בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר הדגדוג הפנימי

על ספרו של יעקב צ. מאיר "גם ציפור"

תגובות

גם ציפור, מאת יעקב צ' מאיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 156 עמודים, 2012


במפות המוכרות לנו, הצפון נמצא למעלה. התפישה הזאת מושרשת בנו כל כך, שאנחנו
מקבלים זאת כאמת מוחלטת: הצפנה פירושה עלייה ושיפור - מהעולם השלישי אל ארצות הצפון הנאורות, מפרימיטיביות לקידמה, מחולי לבריאות.

זו כמובן טעות, שכן מפה שבתחתיתה ממוקם הקוטב הצפוני ובחלקה העליון
אנטארקטיקה אינה "פחות נכונה"; אבל מגלי העולם ומציירי המפות באו מצפון, ולכן
עולמם - עולמנו - מוצפן, וכשאנחנו נעים בו צפונה, אל ארצות עשירות כארצות הברית
וקנדה, אנו מאמינים שאנחנו "משפרים מיקום".

גם הספר הזה תופש את ההצפנה כהתרוממות - מהדרום המסוכסך אל הצפון שבו מתקיימים דיאלוג, רוחניות ואהבה. ככל ששני הגיבורים שלנו נעים צפונה, נדמה שהם מתרוממים מן המבול והחורבן, מהמלחמה ומשנאת האחים, לעבר הרוחני והמפויס.

שי קבסה

גיבורינו אריאל ונעמי מצפינים, כשני קווים מקבילים, מתוך איזה דגדוג פנימי המבקש
הקלה. אריאל בורח מהורים שאהבתם דעכה ומאח קטן וחולה - ייסורים המהדהדים בבניין שהוא מעין מגדל בבל ובגשם שהוא מבול מקראי - ונעמי בורחת מהבדידות, מעבודת מחקר באוניברסיטה ומזיכרונות מעיקים מפינוי גוש קטיף, שבו שירתה כחיילת. זירת המפגש בין נעמי ואריאל היא חווה נידחת בגליל, שבעליה - עזרא ושולמית - היו בעבר תושבי הגוש, מה שמחיה בנעמי את חוויותיה מהשירות הצבאי בגוש קטיף.

נעמי ואריאל נכספים לקשר אנושי משמעותי, אבל שניהם סובלים מכשלי תקשורת עמוקים, ואריאל - אף יותר מנעמי. הוא מדבר אל העצים כמו שלמה המלך, ואל בניינים ואנטנות כמו ע. הלל. ביחסיו הדיאלוגיים עם העולם, שברובד הממשי רומזים לנו כנראה על מקומו של אריאל היכן שהוא על הרצף האוטיסטי, הוא מחפש חלופה ליחסים בבית.
יעקב מאיר מניח לדמויותיו להוליך את הסיפור. הוא נותן להן חירות דיבור וחופש
תנועה, וכאילו מתבונן בהן ומצפה לראות לאן יילכו. השיטוט הזה מעניק לספר
ספונטניות וחיות שהן בין חוזקותיו; אבל ביתרונות אלה טמון גם חסרונו של הספר הזה:
העדרה של יד מכוונת. נדמה שהתעייה הזאת, הלובשת לעתים קרובות מדי נופך
ניו-אייג'י, מונעת מן הדמויות להתבשל ומהסיפור - להבשיל. הגיבורים שלנו נותרים
מנותקים ונידפים, ודמויות המשנה (כמו טילי והצדיק) סתומות. בפרימה המאפיינת את
הספר הזה הן בהיבט הריאלי, הן בהיבט הפואטי, יש קסם רב אך גם פרובלמטיות. בכך
זהו ספר תל-אביבי מאוד חרף מיקומיו הגיאוגרפיים.

הגיבור האופייני לסיפורת הישראלית הוא הצעיר התלוש, הבודד, האינדיבידואליסט,
המתלבט, המנוכר, ה'מחפש את עצמו' בעולם מתפורר", כתב אסף ענברי במאמרו "לקראת ספרות עברית" (תכלת, גיליון מס' 2000 ,9). מאיר, אם כן, ממשיך מסורת שסימנו מאורות גדולים כברנר ושבתאי. אז מה הבעיה, בעצם? הבעיה היא שבמפגש שיעקב מייצר בספרו יש פוטנציאל להרבה יותר מזה - לטלטלה אינטימית גדולה בחייהם של האנשים השונים הללו - והפוטנציאל הזה אינו מתממש. בסופו של דבר אנחנו נשארים עם אותם אנשים תלושים, רק במקום אחר. "גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה" - זהו הנוסח בתהילים, שממנו נלקח שם הספר - אבל בספר הזה הגיבורים אינם מוצאים בית וקן, וממשיכים לרחף כלוויינים בודדים ונואשים כפי שהיו לפני הגעתם לחווה, עלים נידפים
שנכשלו בנסיונם להיחלץ מן הקורבנות.

יש לו למאיר יד קלה וספונטנית, המדלגת בין הנשגב לחולין באופן טבעי ומשכנע, ויש
לו עניין אמיתי בדמויותיו - תנאי הכרחי לספרות משמעותית. אין ספק שספרו הבא יביא
אותו, את גיבוריו ואותנו למחוזות רחוקים, ברורים ונועזים יותר.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו