בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אל תלכי לשם": בזכות הספקנות

הרומן שכתבה השופטת הדסה בן-עתו הוא ספר אמיץ, גם אם לעתים גולש לשיעור בפקולטה למשפטים

4תגובות

אל תלכי לשם

הדסה בן-עתו. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 396 עמ', 94 שקלים

"אל תלכי לשם" היא העצה שמקבלת גיבורת הרומן הראשון של השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו, כשהיא מתחילה להתלבט יתר על המידה, לדעת משיא העצה, בנוגע לשאלות של מוסר וצדק ואינה מסתפקת בקביעת החוקים. כדי שהמערכת תתפקד אסור "ללכת לשם". אחרת, ירבו הספקות והשיטה עלולה להסתבך. נדמה שלא בכדי נהפכה דווקא עצה זו לשם הספר - רוחה שוררת על כולו.

הגיבורה, שאף היא שופטת מחוזית מכובדת, בעלת ניסיון עבר בפלילים, כמו מחברת הספר, נתקלת באקראי בדמות מטרידה מעברה הרחוק: חשוד ברצח אשתו שעליו הגנה בעבר, בתחילת דרכה כעורכת דין. כחלק מצוות ההגנה היא הצליחה לשחררו, למרות שבתוך תוכה היא משוכנעת באשמתו. 20 שנים מאוחר יותר היא פוגשת אותו במסעדה כשהוא לצד אשתו החדשה והלבטים מציפים אותה. האם נהגה נכון אז? וחשוב יותר, מה עליה לעשות כעת? האם לא קמה לה אחריות כלפי האשה החדשה שלא יודעת דבר (כך נדמה לה) בנוגע לעברו האלים של בעלה? ומה תעשה אם דיני החיסיון שחלים עליה בהיותה פרקליטתו לשעבר סוכרים אף עתה את פיה? כיצד תנהג?

עדו פרץ

זו נקודת הפתיחה של עלילת הספר, שלטובת קוראיו העתידיים לא אתאר את המשכה ורק ארמוז כי העניינים מסתבכים יותר, שכן לצד השופטת המחוזית מציבה המחברת שתי גיבורות נשים נוספות: אמו של אותו נאשם ששוחרר ואחותו הצעירה, שאף הן עשו מעשים והכריעו הכרעות לפני 20 שנים באותה פרשה וכעת נאלצות להתמודד עם תוצאותיהם. כל סוד שמתגלה חושף סוד נוסף ומאלץ את כל גיבורי הרומן להתמודד עם דילמות רבות.

חוזקו - כמו גם חולשתו - של הרומן הוא התבססותו, כך נדמה, על ניסיון חייה העשיר של השופטת בן-עתו. הרומן מגלה טפח ממה שקורה מאחורי הקלעים בממלכת השיפוט, ממלכה שגם בעידן ההתערטלות המוחלטת (המכונה "שקיפות") של ימינו לא חשופה לעין הציבורית. כך מתוארות ישיבות השופטים כשגרה מכבידה, שכן חובת השופטים להימנע משיחה על המשפטים שהם מנהלים מביאה אותם לידי כך שלא נותר להם על מה לשוחח. אנו גם זוכים לקבל את זווית הראייה האישית של השופטים באשר להתנהלות העניינים באולמות המשפט ("כבר מזמן לא שוררת באולמות הפליליים האווירה הבריטית... לא רק הנאשמים, שפעם נתנו כבוד לשופט ובשנים האחרונות נעשו חצופים יותר, אלא גם בני המשפחות שלהם ושל הקורבנות מרשים לעצמם עימות קולני במהלך המשפט". או למשל "היא כבר מזמן התייאשה (ממש כך!) מניהול המשפט על פי כללי הפרוצדורה ודיני הראיות הקיימים... משום שהיא לא מצליחה להגיע בוודאות לחקר האמת"). זה מעניין וזה חשוב, בעיקר בשל מעמדה הרם של בן-עתו בעולם המשפט הישראלי.

אולם, זו גם חולשתו העיקרית של הרומן, שלא פעם הוא נהפך לספר לימוד טרחני כשבן-עתו מרבה במתן הסברים ארוכים על שיטת המשפט ("בוודאי למדת בשיעורי האזרחות על חלוקת הרשויות, שתפקידן לנהל את החיים במדינה. כדי שכל חברה אנושית תתנהל מבלי שייווצר בה תוהו ובוהו, צריכים להיות כללים. הרשויות האלה, המחוקקת, המבצעת והשופטת...." וכך הלאה במשך למעלה מעמוד, וזו דוגמה אחת). עריכה מהודקת ואגרסיבית יותר היתה עושה חסד עם הספר כמו גם עם קוראיו.

חולשה נוספת (שאף ממנה אפשר היה להימנע בעריכה) היא שהמספרת פה היא מהזן היודע-כל, אבל באופן כמעט מוגזם בשלמותו. בכל סיטואציה אנו יודעים מה מרגיש ומה חושב כל אחד מהמשתתפים: הבן ששב הביתה, אמו שלא יודעת מה לעשות אתו ושאר הגיבורים. חבל, לא פעם גישה זו פוגמת באמינות הסיפור והופכת אותו למלאכותי מעט. אפשר שזו השפעה נוספת של עובדת היות המחברת שופטת שנים כה ארוכות: היא מרגישה חובה לסגור את כל הקצוות, לקשור את כל החוטים הפרומים ולהגיש תיאור דברים מהודק שאי אפשר להפריכו.

אלא שבספרות - כמו בחיים ובניגוד למשפט - לא חייבים תמיד לירות בכל אקדח שמונח על השולחן. בעיני זה היתרון הגדול של הספרות על המשפט, שכן האפשרות שלא לדעת הכל מעודדת סלחנות כלפי טעויות.

עם זאת, קשה שלא להעריך את האומץ של בן-עתו לחשוף את לבטיה ואת קשייה כשופטת בעבר, שהיו שציפו ממנה להגיע לחקר האמת אך היא בסופו של דבר בשר ודם כמו כולנו. על אף שהכל מיוחס לדמויות הספר, הרי שקשה לחמוק מזהות המחברת. במובן זה הספר משמש כתב הגנה מרשים לשופטי ישראל שמוטל עליהם עול כמעט בלתי נסבל: לחרוץ גורלות כשאין להם באמת אפשרות לדעת את האמת המוחלטת, אם בכלל קיימת "חיה" כזו. כך למשל בן-עתו מגלה את השקפת עולמה בנוגע לשיפוט במלים הבאות: "בעיני, שופט שאין לו ספקות לא ראוי לשיפוט... אני בשר ודם, כמו האנשים שאני שופט. לא מורם מעם, סתם אדם שהוטל עליו תפקיד שבלעדיו אין קיום לחברה ואני אומר לעצמי כל יום שלא מצפים ממני לפתרונות מושלמים, חקוקים באבן... אני מוריד את הכובע בפני מי שניסח את הכלל שלצורך הרשעת נאשם בפלילים מספיק שכנוע מעבר לספק סביר... יש בזה הצהרה שאנחנו בני אדם, לא בני אלים, וגם אנחנו יכולים לטעות וזה בסדר כי זה מובנה בשיטה".

דווקא משום שאני מסכים לתיאור דברים זה, אני מתקשה להסכים עם העצה שניתנת לגיבורת הספר "לא ללכת לשם", קרי: להפסיק ולחקור מעבר לדרוש לה לביצוע תפקידה בבית המשפט ולא להתייסר בבחינת השפעת ההכרעות שלנו מעבר לאולם, מחוץ לעולם המשפט הפורמלי. כאמור, "זה בסדר כי זה מובנה בשיטה". בניגוד לגיבורי הספר, אני לא חושב ש"תפקידו של שופט מסתיים בפתח אולם המשפט", לא של השופט ולא של עורכי הדין שמופיעים מולו. דווקא משום שכמו המחברת אף אני סבור שהשופט בפרט, והמשפטן בכלל, חייב תמיד להטיל ספק בצדקת החלטותיו, אסור לו לוותר על השאיפה להבין עד תום את מצב הדברים שלפניו, גם זה שמשתרע מחוץ לאולמו, ולעשות את הדבר הנכון גם אם הוא מנוגד לכללי השיטה.

העובדה שאי אפשר באמת להגיע לחקר האמת אינה מייתרת את חובת איש המשפט לשאוף להגיע לשם, ולעשות לטובת זאת את הדבר הנכון. ובוודאי לא להסתתר מאחורי כללי האתיקה והמקצוע. ובמלים של גיבורי הספר: כבוד השופטת, אל תפסיקי ללכת לשם! לכי גם אם לעולם לא תגיעי, כי עצם המסע חשוב לחיי כולנו.

עו"ד יובל אלבשן הוא סמנכ"ל עמותת ידיד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו