בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בין הזמנים": נצא השדה, נלינה בכפרים

הרב דוד סתיו מבקש להתמודד עם האתגרים שההתפתחות הטכנולוגית מניחה לפתחם של שומרי התורה. לא כולם מקבלים את זה באהבה

תגובות

בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה
דוד סתיו. הוצאת ידיעות ספרים, 349 עמ', 118 שקלים

הפעם הראשונה שפגשתי ברב דוד סתיו היתה בתוכנית הטלוויזיה "פוליטיקה", באוגוסט 2005, ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, במסגרת פאנל אורחים שהתדיינו בסוגיית סירוב פקודה אפשרי בקרב חיילים חובשי כיפה. אני הגנתי על חיילי הנח"ל החרדי והוא - על בני ישיבות ההסדר. כבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל אופן חשיבה יוצא דופן. לאחרונה, כשהתגלגל לידי ספרו החדש של הרב סתיו, "בין הזמנים", הירהרתי ביני לבין עצמי מה לכלל ישראל ולספר זה? הלא זהו ספר מגזרי המיועד לציבור שומרי התורה, ואילו אדם המגדיר עצמו חופשי לא יסתפק בהרמת גבה, אלא גם עלול לחוש מחנק נוכח ההגבלה הבלתי נלאית של הערך שצריך להיות לכאורה הכי פחות מוגבל - החופש. אך מי שעבורו תורת ישראל היא בגדר תורת חיים אינו יכול להסתפק בדל"ת אמות של הלכה ובכל מקום שהוא עליו לסחוב עמו את ה"שולחן ערוך" - הפוסק ההלכתי בכל תחומי החיים.

"בין הזמנים" הוא ביטוי הלקוח מעולם הישיבות. הכוונה היא לפרק הזמן שבו תלמידי הישיבה יוצאים לחופשה ולוקחים אתנחתא מהחברותא ומסדר הלימוד התובעני. את הימים הללו על פי רוב מנצלים התלמידים הצעירים ליציאה מהשגרה, לטיולים ולבילויים. יחד עם זאת, היציאה מהשמורה הבטוחה והמוגנת והמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם העולם החיצון על שלל פיתוייו יוצרים עבורם סיכונים רוחניים ממשיים.

ניתן לומר כי אדם חובש כיפה ניצב כיום לפני שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה תובעת ממנו פרישה מוחלטת מעולמות הפנאי והתרבות המערביים, בשל הערך הנשגב של מצוות תלמוד תורה הגובר על כל ערך אחר, וכן מחמת הרצון להתרחק מעולם חומרני ולהתבדל מחברה שהשפעתה שלילית. האפשרות השנייה היא כניעה מוחלטת לתרבות זרה ולהצפה בלתי מוגבלת של אפשרויות כמעט בכל תחום אפשרי, שחלקן מנוגד ניגוד גמור לרוח היהדות. האפשרות השלישית, זו שאותה נוקט הספר, היא דרך הביניים, המבקשת להכיר בלגיטימיות של עולם הפנאי והתרבות תוך הצבת גבולות ברורים: מה מותר ומה אסור מבחינה הלכתית.

רוח פרצים נחשבה מאז ומתמיד כמקור להצטננויות ומחלות, ואם אפשר למנוע התקררות, מדוע לא לסגור את החלונות ולמנוע כל מגע עם הרוח? אלא שהרב סתיו לא ימהר לטרוק את החלון; הוא מבקש דווקא להתמודד עם הרוח הצוננת. במלים אחרות, הרב סתיו מזהה את הסכנות ומספק תשובות הלכתיות המסייעות לציבור שומרי התורה להתמודד עם פיתויי העולם הגדול. הוא נוגע בשירת נשים, פעילות גופנית, תרבות ופנאי, ביקורים בכנסיות ובמסגדים, קריאת ספרים מסוגים שונים, גידול חיות מחמד ואפילו מגלה את יחס ההלכה כלפי הקוף והפיל.

גיל כהן מגן גיל כהן מגן

עד אמצע הספר הייתי משוכנע שהרב סתיו הניח את נשקו במערכה על דמותה וצביונה של הציונות הדתית, שבה הוא משול בעיני רבים לשועל המחבל בכרמים. סביר להניח שאם הייתי מוסר חלקים מספרו בעילום שם לרב עובדיה יוסף, הוא היה נותן את הסכמתו לדברים הכתובים בו מן הסיבה הפשוטה: הוא נצמד ל"שולחן ערוך", מצטט מדברי חז"ל ככתבם וכלשונם ולא מציג חידושים בהלכה שעוד עלולים להצדיק את אותו רב שכינהו ניאו־רפורמי. הנה שתי דוגמאות: "הרואה פיל או קוף או בעלי חיים משונים אחרים מברך 'ברוך משנה הבריות'", כותב הרב סתיו ובהמשך מדגיש: "אסור להיכנס לכנסייה קתולית, לבית או חצר שמוצבים בהם פסלי עבודה זרה. יש לראות במקדשים בודהיסטיים והינדואיסטיים בתי עבודה זרה לכל דבר. אסור לשבת מתחת לעצים הקדושים לנוצרים".

אלא שבהמשך הספר משתנה המגמה, והגישה השמרנית מתחלפת בגישה פרגמטית. הרב סתיו אמנם מציג את עמדת המקורות, אך לא חותר לעמדת הכרעה ולא פעם משאיר לקורא את הבחירה. גישה זו היא המאפיינת את בית מדרשו "צֹהר" ובעצם את הגישה המסורתית של הציונות הדתית לדורותיה, זו המעדיפה לא פעם את חוקי האדם על פני חוקי התורה.

חשוב להזכיר, ששאלות רבות הקשורות לתרבות הפנאי התעוררו רק במהלך השנים האחרונות בעיקר על רקע ההתפתחות הטכנולוגית, ולא נזכרו בספרות ההלכתית הקלאסית. מציאות זו מקשה על המבקש לברר את העמדה ההלכתית הנכונה ביחס למצבים חדשים אלו. לגבי הפסיקה ההלכתית הישנה, הרב סתיו כמעט שאינו מפעיל שיקול דעת עצמאי ופורש אותה לפני הקורא, ואילו בהתייחסו למושגים חדשים שצצו במציאות חיינו במילניום השלישי הוא מעז להורות הלכה. זה כבר לא תחום אפור, זה שטח עם גבולות גזרה ברורים הן בקרב הפוסקים האורתודוקסים והן בקרב רוב עמיתיו של הרב סתיו, חובשי הכיפות הסרוגות.

אדם חילוני שייקלע לסיטואציה הזו לא יבין על מה המהומה, אבל אדם דתי עלול לראות בדבריו פִּרצה חמורה בגדר, שכן הרב סתיו למשל אינו פוסל הליכה לתיאטראות ולבתי קולנוע ואף מסביר כי "כאשר מדובר בסרט בעל ערך חיובי רב, שיש בו סצנות מעטות עם בעיות צניעות קלות - אפשר להתיר את הצפייה בסרט ולהסתפק בעצימת עיניים בסצנות הבעייתיות ועדיף לראותו יחד עם אנשים אחרים". הוא גם לא שולל הליכה לאירועי ספורט פרט לאיצטדיונים שבהם הקהל צפוי להתנהג בפראות ולנבל את פיו.

בתקופה שבה דור הכיפות הסרוגות הולך ומתחרד"ל ‏(הופך חרדי־לאומי‏), כבר נמנע מלעגל פינות, פחות עושה חשבון לסביבתו ולא חושש לעסוק בשאלת חובת האדם בעולמו לאור ההלכה המעשית - יהיו שיראו ברב סתיו יד זדונית המשנה את ההלכה ומאיימת להחריב מסורות יהודיות של שנים ארוכות. מנגד, יהיו גם כאלה, בעיקר מסורתיים או חילוניים, שיברכו על הפרשנות ויראו בפסיקותיו לגיטימציה והכרה באורח חיים המאפשר לאדם שומר התורה להשתלב ביתר קלות במציאות החיים הסבוכה של שנות האלפיים.

דרושים הרבה אומץ לב ותעוזה כדי לכתוב ספר כזה, משלוש סיבות עיקריות. ראשית, מכיוון שהוא מבקש להתמודד עם דילמות עכשוויות שבהן נתקל הציבור הדתי. שנית, בשל הדעה שהוא מציג, שרחוקה מלהיות קונצנסוס. ושלישית, בשל האומץ להתמודד עם ביקורות וריקושטים. השפה הקולחת, העומק המחשבתי, המקוריות וההליכה אחר האמת הפנימית, גם אם אינה תואמת את הלך הרוח השולט בעולם הדתי - כל אלה הופכים את הקריאה בספר לחוויה גם ללא הסכמה עם הדעות ועם קו המחשבה של המחבר.

דוד זולדן הוא עיתונאי חרדי ומחבר הספר "חרדים לגורלם" בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו