שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?": אומרים ישנה ארץ

כדי לשכנע את הקוראים בטיעוניו צריך הכותב להתבסס על עובדות וראיות. במבחן הזה שלמה זנד נכשל כמעט לאורך כל ספרו, כותב יואב גלבר

יואב גלבר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יואב גלבר

מתי ואיך הומצאה ארץ־ישראל?
שלמה זנד. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 320 עמ', 89 שקלים

ספרו של שלמה זנד "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" הוא המשך לספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" שיצא לאור בהוצאת רסלינג ב–2008. בספר הראשון ניסה זנד להפריך את קיומו ההיסטורי של עם יהודי. בספר הזה הוא מנסה לשלול את הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, וטוען שזהו קשר מלאכותי וחסר בסיס היסטורי שיצרה הציונות כדי להצדיק את הפקעתה של הארץ מבעליה הערבים.

שני ספריו האחרונים של זנד התקבלו בארץ בביקורת קשה של היסטוריונים, ובאופן סובלני יותר - עד אוהד - מצד אחרים, שאינם בקיאים בתחומים שהספרים עוסקים בהם. הפער קל להסבר, שכן קוראים שאינם מכירים את הסוגיה מתייחסים בדרך כלל לכתוב באמות מידה רטוריות: העניין שהוא מעורר ‏(או העדרו‏), החתרנות ‏(או הקונפורמיזם‏), השפה הקולחת ‏(או המסורבלת‏), האמפתיה ‏(או הניכור‏) שהמחבר מגלה וכיוצא באלה. בפרמטרים האלה הספר הזה מעניין; אולם ההיסטוריון בוחן קודם כל את האמינות, את הדיוק, את החדשנות ואת המקוריות - עניינים שלרוב הקוראים, שאינם בעלי מקצוע, אין יכולת להעריך. בפער הזה שבין אי הידיעה לידיעה משגשגת הרטוריקה של זנד.

זנד הוא אגו־היסטוריון המשעבד את הסיפור ההיסטורי לאגו ולהתנסות, ומקפיד לציין בנקודות שונות את זיקתו האישית לסיפור. הנראטיב שהוא בונה מתחיל בחוויות אישיות־אינטימיות כמו הלם "הקרב הראשון", שחווה כאשר חצה לראשונה את הגבול במלחמת ששת הימים; משולב בהערות אוטוביוגרפיות על ילדות בשכונת מצוקה ונעורים של נער עובד שמנעו ממנו עד אז לטייל בחו"ל ‏(בשנים ההן גם רוב הנערות והנערים שלא גדלו בשכונות מצוקה ולא עבדו לפרנסתם לא טיילו בחו"ל‏); ומסתיים בחשבונותיו עם פוליטיקת הזיכרון של אוניברסיטת תל אביב, היושבת על חורבות הכפר הערבי שייח מוניס. בין לבין לוקח זנד את הקוראים למסע מפותל בתולדות ארץ ישראל, העם היהודי והקשר בין השניים, או ליתר דיוק: העדרו.

פרופ' שלמה זנד. מתפרץ לדלת פתוחהצילום: דודו בכר

על כף החובה

מטרת הספר, כמו זו של קודמו, היא אידיאולוגית־מוצהרת: לחתור תחת הטענה ה"ציונית" כאילו קיים עם יהודי היסטורי שחי בעבר הרחוק חיים ריבוניים בארצו, הוגלה ממנה ושב אליה; מרד בסלוקים ההלניסטים, ניצח וחידש את ריבונותו; מרד ברומאים שביקשו לשעבד אותו, נוצח והוגלה מארצו; נצר את זיכרונה במשך הדורות ובין התפרצות משיחית אחת לרעותה; שב אליה במאה ה–20 וחידש בה את ריבונותו העתיקה.
אם אין עם כמובן שאין צורך במדינת לאום, ולכן ישראל צריכה להפוך למדינת כל אזרחיה ולוותר על כל ייחוד יהודי.

אם היהודים אינם עם, מהם? משיב על כך זנד: הם דת, וזיקתם לארץ היא דתית־רוחנית, אל ארץ הקודש, ציון, ארץ הצבי ואל כל שם אחר משלל השמות שבהם כונתה הארץ במשך ההיסטוריה, ורק לא אל ארץ ישראל הגשמית. הטענה, כמו רוב טענותיו האחרות של זנד, אינה חדשה ואינה מקורית. הפלסטינים טוענים אותה מאז תחילת שנות ה–20 של המאה שעברה, ובכל תזכיריהם לממשלה הבריטית ואל חבר הלאומים כתבו שהיהודים אינם עם אלא דת, ולדת אין זכויות על טריטוריה. טוענים אותה כבר עשרות שנים גם היסטוריונים מרקסיסטים אנטי־ישראלים, מקצתם יהודים, כמו אריק הובסבאום, שהשווה את התביעה הציונית לארץ ישראל לתביעה היפותטית של עולי החאג' לריבונות על ערב הסעודית.

היסטוריה אידיאולוגית אינה פסולה או בלתי־לגיטימית לעצמה. אפשר לכתוב היסטוריה טובה מתוך נקודת מוצא אידיאולוגית מוצהרת, ויש כמה דוגמאות מוצלחות לכתיבה כזו. אולם כתיבה המונעת על ידי אידיאולוגיה תובעת מן ההיסטוריון יותר מכתיבה היסטורית רגילה. עליו לשכנע את הקוראים והמבקרים שגם אם הנחות היסוד שלו אידיאולוגיות, טיעוניו מתבססים על עובדות וראיות, ופרשנותו נובעת מן המקורות ולא מדעותיו, או לפחות עולה בקנה אחד עם המקורות ואינה סותרת אותם. במבחן הזה זנד נכשל כמעט לאורך כל הספר.

הכישלון בולט גם בשפה. סגנונו של זנד אינו אירוני, כמקובל לעתים בכתיבה היסטורית, אלא ציני ובוטה ואופייני לכתיבה תעמולתית. ביטויים כמו "ירושלים של זהב, פזמון הכיסופים הסיפוחיסטי של נעמי שמר" ‏(עמ' 14‏), או "מבנים לשוניים נשדדו מהשירה האוגריתית" ‏(עמ' 89‏). מלבד חידושי לשון שאינם הולמים ספר המתיימר להיות אקדמי, גם אינם משרתים שום טיעון רלוונטי, אלא אם התפרצות אמוציונלית של הכותב היא טיעון כזה. יש לא מעט דוגמאות דומות ובשל קוצר היריעה לא אביא אותן כאן.

מה שפוגע באמינותו של הספר יותר מכל דבר אחר הוא התעלמותו מכל דבר חיובי או מועיל שעשתה הציונות. שוב ושוב היא נידונה בעיני המחבר לכף חובה: על המצאות ופיברוקים, על בניית מיתוסים, על הבניית זיכרונות שקריים, הפקעת נכסי רוח מידי הדת וחילונם, קולוניזציה, הסתגרות, הדרה ומה לא. בכל זאת, תנועה שקיימת כבר יותר מ–100 שנים, הקימה מדינה, ניצחה בכמה מאבקים ומלחמות, החייתה שפה, יצרה תרבות ועשתה עוד כמה דברים בתולדותיה, מן הסתם עשתה גם כמה דברים טובים. ההתעלמות המופגנת מהם הופכת את הטקסט לתעמולה.

ככל הנראה וייתכן

כדי לבסס את קובלנותיו על הציונות נדרש זנד להיווצרותו של העם היהודי וליצירתו וחתימתו של המקרא. הוא לא חקר את התקופה ואינו מומחה לה. את טיעוניו הוא משעין על קבוצה של חוקרי מקרא, דֶנים ובריטים בעיקר, שמהם אימץ תיאוריה מוזרה ולפיה המונותיאיזם היהודי יובא מבבל על ידי שבי ציון, צמח שם בהשראה פרסית ונכפה בהדרגה על "עם הארץ" בארץ ישראל. את התיאוריה הזאת, אומרים לי חוקרי מקרא בני־סמכא, דחו רוב מניין ובניין של העוסקים בחקר המקרא, בהיסטוריה של המזרח הקדום ובארכיאולוגיה שלו.

טיעוניו של זנד הנוגעים לתקופת בית ראשון ושיבת ציון מבוססים על ביטויים כמו "ניתן להניח כהנחת עבודה"; "לעניות דעתי רמת המופשטות שקיימת במונותיאיזם הצעיר היתה עשויה להיוולד רק בתוך תרבות חומרית־ממלכתית"; על "ככל הנראה" ו"ייתכן" שחוזרים פעמים רבות; או על קישורים דמיוניים כמו זה שבין סיפור החלוקה ל–12 השבטים לאפלטון ולמסורות יווניות, ועל שאר הגיגים חסרי יסוד במקורות - על עובדות מוצקות אי אפשר לדבר בתקופה ההיא - שמשמשים את זנד לבניית תיאוריה דמיונית על מוצא המונותיאיזם.

לגיטימי שהיסטוריון ישתמש בדמיונו, בעיקר זה המבוסס על היכרותו את התקופה ומומחיותו בה, אך לא לגיטימי לבנות סיפור שהוא לגמרי חסר אחיזה במקורות. יתרה מזאת, כל הסיפור המקראי של זנד מיותר, קודם כל משום שאינו רלוונטי לתזה העיקרית שלו, והחתרנות נגד הציונות עומדת גם בלעדיו.

בחתירתו תחת התפישה הציונית של היהדות וזיקתה לארץ ישראל, שאותה הוא מוצא בראש וראשונה במגילת העצמאות ‏("בארץ ישראל קם העם היהודי" וגו'‏), טוען זנד שארץ ישראל כלל אינה נזכרת במקרא. לדבריו, המונח נזכר לראשונה בברית החדשה הנוצרית. זנד אמנם מסייג קצת את עצמו בהמשך ואומר ש"ארץ ישראל" אכן נזכרת במקרא 11 פעמים, אך אלה מכוונות לממלכת ישראל, ולא "לטריטוריה סביב ירושלים" - תירוץ דחוק למדי, מה גם שבפסוק "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל" ‏(שמואל א, יג‏), הכוונה דווקא לסביבות ירושלים ‏(מכמש, גבע בנימין, בית אל, גלגל‏). אפשר להתייחס לטעויות כאלה בסלחנות מסוימת, אבל לא כאשר הטיעון כה מכריע מבחינתו של הטוען. אפשר היה לצפות מזנד שיבדוק לפחות את הקונקורדנציה ביסודיות.

טיפולו של זנד בהיסטוריה העתיקה אנאכרוניסטי. הוא משליך עליה מלים, מושגים, ערכים ורעיונות של זמננו: "אינטלקטואלים", "לוגיסטיקה חומרית ורוחנית", "קורפוס מהפכני", "רעיונות רדיקליים", "מעגלי תרבות ממוסדים", "ג'נוסייד קדום ואכזרי" ‏(תיאור כיבוש הארץ בספר יהושע‏), "אסטרטגיות נראטיביות", "אסטרטגיה גלובלית" ‏(של האימפריה הפרסית‏) או "עקיבות ‏(עקביות?‏) נראטיבית", ורבים אחרים.

הוא מתאר לא מעט שברים, סתירות ואי־רציפות בהיסטוריה היהודית העתיקה, ומתפלא עליהם, או מציב עליהם סימני שאלה כאילו התרחשו בעידן שלנו ולא במזרח הקדום על עולם מושגיו וערכיו השונה.

בחזרה למצדה

כאשר עוסקים בהיסטוריה של שלהי תקופת בית שני ושל ימי הביניים כבר יש יותר מקורות, ואפשר לבסס עליהם קביעות יותר מפורשות. מכיוון שזנד רחוק מבקיאות ומומחיות גם בתקופות האלו - למען האמת והשקיפות גם אני - אסתפק בדוגמה אחת: טיפולו בפרשת מצדה. גם כאן אין חדשנות ואין מקוריות. את טענותיו ההיסטוריות העלתה יעל זרובבל לפני כמעט 20 שנים. ואת טענותיו המוסריות־ערכיות נגד הרוצחים הסיקריקים, שטבחו ביהודי עין גדי, העלה לפני עשר שנים ויותר אריה ברנע, מי שניהל אז את גימנסיה הרצליה, וגם אחרים.

סיפור מצדה נסמך על מלחמת היהודים ברומאים של יוספוס פלביוס. הספר נכתב יוונית ולא היה נגיש ליהודים עד לתרגומו לגרמנית במאה ה–19, ואחר כך לעברית. הספרות התלמודית אינה מזכירה אותו, מכיוון שמדובר בהרג ובהתאבדות. אמנם הלכות קידוש השם שבמסכת סנהדרין עוד לא חוברו אז, אך בכל מקרה התאבדות והרג בני המשפחה אינם נורמטיביים ביהדות, גם לא במרטירולוגיה שלה, למרות כמה יוצאים מן הכלל ‏(כמו מסע הצלב הראשון‏).

בניגוד לטענתו של זנד, הציונות לא למדה על סיפור מצדה הנשכח מפלביוס. הסיפור השתמר בזיכרון היהודי באמצעות ספר היוסיפון, שאינו, כדברי זנד, "גרסה יהודית מעוותת ומקוצרת של חיבורי יוספוס", אלא ספר היסטוריה בעברית, שנכתב באיטליה במאה ה–10 והיה אחד הספרים הנפוצים בעולם היהודי עד המאה ה–19, אם לא הנפוץ שבהם, כפי שמעידים תרגומיו הרבים. מחברו האלמוני השתמש בשמו העברי של פלביוס ‏(יוסף בן גוריון הכהן‏), ונמנע מלהסתבך בשאלה הנורמטיבית של ההתאבדות ‏(שנהפכה בינתיים לבעיה הלכתית‏) והעדיף להמית את לוחמי מצדה בקרב.

שאלת אופיה הלאומי של ההתקוממות נגד הרומאים, זו שזנד טורח כל כך להפריך, ממש לא עולה בו. ניכר מכך שזנד לא עיין במהדורה המדעית של יוסיפון שפירסם דוד פלוסר ‏(שהוא מפנה אליה, בלי להזכיר אותו‏).

נימוק נוסף של זנד להכחשת געגועיהם של היהודים לארץ נוגע למנהג העלייה לרגל. הוא מצביע על מספרם הרב של עולי הרגל הנוצרים והמוסלמים ומיעוטם של עולי הרגל היהודים כהוכחה למהותה הרוחנית של זיקת היהודים לארץ. מן הסתם מספר עולי הרגל היהודים היה קטן במידה ניכרת מזה של מוסלמים ונוצרים, אך עובדה זו אינה קשורה להעדר הזיקה, אלא נובעת מהיחס המספרי הכללי בין מאמיני שלוש הדתות, וגם מן העובדה שליהודים לא היו מנזרים ואכסניות שיקבלו אותם בארץ הקודש ויארחו אותם, ולא מסדרי אבירים שיבטיחו את שלומם.

זנד מתאר את קהילת "אבלי ציון" הקראית, שהתקיימה בירושלים במאות ה–9–10 כמי שחיה בשולי היהדות ‏(זה נכון בנוגע לקראים, אך לא בתקופה ההיא, אלא מאות שנים מאוחר יותר‏). כמו במקרה של מצדה וספר יוסיפון, גם בתיאוריו הנוגעים לימי הביניים הוא מתעלם ממאגרים חשובים של מקורות, ובראשם הגניזה בקהיר, שמספרים על עלייה לרגל של יהודים, וגם על חיים יהודיים בארץ ועל התחרות בין ישיבת ארץ ישראל לישיבות הגדולות בבבל.

אל מחוז הכיסופים

לאורך סיפורו מתפרץ זנד ללא מעט דלתות פתוחות לרווחה. עניין העלייה לרגל הוא רק אחד מהם. לדעתי אין היסטוריון רציני, לא בדור הזה וגם לא בדור הקודם, שיבסס את הקשר היהודי לארץ ישראל או את "הזכות", כפי שמכנה אותו זנד, על עלייה לרגל או על נוכחות יהודית רציפה בארץ. אם כבר, הטענה מתבססת על ראייתם של יהודים את עצמם כחיים בגולה גם במקומות שבהם ישבו דורות על דורות, ואת ארץ ישראל כמחוז כיסופיהם, כיסופים שהציונות העבירה מאחרית הימים להווה, לתנועה לאומית שניסתה לשנע עם לארץ שאותה ראה כארצו, ובמבט לאחור - הצליחה בכך במידה לא מעטה.

דלת פתוחה שנייה שזנד מתפרץ אליה במרץ רב נוגעת למקום המרכזי שהוא מעניק לפוריטנים הבריטים ויורשיהם - שפטסברי, פלמרסטון וד'יזראלי - בכינון הקשר בין ישראל לארצו. גם בעניין זה הוא לא הוסיף טיעון שלא הועלה שנים רבות לפניו. התנועה הציונית הצעירה חיפשה בראשיתה לגיטימציה בעבר וביקשה להקדים אותו ככל האפשר. הספר הראשון על תולדות הציונות, שני הכרכים של "History of Zionism" מאת נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית בשנים 1931–1935, שהופיע לאחר מלחמת העולם הראשונה ‏(ובלפור עצמו כתב לו הקדמה‏), התחיל את תולדות הציונות ב–1618 בפוריטנים ובשיבת היהודים לאנגליה בימי קרומוול. הספר השני על תולדות הציונות, ספרו של אדולף בעהם, פעיל ציוני ממוצא גרמני והיסטוריון חובב, הופיע בגרמניה שנה לאחר מכן. מסיבות מובנות בעהם מזכיר בקושי רב את הצהרת בלפור, ורואה, בצדק רב יותר, את שורשיה של התנועה הציונית בתהליכים שעברו על יהודי אירופה במאה ה–19. המסקנה: מראשיתה לא היתה בהיסטוריוגרפיה הציונית גישה אחידה לתולדותיה של התנועה ולמהותה. ו"הנראטיב הציוני ההגמוני" הוא מושג וירטואלי שהמציאו מתנגדי הציונות בעבר ובהווה. באשר להיסטוריה הטרום־ציונית ולשורשיה של התנועה, לכל אחד מן החוקרים שעסקו בכך אחרי סוקולוב ובעהם - יצחק גרינבוים, נ"מ גלבר, יעקב כ"ץ, מאיר ורטה, או ישעיהו פרידמן - היה מוקד אחר והסבר שונה לתופעה.

טענתו של זנד שלא התקיימה בתקופה העתיקה ובימי הביניים לאומיות יהודית במובן העכשווי של המושג לאומיות אף היא התפרצות לדלת פתוחה. לאומיות יהודית במשמעות המודרנית של המושג לא התקיימה כי שום לאומיות אחרת לא התקיימה ולא יכלה להתקיים בעידן הטרום־מודרני. טענתו המקבילה של זנד - שהיהדות היא דת בלבד - היא הטחת ראש בקיר. בחברה קורפורטיבית, כפי שהיתה החברה האירופית עד המאה ה–18, החברה היהודית המסורתית היתה קורפורציה בין שאר הקורפורציות. היהודים נהנו מאוטונומיה קהילתית ולעתים אזורית וארצית; היתה להם הנהגה של פרנסים - אנשי מעשה, ולא רק רבנים; שררה ביניהם סולידריות והתקיימה ערבות הדדית בתוך קהילות וביניהן גם בין ארצות שונות; היו להם שפות משותפות ‏(עברית ללמדנים ויידיש או לדינו על הסתעפויותיהן להמונים‏); מוצא משותף עם מעט נספחים מאוחרים אליו בשוליים ‏(בניגוד לטענותיו של זנד בספרו הקודם על המוצא הכוזרי של יהודי מזרח אירופה ועל גיורים המוניים בתימן ובצפון־אפריקה‏); זיכרונות משותפים מן העבר הרחוק ואמונה דתית משותפת. שני האחרונים היו קשורים קשר הדוק לארץ ישראל. כל אלה אינם "דת".

מה חושבים הגויים

ההסתכלות על היהודים מבחוץ אף היא היתה כעל עם ולא כעל דת. נפוליאון כינס אמנם סנהדרין כדי לתת תוקף דתי לנאמנות היהודים לעם ולמדינה, אך קדמה לה אסיפת נכבדים שרוב משתתפיה לא היו רבנים ואנשי דת. די לקרוא את חוקת היהודים הרוסית מ–1804 כדי להבין שהשלטון הצארי ראה ביהודים עם, ולא דת, וכך הוא גם הגדיר אותם. ראייה זו התגבשה עשר שנים בלבד אחרי שרוסיה קיבלה את רוב תושביה היהודים עם חלוקות פולין השנייה והשלישית, עשרות שנים לפני שהאנטישמיות נהפכה למדיניות ברוסיה והביאה לפוגרומים ולהגירה ההמונית בעקבותיהם, וכמעט מאה שנה לפני הופעת הציונות.

הופעת הלאומיות המודרנית בעקבות המהפכה הצרפתית הציבה לפני היהודים שאלה אקזיסטנציאלית: אם אתם חלק מהעם, מדוע אתם שונים? אם אתם שונים, מה אתם עושים בקרב העם? במרכז ובמערב אירופה, שם היו היהודים מיעוט קטן והחברה המסורתית החלה להתפרק עוד לפני המהפכה, התגובה הדומיננטית היתה ויתור על השונות ועל הייחוד, למעט הייחוד הדתי שנחשב שולי בעידן של חילוניות גוברת. בארצות אלו הזיקה לארץ ישראל נותרה בעיקר זיקה רוחנית־דתית, ובזרם הרפורמי גם ממנה לא נותר הרבה.

אמנם במהלך המאה ה–19 התקדמו יהודי מרכז ומערב אירופה במידה ניכרת מבחינת מעמדם המשפטי, אפשרויותיהם הכלכליות, השכלתם, תרבותם והזדהותם עם המדינות שבהן חיו, אך מבחינת קבלתם לחברה הסובבת נשארו כמעט באותו מקום שבו היו בראשית המאה.

האמנציפציה וההתבוללות חידדו את ההבדלים ויצרו תחרויות חדשות יותר משריככו אותן, והולידו בגרמניה, בצרפת, בקיסרות האוסטרו־הונגרית ואחר־כך גם בארצות נוספות את האנטישמיות המודרנית. בניגוד לשנאת ישראל המסורתית בעת העתיקה ובימי הביניים, שהיתה שנאת המתבדל, השונה ו"האחר", האנטישמיות החדשה היתה שנאת היהודי המנסה להשתלב בסביבתו ולהידמות לה.

במזרח אירופה, ובעיקר בתחום המושב ברוסיה, לא היתה אפשרות של התבוללות ולא היו תמריצים להשתלבות באוכלוסייה הסובבת. החלופות שניצבו לפני המוני היהודים היו לדבוק במסורת, לנסות לתקן את העולם בתקווה שבעולם המתוקן ישתפר גם מצבם, להגר מערבה, ולבסוף - כמוצא אחרון - לנטוש את מאמצי ההשתלבות של היחידים, להקים תנועה לאומית ולנסות להשתלב באומות כקולקטיב.

בזכות הציונות

אפשר היה לקבל חלק מדבריו של זנד על הציונות כנכונים אלמלא שפתו הארסית והקיצונית. בעיניו, הציונות היא מרידה ביהדות וניגודה. אם יהדות היא הרבי מסאטמר ודומיו הוא צודק, אלא שהיא לא. הציונות הציעה פתרון לבעיית היהודים בתחום המושב, ואחר כך בארצות נוספות, שהיה כרוך בהנעת היהודים אל הארץ שאותה ראו כארצם. נכון, מעטים מאוד האמינו בסוף המאה ה–19 שהנעה כזו אפשרית או נחוצה. הציונות אכן הציעה זהות יהודית חלופית בעולם שהפך יותר ויותר לחילוני; היא תירגמה את עולם המושגים הדתי ואת זיכרונות העבר היהודי לשפה לאומית מודרנית, ולכן הצליחה במקום שבו האוטונומיסטים והטריטוריאליסטים, שהתנתקו מן העבר היהודי באופן חלקי או מלא, נכשלו; הציונות גם ניסתה לעשות ניסיון לא מוצלח של קפיצת דרך היסטורית, לדלג על הגלות ולחבר את התקופה העתיקה עם המודרנית; היא חידשה את רעיון הריבונות היהודית בארץ ישראל; במקום לאמץ את שפת הדיבור של ההמונים כדרך שעשו הפולנים והצ'כים במאבקם מול הרוסים והגרמנים, היא עשתה את העברית לשפת העם וליסוד לתרבות לאומית, ודחתה את היידיש. כל אלה יצרו לה מתנגדים רבים מתוך העם היהודי, שזנד - על פי עדותו - הוא צאצא ממשיך שלהם: מתבוללים וחרדים, מרקסיסטים וליברלים, כולם טענו מראשית הציונות שהיא תגובה היסטרית וכניעה לאנטישמיות תוך ויתור על המאבק נגדה. חרדים הזהירו מפני סכנתה המשיחית והתפקרותה, ומרקסיסטים, ליברלים וסתם צדקנים הזהירו מפני העוול שהיא גורמת לערבים.

הטענות האלה, יחד עם רוב אלה שטענו אותן, נעלמו בשואה. שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה קמה מדינת ישראל. לא השואה הביאה להקמתה, אלא הבסיס המצומצם יחסית שהספיקה התנועה הציונית, על אפם וחמתם של כל מתנגדיה, לבנות בארץ ישראל עד המלחמה.

הכישלון הגדול של המדיניות הציונית לפני מלחמת העולם היה בכך שלא הצליחה לחבר את מצוקת יהודי אירופה עם הפתרון הציוני לשאלת ארץ ישראל. העולם, בצדק, לא ראה את הארץ כפתרון ריאלי למיליוני היהודים שאיבדו את הבסיס לקיומם באירופה. אחרי השואה, בזכות היישוב היהודי, הלחץ המאורגן מהארץ של יושבי מחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה ותמיכתה של יהדות אמריקה, ארץ ישראל היתה לפתרון היחיד עבור שארית הפליטה ובהמשך גם עבור רוב יהודי ארצות ערב והאיסלאם.

ייתכן שיש צדק בדבריו של זנד, כי אילו לא חוקקה ארצות הברית את חוקי ההגירה בתחילת שנות ה–20 של המאה שעברה לא היתה קמה מדינת ישראל, כי יהודים לא היו מגיעים לארץ ישראל. מן הסתם, אף כי אינו אומר זאת, גם ממדי השואה היו מצומצמים יותר. אבל, כמאמר הילדים, אילו לסבתא היו גלגלים היא היתה אוטובוס. אין "אילו" בהיסטוריה. ההיסטוריה היא מה שאירע, ולא מה שיכול היה להתרחש ולא קרה.
זנד רואה בכל מה שעשתה הציונות - ליהודים ולערבים, ואולי גם לעולם כולו - חטא ופשע. למרות שהוא מסווה זאת בפטריוטיות "ישראלית" שמכירה לכאורה במציאות הקיימת שנוצרה במדינה, הישראליות שהוא מדבר בשמה היא ישראליות של כל אזרחיה, כלומר פוסט־ציונית. יש עוד יהודים שמזדהים עם השקפתו, מטעמים אינטרסנטיים, דמוקרטיים או מוסריים. אני, להבדיל, רואה במה שעשו התנועה הציונית ומדינת ישראל מפעל כמעט חסר תקדים בהיסטוריה החדשה, אף שהצלחתו עד כה היא חלקית. כמובן, כגודל המעשים גם גודל השגיאות ‏(וגם כמה חטאים‏), ומי שלא עושה כלום חוץ מלהטיף מוסר גם לא טועה. למרות הסחף שמתחולל בשנים האחרונות, אני מקווה שיותר יהודים ‏(ולא־יהודים‏) עדיין מזדהים עם השקפתי.

הפרופ' יואב גלבר הוא היסטוריון, ראש מוסד הרצל לחקר הציונות. ספרו "היסטוריה: זיכרון ותעמולה" ראה אור בהוצאת עם עובד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ