טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדה קסומה ירושלים

יערה פלציג גדלה בארמון ירושלמי למשפחה בוהמייינית ומגיל צעיר היה לה ברור שהיא תחייה בתוך פנטזיה. עכשיו, עם תפקיד נוסף בסרט ושבחים בינלאומיים, היא מבינה שהחלום מתגשם

תגובות

על העטיפה היה רשום שהמשחק מיועד לילדים מגיל חמש, אבל לי לקח יותר משעתיים להדביק את חתיכות החרס זו לזו עד שיצא משהו שדומה לציור של ציפור הצעצוע העתיקה שהופיע בהוראות השימוש. הארכיאולוגית הצעירה שבי לא התגלתה כמוכשרת במיוחד, אבל זה לימד אותי משהו חשוב על יערה פלציג: היא פיתחה בילדותה הרבה מאוד סבלנות.

פלציג גדלה בבית שכולו ארכיאולוגיה ואמנות. את משחקי החרסים המציא אביה, אריק, כשהיתה ילדה, והיא מעידה על עצמה שמגיל צעיר ידעה להרכיב כדי חרס מפורקים ומסובכים בהרבה מהציפור הקטנה שניסיתי אני לשחזר. היא אפילו צולמה לעטיפת המשחק, עומדת ומורחת דבק על כד גדול, ילדה בלונדינית עם ארשת פנים רצינית, שקטה ומרוכזת. אפשר לזהות אצלה את השקט הפנימי הזה גם היום. למרות שלכאורה הוא לא תואם את המקצוע שבו בחרה, הוא מה שמאפשר לה ככל הנראה לבלוט כאחת הדמויות המסקרנות והמבטיחות כיום בקולנוע הישראלי.

רוני כנעני

היא שיחקה עד כה בשלושה סרטים באורך מלא, שניים מהם בתפקידים ראשיים. שני הסרטים שבהם היא מככבת לא משתייכים בדיוק למיינסטרים של הקולנוע הישראלי, ומסמנים אותה כשחקנית שנבחרת לפרויקטים נועזים, שאפתניים, שבשלבי העשייה שלהם לפחות היו עשויים להיראות כהימור היסטרי מבחינתה. אבל לפלציג, בתור שחקנית צעירה, בוגרת טרייה של בית ספר למשחק, לא היה הרבה מה להפסיד. ב”השוטר” של נדב לפיד היא גילמה את שירה, מנהיגת מחתרת שמאלנית צעירה, שיחד עם חבריה למחתרת חוטפת שלושה מיליארדרים בחתונת בתו של אחד מהם, במטרה להתחיל מהפכה חברתית. הסרט אמנם לא זכה להצלחה רבה בהקרנות המסחריות, אבל התקבל לפסטיבלים חשובים בעולם, גרף לא מעט פרסים ומוקרן כעת באירופה ובארצות הברית.

ב”לא בתל אביב” של נוני גפן, שייצא בקרוב לאקרנים, היא מגלמת את אנה, תלמידת תיכון שנחטפת על ידי המורה שלה אחרי שהוא מפוטר מעבודתו. יחד עם המורה, שאותו מגלם הבמאי גפן, היא יוצאת למעין מסע הגשמה עצמית, שבמסגרתו מעז הגיבור לעשות כל מה שרק חלם עליו. אנה, לצדו, עוזרת לו להגשים את משאלותיו וגם לומדת משהו על החיים ועל המשאלות שלה עצמה. הסרט הופק בסכום זעום של 150 אלף שקל, שחציו ניתן על ידי קרן הקולנוע הישראלי וחציו מומן מכספים פרטיים של הבמאי והמפיק. אנשי הצוות כולם, כולל פלציג, לא קיבלו שכר עבור עבודתם. קשה לצפות מה יעלה בגורלו של הסרט בישראל, אם יהפוך לסרט פולחן או שיידחה על ידי הצופים, אולם גם כאן העולם הרחב כבר מאיר לו פנים. שני התפקידים שגילמה שונים מאוד, ושני הסרטים מאתגרים כל אחד בדרכו את הרגלי הצפייה של הצופה הממוצע, אבל בשניהם הבחירה המקצועית שלה כבר הוכיחה את עצמה, כששני הסרטים זכו בפרסים בפסטיבל לוקרנו שבשווייץ.

תסביך שמשון

פלציג נולדה בירושלים לפני 24 שנים, האחות הצעירה מבין שלוש בנות. אמה פסיכולוגית ואביה פסל ו”עוד הרבה דברים אחרים”. הוריה התגרשו כשהיתה בת שש, והיא עברה עם אמה ואחיותיה לתל אביב. למרות שבמבט ראשון היא נראית כמו נערה תל־אביבית טיפוסית, עם בגדי וינטג’ ובילויים בוהמייניים מגיל צעיר, היא מציינת די מהר שבלי לראות את הבית שגדלה בו בירושלים, אי אפשר להבין באמת מי היא. אז נסענו לירושלים.

הדרך אל בית ילדותה, שבו עדיין מתגורר אביה, מתפתלת לאורך חומות העיר העתיקה, מול בית הקברות העתיק של הר הזיתים. בחניון הר ציון מצטופפים אוטובוסים של תיירים המגיעים לכותל המערבי, ומאחורי שער ברזל אדום מסתתר הארמון העתיק שבו גידלו בני הזוג פלציג שלוש נסיכות יפהפיות.

סבה של יערה, פרלי פלציג, היה צייר וארכיאולוג חובב שקיבל בסוף שנות ה–60 מעיריית ירושלים בית ערבי הרוס בהר ציון, על קו התפר, שהיה שייך למשפחת סובחי דג’אני הירושלמית. יחד עם אשתו השלישית יאני, החל לשפץ אותו במטרה להפוך אותו למקום שישלב אמנות ובישול. אביה של יערה, אריק, הצטרף אליהם בשנת 70’ והחליט לחפור לעצמו בית מתחת להריסות, כדי שלא לקחת, לדבריו, “בית של מישהו אחר שעוד מקווה לחזור אליו”. בזמן החפירות התגלה במקום בית קדום יותר, בן כאלף שנה, ובו, סיפר דג’אני הזקן לאביה של יערה, התגוררה פעם זונה. ב–72’ הביא אריק פלציג את בת זוגו מיכל לגור איתו בבית, וכאן נולדו שלוש בנותיהם. במשך השנים המשיכו החפירות, למעשה הן לא הסתיימו עד לרגע זה, והבית נמלא בממצאים ארכיאולוגיים ובעבודות אמנות של אריק, בציוריהם של פרלי ויאני פלציג ובתיירים ומבקרים שבאים להתרשם מהארמון הבלתי צפוי שדלתו פתוחה תמיד. בקומה העליונה של הבית ישנה מסעדה שמגישה אוכל מקראי. אריק פלציג נתן לבית את השם “נבל דויד”, והוא מקווה להפוך אותו, כדבריו, ל”אול מנז לנד” - ארצם של כל בני האדם.

שיטוט במבוכי הבית העמוסים חרסים, ציורי נשים, סוסים והרי ירושלים, פסיפסים, תוכניות אדריכליות מקרטון ופסלים מחומרים שונים, מעלה את השאלה איך משפיעה סביבה כה בלתי שגרתית ועל־זמנית על ילדה קטנה שגדלה כאן. “בעיני זה המקום הכי יפה בעולם. כאן התעצבתי, וזה אכן הזוי. לא היה לנו שום קשר עם השכנים, כי אנחנו מוקפים מנזרים וישיבות. היתה לי ילדות מיוחדת, ילדות מבודדת ויצירתית מאוד, כל היום עשינו דברים עם הידיים, היתה פה בריכה שלמה של חימר. אני אמנם אוהבת את הבית הזה, אבל אני גם שמחה מאוד שעברנו לתל אביב. ירושלים היא לא מקום שהייתי רוצה להיות בו כל יום, ואני חושבת שהדברים היו מתפתחים אחרת בחיים שלי אם הייתי נשארת לגור כאן”.

למרות הילדות הייחודית בעלת הניחוח העתיק, יערה ידעה תמיד שלא תעסוק בארכיאולוגיה או באמנות, אלא במשחק. “היה לי ברור שאשחק מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מניחה שזה התחיל מזה שאחותי רצתה להיות שחקנית. זה מי שאני, פשוט לא היתה לי ברירה”.

אחותה של יערה, תמר פלציג, עוסקת גם היא במשחק אבל בחרה להתגורר ולנסות את מזלה המקצועי בניו יורק, והיא שוהה שם כבר עשר שנים. “גם אני עובדת על האנגלית, כדי לפתוח אופציות”, אומרת יערה, “אבל אין לי תוכניות קונקרטיות לעבור לשם כרגע”. האחות הבכורה לבית פלציג, טלי איילון, עסקה בילדותה במוזיקה, אולם שינתה כיוון והיום היא מעצבת גרפית.

פלציג עשתה שירות לאומי בבת ים, במוסד של נערות במצוקה. “זה בית שהן אמורות לבוא אליו לתקופה מוגבלת, ואז לחזור לבית הספר. זה לא ממש לימודים, אלא מקום טוב להיות בו. הן שם מעשר בבוקר עד שש בערב. רובן לא יכולות לשבת ללמוד בתקופה הזאת. הייתי צריכה להיות כמו חברה שלהן ולתת להן דוגמה באיזשהו אופן, לעזור להן לפתח שאיפות בחיים. זה היה מאוד קשה. כשאת במקום כזה את לא מרגישה שיש תוצאה למה שאת עושה. אין הצלחות גדולות, אלא טיפוס אטי וזהיר, ולי לא היתה שום הדרכה. הן בוחנות את הגבולות כל הזמן, מספרות על דברים קשים ואני לא ידעתי מה לעשות עם זה. זה היה קשה אבל יש לי סיפוק מזה, יש מישהי שאני עדיין בקשר איתה. היום אני יודעת שהיו לזה תוצאות. בכל מקרה נראה היה לי יותר הגיוני לעשות שירות לאומי, ולא צבא. תרמתי שם המון, דברים שלא בהכרח הייתי תורמת במסגרת צבאית”.

אחרי שהסתיימה תקופת השירות הלאומי היא התקבלה ללימודים בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. הכיתה שלה היתה האחרונה שלוהקה על ידי ניסן נתיב עצמו, שמת כאשר פלציג היתה בשנה הראשונה שלה בבית הספר. “אנחנו היינו הכיתה שעליה עשו את הניסויים. צריך היה למלא במורים אחרים את החלל שנוצר אחרי שהוא מת, וגם להחליט אילו הצגות נעלה בשנה ג’, דברים שהוא תמיד קבע. זה לא היה פשוט, להיות הכיתה הראשונה בלעדיו. כשהגעתי לשם, התפוצצה לי פנטזיה. חשבתי שניסן נתיב זה המקום הכי טוב וגדול שאגיע אליו בחיים שלי, וזה אכן בית ספר טוב, אבל היו גם אכזבות”.

הכיתה שלה נחשבה לחזקה, ומנתה בין היתר את ג’ייסון דנינו הולט, ליאל דניר ויעל איתן. בזמן הלימודים קיבלה פלציג הצעה ראשונה להשתתף בסרט באורך מלא, “בין השמשות” של אלון זיגמן. התפקיד היה של נערה חולת סרטן, והיא נדרשה לעשות קרחת. הבקשה הפשוטה לכאורה הביאה אותה כמעט לוותר על התפקיד. “היה לי תסביך שמשון. אני אפילו לא יודעת ממה פחדתי, אבל עד אז לא העזתי אף פעם לגזור את השיער. הוא ממילא מתולתל ולא גדל הרבה, אז אף פעם בעצם לא הסתפרתי. ניסיתי לשכנע את הבמאי לוותר ולתת לי לשים פאה של קרחת, אבל הם אמרו שזה לא אופציה, או שאעשה קרחת או שהם ייקחו מישהי אחרת. במשך שבוע לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד תפקיד ראשון, הזדמנות מטורפת, מצד שני פחדתי שהשיער לא יגדל אותו דבר ושאני לא אכיר את עצמי יותר. התייעצתי עם הכיתה שלי בניסן נתיב, ובסוף החלטתי ללכת על זה. כשעשיתי את הקרחת ממש התאבלתי על השיער ומה שהוא ייצג, אבל בדיעבד זה היה תהליך חשוב של התבגרות. זה היה שינוי ממש גדול בחיים, הפכתי נגישה יותר לאנשים. אני מתה לעשות את זה שוב, אבל זה יותר מסובך כי זה עלול לפגוע בתפקידים עתידיים”.

פלציג שקטה, עדינה ודיסקרטית מאוד, ובהחלט לא עושה מעצמה עניין, אבל אי אפשר לטעות בשאפתנות שלה. הדבר הכי חשוב מבחינתה בחיים, ללא שום צל של ספק, הוא המשחק. זו תשוקתה העיקרית, זה מה שמעניין אותה בחיים כרגע. לבן הזוג שלה בשלוש השנים האחרונות, אריאל, הבהירה כבר בפגישה הראשונה שלא יעלה בדעתו לנסות לפגוע לה בקריירה. “הרבה פעמים לבני זוג קשה להבין דברים, כמו למשל אם אני צריכה להתנשק עם פרטנר. אבל אריאל מיד אמר לי לא לדאוג. הוא מפרגן וזו מתנה”.

האכזבה היחידה שלה מתחום המשחק בינתיים היא הגילוי שיש כאלה שמתייחסים אל המקצוע הזה כאל עבודה רגילה. “אני אף פעם לא אומרת, אני בעבודה היום. שואלים אותי אם אני עובדת היום, ואני אומרת, ‘לא, יש לי הצגה היום’. או ‘אני בצילומים היום’. אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתייחס אל זה כאל עבודה. אני רוצה יותר מהכל”, היא מוסיפה בעיניים נוצצות. “אני רק רוצה לשחק 24 שעות ביממה. שם אני פורחת. כרגע אני לא מרגישה שאני עושה מספיק”.

מעוררת אימה כמו קוברה

שירה היא מנהיגה צעירה וקודרת של חבורת מהפכנים צעירים המתכננת מחאה אנטי קפיטליסטית, אבל לא מתכוונת להסתפק באוהלים בשדרות רוטשילד. היא מוכנה ללכת עד הסוף, אפילו למות על מזבח המטרה. “הופעתה של יערה פלציג בתפקיד שירה מעוררת אימה ממש. כמו קוברה, היא מדגימה את הכוח המהפנט שיש למנהיגים קיצוניים על חסידיהם”, כתבו עליה בארצות הברית לאחר ש”השוטר” הוקרן בפסטיבל סן פרנסיסקו. מבקר אחר תיאר אותה כ”יפה ובלתי מושגת כמו דמות מציור פרה־רפאליתי”.

לתפקיד בסרט “השוטר”, השני בקריירה הקצרה שלה והראשון שבו קיבלה תפקיד ראשי, נבחנה פלציג יחסית בתחילת הליהוק, אבל נדרשה להגיע לאודישנים שוב ושוב. “נדב ‏(לפיד‏) אמר שהוא מיד חשב שאני מתאימה, אבל היה לו קשה לקבל את זה שהוא מצא כל כך מהר, כי הוא חשב שייקח לו זמן. אז הוא עשה לי עוד ועוד אודישנים עד שהשתכנע שזה בסדר”, היא אומרת.

“כשהתחיל הליהוק ל’השוטר’, היה ברור למלהקת, עמית ברלוביץ’ ולי שהתפקיד הכי מסובך לליהוק יהיה זה של שירה”, מסביר לפיד, “בעיקר בגלל שמדובר בדמות מורכבת מאוד - מהפכנית שבאה מבית בורגני שמשלבת צינה רגשית מוחצנת וסערה רגשית עצורה, להט וייאוש, רטט מתמיד וקיפאון ומעל הכל משהו חידתי, אניגמטי. חיפשנו דמות שלא מנסה להתחבב, שלא מתאמצת לרגש. הקולנוע בקושי מתעסק בדמויות כאלו. קשה היה למצוא שחקנית שתגלם מודל כזה. התכוננו לאודישנים ארוכים ומפרכים ויערה, כמו במיתוסים הכי בנאליים, נכנסה לחדר ותוך רגע היה ברור שהיא הדמות ושהתפקיד שלה. אני חושב שמה ששבה אותי מיד, חוץ מהמשחק המצוין שלה, היה הגישה העניינית שלה. כמו הדמות שהיא צריכה לשחק היא לא ניסתה להתחבב ולא למצוא חן, ומצד שני לא היתה אירונית או מתגוננת. היה בה משהו ישיר, שהוא גם פשוט וגם עמוק. מאז למדתי שיערה היא כזו. כביכול ישירה וברורה, אבל יש בה איזה עומק חידתי”.

לפיד יוצא מגדרו כשהוא נשאל על יכולותיה של פלציג כשחקנית. “לעבוד עם יערה זו חוויה אדירה לכל במאי. יש לה מוזיקליות נדירה ושמיעה אבסולוטית. והבנה עמוקה מאוד, עד לניואנסים הדקים ביותר. נניח אתה אומר לה: ‘אני רוצה לראות רעד פנימי, משהו רועד אבל לעולם לא מתפרץ, רטט כלוא בין הבטן לצוואר’. אני מסוגל להגיד את זה אבל קשה לי להבין בדיוק איך זה נראה. ואז אתה מתיישב מאחורי המוניטור ואומר אקשן ורואה בדיוק איך נראה רטט פנימי שלא מתפרץ ונותר כלוא בין הבטן לצוואר. כמעט אין לה טייקים רעים. הדיוק שלה מדהים”.

העבודה על הדמות דרשה מפלציג לשנות את עורה ביותר ממובן אחד, מכיוון שלפיד דרש ממנה לא להשתזף, ולהפסיק לחייך. “במשך כמה חודשים לפני הצילומים השתתפנו כחבורה בהפגנות, עשינו ישיבה פעם בשבוע, כאילו אנחנו באמת מתכננים מהפכה”, נזכרת פלציג. “ההנחיה של הבמאי היתה שבכל המפגשים האלה אני לא יערה, אלא שירה, וזה היה מאוד מאתגר, כי מדובר בחברים שלי, אנשים שאני מכירה עוד מלפני העבודה על הסרט”.

פלציג מעידה שהעבודה על הסרט שינתה אותה, וגם התגובות שנחשפה להן במקומות שונים בעולם. “נסעתי לפסטיבל ניו יורק ולפסטיבל קולנוע יהודי בברזיל. בברזיל הייתי לבד לגמרי. קיבלתי אחריות לייצג את הסרט, וזה נתן לי ביטחון. הייתי גאה בעצמי, דיברתי בבהירות. אנשים מאוד כעסו על הסרט בקהילה היהודית, בגלל שהוא לא עושה יחסי ציבור טובים לישראל, אבל עניתי תשובות טובות, ומחאו לי כפיים. לא ציפיתי מעצמי שאהיה עם כל כך הרבה ביטחון. נהייתי שירה. עם כל סרט אני גדלה קצת”.

זה גם השפיע על המודעות הפוליטית שלך?

“העבודה על הסרט זלגה לחיים שלי, נסעתי פעם ראשונה לבילעין. לא הבנתי בנושא כמו שאני מבינה בזה היום. מאז אני הרבה יותר מעורבת. גם הטיימינג, לפני המחאה החברתית, היה מאוד חזק”.

אבל המהפכנים בסרט הם בסופו של דבר מגוחכים, לא?

“ואנחנו? גם עלינו צוחקים, גם אנחנו מגוחכים. מה בעצם השתנה מאז המחאה? אני מאוד מסכימה עם הניהיליזם של הסרט. זה מבאס שאין תקווה. אבל זה מה שזה. אני לא חושבת שאם אנחנו נראים מגוחכים, אז צריך להפסיק. גם אם מרגישים שאין תקווה, צריך להמשיך, כי אולי בעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונגיד, אוקיי, עשינו משהו. גם בסרט ‘לא בתל אביב’ יש התפרצות של חריגה ממוסכמות, גם מבחינת איך שהסרט נראה, וגם הדברים שהגיבור עושה, זו פריצת גבולות כזאת. יש לנו דור שבוחר את החיים מחדש. אני חושבת שזו ממש ההתחלה של זה עכשיו. לא הכל צריך להיות כמו שהוא מתקיים עד עכשיו. לא חייבים לחיות בזוג כל החיים, לא חייבים לעשות ברית מילה. אנשים מתחילים לחשוב בעצמם על מה שהם צריכים לעשות. עם זה אני יצאתי מהסרטים האלה”.

אז בעצם אלו סרטים שמבטאים תקווה?

“זו אמירה של תקווה, שיכולה גם להוביל לכאוס, אבל זה חיובי”.

נעה על התפר

לעומת מסכת האודישנים שעברה כדי לקבל את התפקיד ב”השוטר”, לסרטו של נוני גפן, “לא בתל אביב”, לוהקה מיד, אולם אז נאלצה לעבור מסכת מפרכת של “מצ’ינגים” - מבחני התאמה עם השחקנים האחרים. “פגשתי את נוני באודישן אחר שהוא השתתף בו כשחקן. זה היה מאוד מהיר, לקבל את התפקיד בסרט שלו, אבל אז הוא עשה המון ניסיונות. גם לרומי אבולעפיה, שמשחקת בסרט, הוא עשה המון אודישנים. היה לו חשוב שמערכת היחסים בין שלושתנו תעבוד, שיהיה קליק”.

גם העבודה על הסרט היתה שונה מאוד, לדבריה. “לעומת העבודה על ‘השוטר’, שכל דבר שם היה מאוד מדויק וברור, כאן התמודדתי עם כל סצנה בנפרד. התסריט לא היה ברור ולא ידעתי מראש מה הולך להיות. הכל היה מפתיע. אז ממש הלכתי שלב אחרי שלב ונכנסתי לקו העלילתי והמחשבתי של אנה. מה שמניע אותה זה הרצון לחיות. היא באה מבית של נשים מופרעות, קיצוניות ומגבילות. אני חושבת שהיא רוצה לברוח משם, לחיות, לפרוץ גבולות. וגם האהבה כמובן. אני לא רואה הפרדה ביני לבין מה שאני משחקת. גם אם זה הכי רחוק ממני. ברגע שאני מבינה את ההיגיון של המהלך של הדמות, אז זה כבר אני, אני בוחרת בעצם כמו הדמות”.

גפן אומר שבחר בה לתפקיד משום שהרגיש שהיא מבינה היטב את אנה. “בגלל שהדמות היא בגיל הנעורים, ויערה קצת יותר מבוגרת, היא הביאה לתפקיד קצת יותר ניסיון וצחוק והבנה. היא שחקנית טובה מאוד עם פרטנרים. כשהיא תופסת סצנה היא תופסת את המורכבות של שני אנשים, ולא רק של כל אחד כשחקן יחיד. זה נדיר שלדמות כל כך צעירה יש כל כך הרבה קשב והבנה. זה משהו שלא חשבתי עליו מראש. היא הביאה לדמות את הצד המקבל, שמבין את לבו של המורה ולא רק שואל מה לעזאזל הוא רוצה ממני.

“ידעתי בגדול איך אני רוצה שהדמות תיראה. רציתי מעין לוליטה, משהו קצת פתייני וגם תמים. יש ליערה עיניים גדולות ופתוחות שרוצות לבלוע את העולם, ויש לה שפתיים חושניות, אז בפנים שלה כבר יש את השילוב בין התמימות לפתיינות. קראתי לדמות אנה על שם אנה קרינה, השחקנית המיתולוגית של גודאר. גם לה יש עיניים גדולות לצד פתיינות”.

רוני כנעני

הפעם הראשונה והיחידה עד כה שבה ראתה פלציג את הסרט, שהפיק איתי תמיר, היתה בפסטיבל לוקרנו, יחד עם עוד כאלף צופים. “בלוקרנו הקהל צחק בטירוף. המון דברים בזמן הצילומים לא היו מובנים לנו, ולא הבנו לאן זה הולך, אבל כשראיתי את הסרט הבנתי שהרצף מאוד הגיוני, ושאלתי את עצמי, אם נוני ידע הכל, למה הוא לא אמר לנו? זו גם היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאולי אני יכולה להיות גם שחקנית קומית. תמיד הרגשתי שיש לי קושי עם קומדיה, אבל פתאום עכשיו הרגשתי שאולי יש מצב. אז עכשיו אני פותחת את האופציות”.

לגפן יש הבחנה מעניינת לגבי מה שעושה את פלציג מסקרנת כל כך ובלתי צפויה, לעומת בני דורה. “אנשים בגילי לא גדלו עם המחשבה הזאת על איך החיים שלנו נראים מבחוץ ואיך הם אמורים להיראות, כמשהו שנכנס לתוך ההתנהלות היומיומית. הדור של יערה לגמרי בתוך זה. אני מתכוון לייחצון העצמי באמצעות הפייסבוק. ואני חושב שיערה נעה על התפר הזה, שהיא גם שם בתוך דור הפייסבוק, וגם בתוך הדור שמחפש עדיין את הרומנטיקה, את האישיות ואת הדיסקרטיות. אני חושב שקיים בה דיסוננס של באיזה דור היא נמצאת ולאן היא משייכת את עצמה”.

חיים בפינג פונג

מלבד הקולנוע והטלוויזיה - פלציג משחקת מדי פעם בסדרות נוער ובקרוב בסדרה של חיים בוזגלו - היא לא מוותרת על תיאטרון. “בתור נערה תמיד חשבתי שאני הכי אוהבת תיאטרון, אבל אז גיליתי את הקולנוע. כרגע, מבחינתי, לבחור בין שניהם זה כמו לשאול אם אני אוהבת יותר את אבא או את אמא”.

היא התחילה את הקריירה הבימתית שלה מחוץ לכותלי ניסן נתיב בהצגה “מונוגמיה” בהבימה, שביים רמי הויברגר. “הלכתי לשם כי היתה הזדמנות. חיפשו נערה שיודעת לנגן בגיטרה, והסוכנת שלי אמרה שאני אלמד. למדתי שלושה אקורדים, שיר אחד, ובאתי עם זה לאודישן ואמרתי שלמדתי במיוחד, הם לא האמינו וקיבלתי את התפקיד. למדתי לצורך ההצגה עוד כמה שירים, ופתאום אני יודעת כל מיני אקורדים ושירים לנגן בגיטרה. אני גאה בעצמי כי עבדתי על זה ממש קשה. זה היה שווה את זה. שיחקתי את הבת המתבגרת של רמי הויברגר ואסנת פישמן. המשפחה מתפרקת והיא בסופו של דבר המבוגר האחראי, למרות שהיא הכי מרדנית. נורא נהניתי מהתפקיד הזה וזה גם הכניס אותי לתיאטרון”.

כרגע היא שוב משחקת בהבימה, בהפקה של “אם יש גן עדן”, על פי ספרו של רון לשם. “אני משחקת שם דמות שהיא סוג של פנטזיה”, היא מסבירה.

את כרגע לוקחת בעצם כל תפקיד שמציעים לך?

פלציג מחייכת ועונה, כהרגלה, בזהירות. “אני מרגישה שהגיע הזמן שאתחיל לבחור את התפקידים ולא אעשה כל דבר שמציעים לי. פתאום אני רואה השלכות שיכולות להיות לכל מיני דברים. הציעו לי לעשות הנחיה באירועים או בטלוויזיה, אני לא בטוחה שאעשה את זה”.

מיכאל אלוני, ששיחק ב”התגנבות יחידים” וב”השוטר”, הנחה את “דה וויס”.

“במקום שמיכאל אלוני נמצא עכשיו, כולם יודעים שהוא שחקן מדהים אז הוא יכול להרשות לעצמו להגיש את ‘דה וויס’. אבל אני עוד לא שם. עשיתי הרבה פחות. אני רק בדרך לשם. יכול להיות שאם אני אעשה הנחיה, לא יציעו לי עוד תפקיד כמו של שירה ב’השוטר’”.

את מרגישה בטוחה בחיים שלך פה?

“לא. מבחינת המשחק, זה כל פעם מרדף אחרי התפקיד הבא, וגם מבחינת ישראל. מה יהיה? אין לי מושג מה יהיה. בכל זאת משהו מחזיק אותנו פה. יש חיבור. אפשר לדמיין חיים טובים יותר במקום אחר, אבל אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. אני לא רואה את עצמי מייצרת לעצמי עולם חדש במקום אחר. אני מרגישה כל הזמן כמו פינג פונג בין ייאוש לתקווה. לא מוותרים, אבל כל הזמן ניחתות מכות על הראש. מקווים, ואז מקבלים מכה”.

shani.litman@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות