בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זהות גנובה

20 שנה עבדה דינה צבי ריקליס על העיבוד הקולנועי של "ברקיע החמישי". כעת, עם צאת הסרט, היא מספרת מה גרם לה להתפעם מגיבורת הספר של רחל איתן ואף לאמץ את זהותה בילדותה, ולמה כל סרטיה קשורים לחוויה של ילדה מהגרת

6תגובות

"אני לא זוכרת כלום מהילדות שלי", אומרת הבמאית והתסריטאית דינה צבי ריקליס. "גרנו בדירת שני חדרים, אבל אני לא זוכרת איפה ישנתי בבית, אני לא זוכרת איפה היה ארון הבגדים שלי. כלום. אין לי תמונות מהימים ההם, וגם לא זיכרונות".

אבל אין זהו סתם מקרה של זיכרון רעוע, היא מבהירה. זוהי תוצאה של מנגנון הדחקה משוכלל, שנועד לנתק אותה מהסביבה שממנה כה רצתה להתרחק. בשנת 1951, כשהיתה בת שנה, היגרה ריקליס עם הוריה ושני אחיה מעיראק לישראל, ולאחר חמש שנים במעברה, עברה המשפחה לרמת גן. כשהחלה ריקליס ללמוד בבית הספר, היא כבר היתה "עיראקית אשכנזייה", כדבריה, בת מהגרים שהפנתה עורף למקום שממנו הגיעה משפחתה, שסירבה להאזין בבית למוסיקה מזרחית, שסירבה לדבר ערבית. "התביישנו אז בהורים שלנו, הרגשנו שהם לא יכולים לעזור לנו, לא רצינו שהאנשים האלה יהיו ההורים שלנו", היא אומרת.

ואולם, אירוע אחד הצליח בכל זאת לפרוץ את חומות השכחה וההדחקה שלה ונחרת בלבה ובזיכרונה. זה היה פרץ של התפעמות והתרגשות שהסבה לה קריאת הספר "ברקיע החמישי". אי שם בשנות ה-60. כשספרה של רחל איתן נפל לידיה, מספרת ריקליס, היא שקעה לתוכו בהתמסרות מוחלטת. היא הניחה לעצמה להיסחף להזדהות טוטאלית עם הילדה גיבורת הספר, מאיה, שגרה במעון לילדים עזובים, וכמובן לא העלתה בדעתה שזו תמשיך ללוות אותה לאורך עשורים ארוכים.

כיום, כשהיא מתבוננת לאחור, ריקליס מבינה כי הקסם שהשרה עליה הספר גרם לה לדחוק הצדה את זהותה שלה, להתכחש לה, ולאמץ במקומה את זו של גיבורת הספר. "היה לה שיער דבש, בדיוק כמו שכולנו רצינו", היא מחייכת, "היא היתה ילדה שגדלה במעון, בלי פיקוח של הורים, ועושה כל מה שהיא רוצה. במיוחד קסם לי הרעיון שההורים בכלל לא נמצאים בתמונה. הספר כל כך נגע ללבי, כל כך הזדהיתי אתו, עד שממש הייתי מאיה, הרגשתי מאיה.

"הזדהיתי עם האפלוליות שלה, עם הסודות שלה, עם זה שהיא לא היתה ילדה נחמדה ולא מתחנפת", היא אומרת. "זה מה שקנה אותי, כי ממני ציפו כמובן להיות הילדה המתוקה, המקסימה, היפה, התלמידה הטובה והחברותית, שעושה כל מה שראוי. וכך אימצתי לי ביוגרפיה אחרת. כאילו בכלל לא גדלתי ברמת גן אלא במעון הזה, וכאילו לא גרתי בבית הורי, אלא רק באתי לבקר אותם מדי פעם. ממש ככה. בגלל שכל כך לא רציתי להיות מה שהייתי, פשוט מחקתי את העבר שלי ואימצתי את הזהות של מאיה".

עשרות שנים עברו מאז, ובימים אלה ממתינה ריקליס בקוצר רוח לכך שסרטה החדש, עיבוד קולנועי לספר "ברקיע החמישי", יגיע כבר לבתי הקולנוע. זה יקרה ב-11 באוקטובר, אחרי כ-20 שנה של עבודה על הסרט, ואחרי שנה תמימה שהסרט המוגמר המתין על המדף. בחודש הבא תרצד סוף סוף על המסכים דמותה של הילדה שהזינה במשך שנים כה ארוכות את הזהות הגנובה של ריקליס.

תשובות עם ריח של דג מלוח

הרעיון להפוך את "ברקיע החמישי" לסרט קולנוע עלה אצל ריקליס לראשונה לפני כשני עשורים, כאשר השתתפה בסדנת כתיבה שהנחה בארץ התסריטאי האמריקאי לו האנטר. כאשר התבקשו משתתפי הסדנה להתחיל לכתוב תסריט לפיצ'ר, לריקליס היה ברור מה היא עומדת לעשות. "החלטתי שאני הולכת לעבד את הספר הזה לתסריט, גם כי הוא ליווה אותי כל החיים ומאיה שכנה בתוכי כל כך הרבה שנים, וגם כי הספר הזה נורא קולנועי. היו לי ממש זיכרונות ויזואליים מהספר הזה".

ריקליס לא היססה ומיד ישבה לכתוב את התסריט. לאחר מכן השיגה את מספר הטלפון של עמרי איתן, בנה של הסופרת, כדי לבקש ממנו את הזכויות לעיבוד קולנועי של הספר. אבל החדשות שהמתינו לה מעברו השני של הקו לא היו מעודדות. איתן בישר לה כי הזכויות של הספר כבר נמכרו, וריקליס המאוכזבת נאלצה לגנוז את התסריט ואת תוכניתה להפוך את הספר המכונן של ילדותה לסרט. אבל יש דברים שכנראה נועדו לקרות.

חמש שנים חלפו, ואז, באחד הימים, התקשר עמרי איתן לריקליס ובישר לה כי זכויות ההסרטה התפנו. מי שקנה את הזכויות לפניה לא מימש את תוכניתו לעבד את הספר לקולנוע, ואיתן הודיע כי הוא מעביר את הזכויות לידיה. ריקליס הנרגשת חזרה לעבוד על התסריט. במשך שנים היא שיכתבה ושינתה, כתבה ומחקה, והגישה אותו שוב ושוב, בגרסאות שונות, לקרן הקולנוע הישראלי בתקווה לזכות בתמיכתה.

אבל בכל פעם מחדש, התשובות שקיבלה מהקרן היו שליליות. "היו לי עשרות הגשות. בינתיים עשיתי את 'סיפור שמתחיל בלוויה של נחש' (1994) ואת 'שלוש אמהות' (2006), אבל 'ברקיע החמישי' תמיד נשאר ברקע", היא מספרת. "עשרות חוות דעת שקיבלתי על הסרט שכבו אצלי במגירה, חלקן הדיפו ריח של דג מלוח. שאלו אותי אם זה סרט לילדים או סרט למבוגרים, אמרו שאין חיבור עלילתי, אינספור טענות. אבל אין לי טענות. באמת. כי אני יודעת שבתסריט הזה יש משהו שהוא לא מתחנף, לא עושה כיף, ושפה לא ממש אוהבים סרטים תקופתיים. כולם תמיד היו מלאי הערכה לתסריט, אבל השורה התחתונה תמיד היתה 'לצערנו לא נתמוך בו'".

בשלב מסוים הצטרפו אל ריקליס שתי שותפות - התסריטאית עלמה גניהר והמפיקה יפעת פרסטלניק, שעבדו אתה גם על "שלוש אמהות" וב"המכשפה מרחוב מלצ'ט" - ויחד הן הצליחו, סוף סוף, לקבל את הסכמתה של קרן יהושע רבינוביץ לתמוך בסרט. המפיקים משה ולאון אדרי הצטרפו לפרויקט, החיפושים אחר הילדה שתגלם את הגיבורה החלו, ליהוק יתר השחקנים יצא לדרך, ולבסוף, בקיץ 2010, החלה סוף סוף ריקליס לצלם את הסרט "ברקיע החמישי".

עלילת הסרט מספרת על מאיה (עמית מושקוביץ), ילדה יפה בת 13 שמגיעה בקיץ 1944 למעון לילדים עזובים. אמה עזבה את הארץ, ואילו אביה שנישא בשנית, החליט שאינו רוצה לגדלה בביתו. במקום זאת, הוא מפקיד אותה בידיו של מנהל מעון לילדים עזובים, ד"ר מרקובסקי (יחזקאל לזרוב). השניים, מתברר, היו בעבר חברים טובים, אבל החברות הזאת קרסה כאשר התגלה כי מרקובסקי ניהל רומן עם אשת חברו, אמה של מאיה. בעקבות אותו רומן עגום, סימן שאלה נותר מרחף מעל סוגיית זהותו האמיתית של אבי הילדה. מאיה נאלצת להיאבק על מעמדה בחברת הבנות במעון, ובה בעת הולכת ומתאהבת בדוצ'ה (גיא אדלר), חבר לח"י המאורס לאחת מעובדות המוסד.

"ברקיע החמישי" בוחן את מאמציה של מאיה לבסס את מעמדה בחברת הילדות הכוחנית והדורסנית, אך מתעניין גם במבוגרים הסובבים אותה הנאלצים אף הם לנהל מאבקים אכזריים כדי לשרוד. באמצעות הדמויות האלה משרטט הסרט כמה מהקונפליקטים שאיפיינו את החברה היהודית בארץ ישראל של אותן השנים. בין היתר, הוא מעמת את מרקובסקי הסוציאליסט עם חבר ילדות נוסף, עשיר וקפיטליסט (אקי אבני), הלוחץ על אמו הנדבנית לעצור את תרומותיה למעון ולהקים על חורבותיו מפעל משגשג; הוא מציב את מרקובסקי הפציפיסט אל מול דוצ'ה המיליטריסט, שחולם להעיף מהארץ את הבריטים ומיד לאחריהם את הערבים; והוא מתבונן בדמותה של ברטה (רותם זיסמן כהן), עובדת ניקיון במעון, שלמרות הנאצות שהיא סופגת מתעקשת לבלות עם אהובה, הקצין הבריטי, ולהאמין שמיד לאחר המלחמה הוא יחלץ אותה מהארץ הארורה הזאת.

מלבד המשחק המצוין של צוות השחקנים והצילום היפהפה של שי גולדמן, "ברקיע החמישי" מצליח להציב נרטיב אלטרנטיווי, ביקורתי ומקורי לזה המוכר והלעוס לעייפה המשויך בדרך כלל ליישוב היהודי בארץ בימי טרום המדינה. את הקיום הקולקטיבי, את המאבק הקבוצתי למען מטרה משותפת ואת התקוות הגדולות ליצירת מציאות חדשה וטובה יותר לעם היהודי, מחליפות בסרט הזה תחושות עזות של בדידות וחוסר תקווה. כל הדמויות בסרט גלמודות, תלושות מסביבתן, וכל ניסיונותיהן להישען על אחרים נדונים לכישלון. הקפיטליזם הדורסני מתחיל להרים ראש אל מול החלום הסוציאליסטי, הזוועות של מלחמת העולם השנייה מתחילות להתברר, והדמויות פועלות בתחושה שאין להן למה לצפות, שהעתיד אינו מבטיח, ושגם אם המלחמה הגדולה תיגמר, לא יעבור זמן רב עד שתפרוץ במקומה אחת אחרת.

"עניין אותי לבחון בסרט הזה את התדמית של התקופה הזאת, את הקולקטיב ואת התקוות הגבוהות", אמרת ריקליס. "לאנשים האלה אין כלום, שום דבר, אפילו לא תקווה. עניין אותי לעסוק בשבר הזה, להציג את ההפך מהנרטיב המוכר, להציג דמויות אחרות בגיליון הקולקטיבי של הדמויות הארץ-ישראליות".

מתחת לפני השטח של הדרמה התקופתית העדינה, מסתתרת אמירה נוקבת על המציאות של אותה התקופה, וגם על המציאות שבה אנו חיים כיום. "בעיני יש בסרט סאבטקסט מאוד פוליטי", מציינת ריקליס. "ההזדמנות שעלתה אז, בסוף מלחמת העולם השנייה, שלא תפרוץ פה עוד מלחמה, והקפטיליזם שעלה מול הקומוניזם, והדמויות הכל כך קורבניות - בעצם כולנו הרי כאלה. עכשיו למשל, כולנו שומעים על האיומים למלחמה עם איראן, ואומרים 'יהיה מה שיהיה'. זה מזעזע בעיני. כולם מדחיקים. מין פטאליזם מטורף".

ריקליס מודה שהעיבוד הקולנועי לספרה של איתן חייב אותה לכמה ויתורים כואבים, הכרעות לא פשוטות ופתרונות יצירתיים. כך למשל,

היא החליטה לוותר על העלילה המתמקדת בילדים, מלבד החלקים הנוגעים למאיה, כדי להתרחק מהכיוון של סרט התבגרות, והוסיפה לתסריט את האפשרות שמרקובסקי עשוי להיות אביה של הגיבורה (נקודה שלא קיימת בספר), כי היתה זקוקה לאלמנט שיחבר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.

בנוסף, התקציב הנמוך יחסית שעמד לרשותה והצורך להצטמצם ל-18 ימי צילום, גרמו לריקליס למקד את העלילה כך שתתרחש ברובה במקום אחד. "חלק גדול מהספר מתרחש בתל אביב, אבל לנו גם לא היה מספיק זמן, וגם כמובן שתל אביב של אז כבר לא קיימת. לכן החלטנו שהסרט יתרכז במה שמתרחש במעון לילדים העזובים. יצרנו מעין מיקרוקוסמוס במקום מבודד, שמתנהל באיזה זמן שקפא".

לא להיות מהגרת מרירה

במשך שנים ארוכות ניסתה ריקליס להימלט מהביוגרפיה שלה, ובכל זאת היום, כשהיא מתבוננת לאחור, היא מבינה שהיצירה שלה לא מרפה, וחוזרת דווקא למקום הזה שוב ושוב. כך למשל קורה ב"כורדניה" (1984) שסיפר על משפחה עיראקית שנשארת במעברה, ב"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" (1994) שסיפר על ילדים שיוצאים לחפש את אביהם המתקשה להסתגל לארץ, וב"שלוש אמהות" (2006) שעקב אחר חייהן הסבוכים של שלוש אחיות שהיגרו ממצרים לישראל.

"אני מודה שכל הסרטים שאני עושה איכשהו קשורים לרצון הזה להיות מישהו אחר", היא אומרת, "וזה קשור לחוויה של ילדה מהגרת עם הורים לא מתפקדים. ככל שהזמן עובר, אני רואה שהסרטים שלי הם לחלוטין סרטי מהגרים. חיי מהגרים הם חיים עם החמצה, עם מרירות כזאת, ואני מניחה שבגלל זה הדחקתי את זה. אבל כמובן שזה לא עוזר, כי זה דבר שמחלחל אלייך, זה נטמע בצריבה הגנטית. אני לא רציתי להיות הבת של המהגרים הממורמרים, העניים, שהחמיצו את חייהם, ניסיתי מאוד להילחם בזה, אבל הנה, עובדה שזה מופיע בכל הסרטים שלי. אז כנראה שלא הצלחתי באמת לצאת מזה, ושאני בעצם חיה את זה כל הזמן".

ריקליס מספרת שלא רק ספרה של איתן, "הרקיע החמישי", הסעיר את דמיונה, אלא גם הסופרת שכתבה אותו. "רחל איתן אמרה פעם משפט שמאוד התחברתי אליו. היא אמרה שאם לא היתה לה כזאת ילדות קשה, אז מן הסתם היא לא היתה נהפכת לסופרת. בכלל, קראתי עליה המון, עקבתי אחריה מרחוק. היא היתה האשה הכי יפה שהיתה בישראל, אבל גם הכי עצובה. בפנים שלה היה משהו עצוב, ואני זוכרת שתמיד הסתכלתי עליה ואמרתי הנה מאיה הגדולה, מאיה שגדלה. היא ובעלה, הארכיטקט דן איתן, היו זוג כזה זוהר, כמו נינט ויהודה לוי של היום. ובכל זאת, כנראה שאת יכולה להיות מאוד יפה ולהתחתן עם ארכיטקט מצליח, אבל יש משהו בגורל שלך שלא עוזב אותך. הרוזבאד שלך.

"אני אדם עליז, עם הרבה חוש הומור, אבל אני יודעת שבתוך תוכי, בפנים, אני אדם עצוב. לכן אני מרגישה מאוד מחוברת אליה. אני מעריצה אותה על שהצליחה לקחת את העצב שלה ולהנחיל אותו לאחרים. ואולי זה מה שאני רוצה לעשות בסרטים שלי. עצב בעיני הוא לא דבר רע, אלא דבר מורכב, שיכול להיות אפילו נעים. רחל למשל הצליחה (ביצירה שלה) לתרגם את העצב לקתרזיס. היא ומאיה ליוו את חיי, הילדים שלי גדלו על 'ברקיע החמישי', ואני אפילו חשבתי לקרוא לבת שלי מאיה", היא מחייכת.

בימים אלה עובדת ריקליס על שני פרויקטים חדשים. התסריט "פרחי בר באוקטובר", שממתין כרגע לאישור של אחת מקרנות הקולנוע, עוסק בחייה של המשוררת והסופרת תרצה אתר, בתם של נתן אלתרמן ורחל מרקוס, ששמה קץ לחייה ב-1977 בגיל 36. הסרט הנוסף מבוסס על סיפור הלקוח מ"ג'י-פי-אס", ספרה של עלמה גניהר שיצא באחרונה בהוצאה עם עובד. "גזרנו מתוכו סיפור אחד שנקרא 'אשת השגריר', המספר על אשת שגריר אריתריאה בפאריס, שנקלעה לפה כפליטה ומתמודדת עם נפילת מעמדה", מספרת ריקליס. "היא מגיעה למעבר הגבול עם תיק של גוצ'י ומזוודה של לואי ויטון, ופה מתנהלת כפליטה עד שמתפתח רומן בינה לבין גבר ישראלי". גניהר שוקדת בימים אלה על כתיבת התסריט.

לפני קצת פחות משש שנים התראיינה ריקליס ל"הארץ" לקראת צאת סרטה "שלוש אמהות", ואז קבעה נחרצות כי לעולם לא תשוב לעבוד עם בעלה, ערן ריקליס, שהפיק את הסרט. "זאת פעם ראשונה ואחרונה שאני עושה את הטעות הזאת", אמרה אז והסבירה כי אין לה שום כוונה לחזור ולשלב בין הלחץ העצום הכרוך בניהול תקציב ההפקה, לבין חיי המשפחה. כעת היא מפתיעה ומספרת כי בכל זאת סיכמה עם ערן כי הוא יפיק את סרטה "אשת השגריר". איך זה קרה? "הוא היה בבית, אז שאלתי אותו", היא צוחקת. "הוא מפיק מצוין, ואני שיניתי את דעתי מאז".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו