענקל-דוד ה"שייגעץ" מרד הדוד
פיני באשתו: "אזר אומץ לב, נתמלא כעס, התנפל עליה והתחיל דש אותה וחובט ומכה בה
מכל עבר". רצה הדוד להתלונן לחבר הבית יענקל-דוד, אך הלה רק מלמל: "בראבו, פיני,
בראבו!" לבסוף השלימו השניים וחתמו על הסכם מבודח שאחד הסעיפים שלו כדלהלן: "על הדוד לדאוג שהדודה תלמד קצת 'עברי', כדי שתוכל להתפלל, תציץ פעם ב'טייטש-חומש', תעיין ב'חובת הלבבות'... תרכוש מושג ב'קב הישר'... בכלל ¬ ללמד אותה קצת דרך ארץ, שתשכיל להתהלך עם הבריות".

החוברת של שלום עליכם קיבלה בהתחלה אישור של הצנזורה בוורשה, אך כעבור זמן קצר הוכנסה לרשימה השחורה של ספרים שהפצתם אסורה. באיחור קלטו הצנזורים שסיפור "הריב המשפחתי" הוא סאטירה חריפה על מלחמת רוסיה-יפאן; תחת השם רייזי ניתן בקלות לזהות את רוסיה, תחת השם פיני - את יפאן, ותחת השם יענקל-דוד - את ארץ היאנקים, שהשיר הלאומי שלה הוא Yankee Doodle keep it up. אין ספק שהמחבר חיבב את הדוד פיני וזילזל בדודה רייזי, מה שבהחלט משקף את יחסו של שלום עליכם למולדתו רוסיה, שאותה עזב זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הפוגרומים בקייב בסוף 1905.

מבחינת הדימויים מזכירה הסאטירה הזאת הן את התמונות הסאטיריות היפאניות בתקופת המלחמה והן את ההדפסים העממיים הרוסיים האנטי-יפאניים ששטפו את רוסיה מיד עם תחילת המלחמה, בעידוד הממשל. היפאנים הציגו את רוסיה כקוזק ענק ומגושם, אכזרי וחסר תבונה, לעומת חייל יפאני קטן, זריז, חכם ואצילי. ואילו הרוסים ראו אותם
הבדלי ממדים מפרספקטיבה אחרת: הקוזק או החייל הרוסי החזק מחסל בהינף יד רבבות יפאנים קטנים דמויי ג'וקים או חותך להם את האף שהם הכניסו לעניינים לא להם. ואילו שלום עליכם הציע גירסה יהודית אותנטית ליחסים בין שני העמים.

החוברת המדוברת כבר הופצה פה ושם כאשר, בעקבות מפלתה של רוסיה במלחמה והמהומות המהפכניות שפרצו במדינה, פירסם הצאר ניקולאי השני ב 17 באוקטובר 1905 מניפסט על כוונתו להקים פרלמנט, שגם היהודים ישתתפו בבחירתו, ולהעניק חוקה בנוסח האירופי.

פרסום המניפסט עורר גל של פוגרומים המוניים ברחבי האימפריה, בעיקר בדרום המדינה: בתקופה הקצרה בין 18 ל 28 באוקטובר נהרגו כ 4,000 ונפצעו כ 10,000 בני אדם, לרוב יהודים. מספר הפוגרומים שהתרחשו אז נאמד בכ 690. גל הפוגרומים נמשך גם ב 1906 ושכך רק לקראת 1907. לאחד מהם, שהתרחש בקייב באוקטובר 1905, שלום עליכם היה עד בעצמו. באותה עת הוא הפך עולמות כדי למצוא מקום מקלט ארעי בארצות הברית. זמן קצר לפני עזיבתו את רוסיה, ב 23 בנובמבר 1905, כתב לניו יורק לחברו הרופא מוריס פישברג (בתרגומי):

"עלי לספר לך באופן אישי מהי דעתי, כי לבטא את זה בגלוי (בעיתונות) עדיין קצת
מסוכן. ובכן, המעשה כך היה: פוניה זקוק לכסף יותר מאשר היהודים המרוטים. הוא חייב
- השיער אינו שלו. כן כן. הוא חייב לשלם לדוד פיני ולדוד מנדל ועוד ועוד ועוד -
והרי אין גרוש! הם עושים כעת כל מיני טריקים כדי לקבל כסף מאירופה ומאמריקה, קצת
מזומנים, אך נראה (וזה המצב האמיתי), שהציבור לא זז מהמקום, עד שהוא לא ייתן את
כל מה שהבטיח ב 17 באוקטובר".

ובכן, לגיבורי "הריב המשפחתי" נוספו עוד נפשות פועלות: מיהו פוניה ומיהו הדוד
מנדל? בשם פוניה כינו יהודי מזרח אירופה את הרוסים וכן את הצאר העומד בראשם. שם
זה נגזר מהשם הסלאבי הנפוץ איוון, שיהודי פולין שמעו בו את המלה יוון. בהתאם לכך,
כל חסידי האמונה היוונית האורתודוקסית הם יוונים (כפתגם ביידיש: אלע יוונים האבן
דעם זעלבן פנים - לכל היוונים אותם פנים). כך, שם ספרו של ר' נתן נטע הנובר על
גזירות ת"ח ת"ט "יון מצולה" מרמז לקונוטציה הזאת. ואילו הדוד מנדל הוא הבנקאי
היהודי מברלין פרנץ מנדלסון-ברטולדי, מצאצאיו של משה מנדלסון. בהמשך המכתב מבקש שלום עליכם מד"ר פישברג להזהיר דרך העיתונות את יהודי המערב
האמידים מלהושיט עזרה לממשל הצארי: "במקרה וייצא עכשיו יהודי מיליונר עם הלוואה -
ורצח בלי סכין שישה מיליון יהודים (חוץ ממאה מיליון נוצרים) והיה דמו בראשו!"
שלום עליכם ביקש למנוע מתן הלוואה לממשלה הרוסית, שיגרום להפחתת הלחץ הבינלאומי וכתוצאה מכך לנסיגה בקידום זכויות היהודים בממלכה.

האם שלום עליכם העריך נכונה את התוצאות הרות האסון של מתן ההלוואה לרוסיה? נראה כי במלחמת רוסיה-יפאן היו היהודים מעורבים בפעם הראשונה במלחמה מודרנית כלוחמים בסדר גדול חסר תקדים. כ 30 אלף יהודים נלחמו אז בחזית, נוסף לאלפי רופאים יהודים. כפי שמציין חוקר יפאן בן-עמי שילוני, המספר הזה היה אולי הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא. הבנקאי היהודי האמריקאי ג'ייקוב שיף הוא זה שהשיג מלווה ענק לממשלת יפאן, שבסופו של דבר איפשר ליפאן הקטנה לנצח את רוסיה הענקית. התערבות יהודית זו עוררה תגובות זעם באוכלוסיה הרוסית, שהופנו נגד השכנים היהודים, למרות תרומתם למלחמה כלוחמים, כולל האשמות בניסיון למוטט את המשטר באמצעות יפאן. האם היה בכך גרעין של אמת?

בסיפורו של שלום עליכם על הדוד פיני והדודה רייזי (יש לציין, הכפוף לדיני
הצנזורה הצארית) נשמעת קריאה מפורשת לפיוס ולשלום ב"משפחה", ואילו במכתבו קושר שלום עליכם את רווחתם של יהודי רוסיה בהחלשת המשטר הצארי. האם שיקולים שכאלה הניעו גם את הבנקאי שיף? עוד לפני המלחמה קרא שיף לבנקאים יהודים באירופה להטיל חרם פיננסי על רוסיה בגלל מדיניותה האנטישמית. לדברי ההיסטוריון דניאל גוטווין, שיף גם מנע בעקביות מרוסיה גישה לשוק הכספים האמריקאי ודרש מיורשיו להמשיך בכך, כל עוד לא תשנה רוסיה את יחסה כלפי היהודים.

אחרי פרוץ המלחמה, באפריל 1904, שיגר שיף מכתב לבנקאי הפריסאי מבית רוטשילד ובו כתב בין השאר: "אני חושב שזמנים קשים עודם צפויים לבני דתנו האומללים שתחת שלטון הצאר. ניתן רק לקוות למענם ולמען טובתה של רוסיה בכלל, שתוצאות הסכסוך בין רוסיה ליפאן יובילו למהפכה כזאת ביסודות שיטת הממשל הרוסית, שאותם האלמנטים ברוסיה החותרים להביא את ארצם תחת ממשלה חוקתית ינצחו לבסוף. עד שיום זה יבוא, והוא חייב לבוא, אני חושש שקשה יהיה למצוא פתרון ממשי לבעיית יהודי רוסיה".

דברים אלה משמשים להיסטוריונים הוכחה חותכת לקיום "המניע היהודי" בהחלטת שיף
להצטרף למבצע המלווה ליפאנים. גם ניסיונותיו של שלום עליכם להשפיע על דעת הקהל
היהודית בארצות הברית בעניין ההלוואה לרוסים מסגירים את חוסר האמון שלו בעשירי
אמריקה היהודים. בזמן שיחות השלום בין רוסיה ליפאן בפורטסמות נפגש שיף עם שר
האוצר הרוסי לשעבר, סרגיי ויטה, שנחשב לפרו-מערבי והיה נשוי לאשה ממוצא יהודי,
והביע באוזניו את תמיכתו ברפורמות המקיפות ברוסיה. ויטה היה זה שלאחר מכן חיבר את מניפסט החוקה, שפורסם, כאמור, ב 17 באוקטובר 1905, ומיד לאחר מכן מונה לראש קבינט השרים. ויטה ניהל שיחות עם הרוטשילדים ואחרים לקבלת מלווה ענק, שאותו כינה "המלווה שהציל את רוסיה".

"הדוד פיני עם הדודה רייזי" לא היה הסיפור היחיד ששלום עליכם הקדיש כולו למלחמת
רוסיה-יפאן. שנה לפני כן, ב 1904, כאשר עוד לא היה ברור לאן מובילה המלחמה הזאת
והרוסים היו בטוחים בניצחון, נכתב סיפור אחר, מרגש יותר, ושמו "ליל פסח ראשון
במלחמה". המדובר כאן בפסח תרס"ד. שני חיילים יהודים נוסעים ברכבת צבאית דרך
מנצ'וריה לפורט ארתור (הידועה במעשי הגבורה של טרומפלדור). השניים מתקבצים יחד
בפינת קרון וקוראים בהגדה של פסח. הצעיר לייבקה משתוקק לחתיכת מצה, אך המבוגר יותר, ירחמיאל, מלמד אותו שמלחמה פוטרת מכל ובהגדה קוראים רק כזכר לפסח שבבית.

בשומעו את המלים "פסח" ו"בית" שוקע לייבקה בגעגועים לעיירתו הבסראבית. בינתיים
ממשיך החייל המבוגר ירחמיאל בהגדה: "מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה-ה-ה?" גם הוא נזכר בעיירתו האוקראינית, שם נפרד מאשתו וילדיו במלים רשמיות, שהרי הוא חייל
ששירת את הצאר "חמש שנים באמת ובאמונה; ומאחר שהשונא התנפל על ארצנו, אסור לי לתת את הדעת לכלום, וחובתי, אומר הוא, ללכת להילחם... עד טיפת הדם האחרונה!" לייבקה הביא מהבית סידור קטן ותפילין. ירחמיאל מקנא בו, "כי אם יירו בו, הוא יובא לפחות לקבר ישראל... ולו, לירחמיאל, נתנו לדרך הכל... אבל זאת לא. הוא מקנא בו על
התפילין!"

"מ-מה פירוש שהוא יובא לק-קבר-ישראל?" מזדעזע לייבקה המפוחד, שלא מבין את שמחתו של ירחמיאל בהליכתו למלחמה. "מילא... זאת חובתו של כולם... אבל... מה הגדולה פה?"

ירחמיאל עונה לו בנוסח טרומפלדור, "שהוא מרוצה מכך בלבד שהוא יהודי; שהוא...
משרתו של הקיסר; שהוא... יכול להפגין בפני כל העולם את נאמנותו. שיראו הם השונאים
שגם יהודי יכול לשרת ביושר ובנאמנות, שיהודי יכול גם כן להקריב את ראשו לכבוד
הארץ שבה טמונים עצמותיהם של אבות אבותיו..." לייבקה מביט בו "בעיניים גדולות
וחושב לו: "איזה אנשים משונים היהודים האוקראינים!" ואכן נראה ירחמיאל משונה
לחלוטין בהסברו הנלהב יתר על המידה ש"אחרי המוות במלחמה כולם שווים! אצל מלאך
המוות אין יהודים ולא יהודים... לפני אלוהים ולפני הקיסר כל האנשים שווים". ואולי
יש טעם בדבריו, כי שאר החיילים "מתחילים לאהוב את ירחמיאל... ובעבורו חולקים כבוד
גם לחברו לייבקה... ונותנים להם לשבת ליד הפנס... ולומר שם מה עליהם לומר". בעצב
ובחוכמה מצייר שלום עליכם את הסיטואציה האבסורדית של יהודי רוסיה, כאילו ידע מראש כבר ב 1904 שאף הקרבת חייהם לא תביא לשיפור במצבם.

לבסוף הצליח ראש הממשלה הרוסי סרגיי ויטה לגייס את הבנק האנגלי "בארינג" להפצת
"המלווה שהציל את רוסיה". בתחילת 1906 נקלע הבנק לקשיים עם איגרות החוב הרוסיות. סינדיקט מיוחד שהוקם למטרה זו רכש את האיגרות. הבנקאי שיף לא הצטרף בפועל לסינדיקט שנוהל גם על ידי שותפיו לעסקים, אך לא הפריע לפעילותו בארצות הברית, כפי שהתכוון קודם.

ביולי 1906 פיזר הצאר ניקולאי השני המחוזק את הפרלמנט הראשון במדינתו - חודש
וחצי בלבד אחרי כינוסו. גם ויטה הודח מתפקידו בסתיו 1906 ולא חזר לפוליטיקה.
הפוגרומים נמשכו והממשל הרוסי לא התערב. גם האמריקאים לא הפעילו מספיק לחץ; בסופו של דבר, כמה אלפי הרוגים יהודים היו עניין פנימי של מדינה זרה. למרות הפצרותיו של שיף, הנשיא (יענקל-דודל ה"שייגעץ", כלשון שלום עליכם) סירב אפילו לגנות את רוסיה בפומבי, כי ארצות הברית לא יכולה לשמש שוטר למען זכויות מיעוטים כאלה ואחרים.

למרבה הצער, חששו של שלום עליכם שמתן הלוואה לממשל הרוסי יחסל כל אפקט חיובי
מהמלחמה היפאנית ובוודאי יפגע במצב היהודים, התברר כמוצדק. הדוד פיני לא הצליח
ללמד את הדודה רייזי להתהלך עם הבריות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו