שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אהרן אמיר: בעיניים שופעות חמלה גאיונה הוא סוקר את האנשים והנשים

האם אהרן אמיר היה סופר כנעני? אמנם בכל אחד מכתביו מתגלות נימי הפלדה של הכנעניות, אבל בראש וראשונה יצירתו היא ספרות, ולא תעמולה אידיאולוגית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר הולצמן

במוצאי יום העצמאות תשס"ג קיבל אהרן אמיר את פרס ישראל. לצדו, על בימת הטקס,
ישבו עוד שני סופרים מבני גילו ודורו, אהרן מגד ויהודית הנדל, שזכו יחד עמו בפרס
הנכבד. שלושתם החלו את דרכם בספרות העברית כשישים שנה לפני כן, בראשית שנות
הארבעים של המאה העשרים. שלושתם גם נכללו באנתולוגיה "דור בארץ", שהופיעה ב 1958 וקיבעה במידה רבה את תמונת הקאנון של מה שמכונה "דור תש"ח" בספרות העברית. ההבדל הוא שמגד והנדל קיבלו את הפרס על יצירתם בתחום הסיפורת, ואילו אהרן אמיר זכה בו על מפעלו כמתרגם. שופטי הפרס אמנם ציינו כי הוא מוענק לאמיר "מתוך ראייה כוללת של הישגיו כפרוזאיקן, כמשורר, כעורך וכפובליציסט", אולם באותה נשימה קבעו כי הפרס בא להוקיר בראש וראשונה את "הצטיינותו הגדולה כמתרגם", והדגישו כי "אחדות והצטיינות מייחדות את השפע המופלא של תרגומיו".

מותר לשער שקבלת הפרס בקטגוריה של התרגום ולא בתחום הסיפורת או השירה עוררה באמיר רגשות מעורבים, והוא גם נתן להם, כמדומה, ביטוי מרומז בנאום המרהיב שנשא באותו מעמד בשמם של חתני הפרס וכלותיו. אולם אין צורך לשער השערות ולנחש ניחושים על צפונות לבו. אמיר עצמו ביטא ברבים יותר מפעם אחת רגשות תסכול מפורשים על כך שעיסוקו הענף בתרגום, שנבע בעיקר מצורכי פרנסה, השתלט והאפיל במידה רבה על שאר תחומי יצירתו. משום כך לא עלה בידו, לפי הרגשתו, לממש את מלוא הפוטנציאל שהיה גנוז בו כיוצר מקורי. כך אמר, למשל, בראיון לחזי לסקלי בעיתון "העיר" ב :1985 "אני מתייחס לעבודת התרגום כאל דבר שולי, אפיזודי ומצער. דבר שהיה אמור להיות מלכתחילה רק אמצעי לקיים אותי, נהפך לעיקר ודחק את יצירתי לשוליים. זוהי החמצת חיים". אגב, הכותרת של אותו ראיון היא, כמובן, אותה שורה ידועה משירו של מאיר אריאל, "תירגם את זה יפה אהרן אמיר", שעשתה להפצת המוניטין של אמיר בציבור אולי יותר מכל דבר אחר.

כך ראה אמיר גם את עבודתו כעורך, שגולת הכותרת שלה היא ייסודו של הרבעון "קשת"
ב 1958 והוצאתו לאור בסדירות במשך 18 שנים. "קשת" היה, כידוע, אחד מכתבי העת
הספרותיים המעולים והחשובים שהופיעו בישראל. בין השאר שימש חממת גידול לבחירי
המספרים של "דור המדינה", ואמיר חש גאווה וסיפוק מוצדקים. יחד עם זאת חש
שההתמסרות למלאכת עריכתו התובענית של הרבעון מקפחת אף היא, כמו עבודת התרגום, את כוחו היוצר המקורי. "אם היו עוברי שירה ופרוזה מתרקמים במעי משך שנות הופעתו", התוודה בספרו "פרוזה", "הרי בגללו לא יצאו לאוויר העולם ונמקו בחלל בטני.
והמעט-שבמעט שפרץ והגיח לא בזכותו ראה אור אלא לאונסו ולאונסם של עיסוקי בו
ובהחזקתו".

החלטתו של אמיר, שהפתיעה וציערה רבים, לחדול מהוצאת "קשת" ב 1976, נבעה בראש ובראשונה מאותה הרגשה של תסכול. כאשר ערך באותה שנה את מאזן עשייתו כמשורר וכמספר מצא, שבהיותו בן 53, אחרי כ 35 שנים של יצירה, הוא יכול לזקוף לזכותו יבול מצומצם למדי: שלושה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה, רובם צנומים. במקום 18 הכרכים העבים של "קשת" היה מעדיף, לדבריו, שבאותה שנה כבר יעמדו על המדף 18 כרכים של יצירות מקוריות משלו בשירה, בפרוזה ובפובליציסטיקה, וכן כרכי מבחר ממיטב תרגומיו, בדומה ליבולם של כמה וכמה מבני דורו.

אהרן אמירצילום: תומר אפלבאום

ואכן, אחרי הפסקת "קשת" התמסר אמיר יותר ויותר לכתיבתו היוצרת המקורית. ב 25
השנים שאחרי חתימתו של "קשת" נוספו למאזן יצירתו עוד 14 ספרים: חמישה ספרי שירה, שבעה ספרי פרוזה ושתי אסופות של מסות ומאמרים. מי יודע, אולי כאשר סקר אמיר ב 2001 את מאזן יצירתו, וראה שעל המדף ניצבים כבר עשרים כרכים מקוריים מפרי עטו, חש שעשה את שלו כסופר והוא יכול לשוב ולתת בלב שקט ביטוי ליצרי העורך שלא חדלו לפעם בו, ובעקבות זאת התיר לעצמו לשוב ולייסד את "קשת" בגלגולו המחודש והמשובח לא-פחות כ"קשת החדשה".

ואפשר שדווקא ההפך הוא הנכון. סביר יותר להניח, שבהיותו איש מפוכח וישר עם עצמו
הבחין אמיר, שהפריחה שפקדה אותו כסופר, ושהניבה כמה וכמה יצירות בעלות ערך, איחרה את שעתה. מן הסתם לא נעלם ממנו ש 14 הספרים שיצאו בזה אחר זה מ 1978 ועד 2001 לא שינו את נוכחותו, דימויו, מעמדו ואופן התקבלותו בזירת הספרות הישראלית. עדיין נחשב בעיקר למתרגם ולעורך ממדרגה ראשונה, לאידיאולוג ופעיל בשירות הרעיון הכנעני, ואילו יצירתו בשירה ובפרוזה עוררה הד קלוש מכפי שקיווה. בנסותו להיחלץ מאותו דימוי מקובע פירסם ב 1998 את הרומאן המקיף ביותר שחיבר, פרשה סבוכה של ריגול ורצח מתקופת היישוב ושמה "הנבלים", תחת שם בדוי, מיכאלה נדיבי. הוא הודה במפורש כי ההסתתרות מאחורי שם עט נועדה לאפשר לרומאן חיים משלו, משוחררים מן המטען המכביד של הדעות הקדומות הכרוכות בשם אהרן אמיר: "הרגשתי קצת שרוף מכל מיני סיבות ורציתי שם עט, והחלטתי להוציא את הספר בשם אשה, כי היה ברור לי שזה עולם האשה עכשיו", גילה בראיון ל"מעריב". הניסוי לא צלח, אולי משום שהסוד נחשף חיש מהר, ממש עם הופעת הספר. החזרה כעבור זמן קצר אל "קשת" בגלגולו המחודש לא היתה רק התחדשות מרנינה של אמיר העורך. דומני שהיתה חבויה מאחוריה גם היוואשות שקטה של אמיר הסופר מן הניסיון המרוכז שעשה מאז שלהי שנות השבעים להטביע את חותמו בשירה ובפרוזה.

התגובות הרבות על מותו בפברואר 2008 המחישו שוב כיצד נחרת אמיר בתודעה
הקולקטיבית של התרבות הישראלית, ואיזה זיכרון הותיר אחריו בלכתו. הגל הגדול והחם
של דברי הוקרה, סיכום ופרידה, הכיל דברי הערכה בעיקר על שלושה תחומים בעשייתו:
העריכה, התרגום והפעילות האידיאולוגית. סופרים אסירי תודה שזכו לחסד עריכתו כתבו
על אמיר העורך הגדול. אחרים כתבו על אמיר המתרגם השופע והמחונן, וכן על אמיר האיש המגויס בכל מאודו, ללא לאות, לרעיון העברי שהנחה את חייו. מלבד זאת דובר לא מעט על אישיותו האצילית, המסתורית קמעא, הייחודית בגינוניה; אפילו נכתב על תרומתו
בראשית דרכו לייצור הספרות הקלה הפופולרית, מטרזן איש הג'ונגל ועד הקפיטן בלד
הלוחם בפירטים.

על מה עברו בשתיקה? על מה שאמיר ראה בו את המוקד והעיקר בשאיפותיו ובהתכוונותו כסופר, הלא הם עשרים ספרי השירה והפרוזה שלו. חוץ מרשימה יפה ורגישה של ש' שפרה בגיליון המיוחד של "תרבות וספרות" שהוקדש לזכרו, שאיבחנה כמה קווי יסוד בשירתו (ולימים גם רשימה מאלפת של אסף ענברי באותה אכסניה), לא נכתב על כך דבר למעט אזכורי אגב מרפרפים, שהעידו בעיקר על חוסר היכרות ממשית עם הצד הזה, הבלתי מבוטל כלל, במכלול פעולתו.

בעיקרו של דבר, השירה והפרוזה של אהרן אמיר היו ונותרו ארץ לא-נודעת, הזקוקה
עדיין למיפוי ראשוני, שלא לדבר על תיאורים מפורטים ומעמיקים יותר. מה מקשר ומה
מפריד בינו לבין בני דור תש"ח שבצדם צמח? מהי תרומתו הייחודית לספרות מלחמת
העצמאות? מה בין הפרוזה שלו לבין שירתו? מה נחל משירת יונתן רטוש ומה פיתח כערוץ עצמאי משלו? מה טיבן של התמורות הדרמטיות המסתמנות בשירתו ¬ בנושאיה, בתמונותיה, בלשונה - בשישים שנותיה? מה בין יצירתו המקורית ללב לבה של פעילותו התרגומית, כלומר הספרים שבחר לתרגם ביוזמתו? ומה בין יצירתו הספרותית לבין מסכת עשייתו האידיאולוגית בשירות הרעיון הכנעני? כל אלה ואחרות הן שאלות שלא זכו אפילו לראשיתה של התמודדות ביקורתית.

מתוך המכלול הזה אגע בסוגיה אחת, הנראית לי כנקודת-בריח להבנת התופעה הספרותית ששמה אהרן אמיר. התשובה לשאלה אם אמיר היה סופר כנעני אינה פשוטה וחד-משמעית. הוא היה סופר, והיה כנעני או עברי בהשקפת עולמו. עד כמה ובאיזה מובן ניתן לקרוא את יצירתו כהמשך או כשיקוף של מערכת האמונות והדעות הגלומה בתווית הכנענית?

מאז פגש אהרן אמיר בן ה 19 בקיץ 1942 את אוריאל שלח, הוא המשורר יונתן רטוש,
הוגה האידיאולוגיה ה"עברית", ראה עצמו כשליח נאמן ומחויב של רטוש ותורתו. "מצאתי
את הדרך אל הרעיון ה'עברי'", כתב לאחר יותר משלושים שנה, "אז, ומשך שנים לאחר כך, ראיתי בו ובשירותו את ייעוד חיי, ומאז עד היום הוא, לפחות, מרכז הכובד של חיי".
ב 1997 הופיע קובץ מסותיו, שכותרתו, "ואני בשלי", מדברת בעד עצמה. בכותרת הזאת
אפשר לקרוא אולי גם קורטוב של אירוניה עצמית, אבל בדברי המבוא לקובץ חשף אמיר
במלוא הרצינות באיזו עוצמה הוא ממשיך וחווה את עמידתו הנבדלת, העיקשת, הנחרצת,
מול ההוויה הקולקטיבית הישראלית בעלת סמני הזהות היהודיים והציוניים המובהקים. לא
במקרה פורסם הספר דווקא בשנת המאה לייסודה של ההסתדרות הציונית, וערב חגיגות
החמישים למדינת ישראל: אני, על כל פנים, ברי לי, כבעבר כן עתה, גם בלי להיתלות באילנות גדולים, שבפתרון  בעיות-הגורל של גיבוש לאומי-תרבותי של החברה הישראלית, ובהתמודדות עם הבעיות המרות ביותר של הצלת אחדותה של הארץ כמולדת לכל יושביה, לא הציונות היא שתעמוד לנו ולא "ישראל סבא" יושיענו.
כשם שברי לי כי כל החפץ בארץ הזאת כמולדת ולא כארץ קודש, גם לא כמרכז לדת היהודית או כתעודת ביטוח לעת צרה ליהודים במולדותיהם השונות, לא אל הציונות יישא עיניו. ולא את מועדותיה ויובלותיה יחוג. כי מועדינו ויובלותינו שלנו עוד יבואו. כמוהם
כדגלנו והמנוננו. וכגבולותינו.

הרטוריקה והסגנון של המשפטים האלה, מערכת המושגים ואוצר המלים, קרובים מאוד
לתעודות היסוד של "הוועד לגיבוש הנוער העברי" שניסח רטוש ב 1943 וב 1944, "כתב אל הנוער העברי" ו"משא הפתיחה", שכבר נהפכו למסמכים מיתולוגיים. מן הבחינה הזאת אפשר לדמות את מקומה של האידיאולוגיה ה"כנענית" בעולמו של אהרן אמיר למין מונוליט גבוה, מוצק, נוקשה, הניצב במרכז תודעתו כמקור אנרגיה קבוע ובלתי מתכלה, בלתי משתנה ובלתי ניתן לערעור. בתוך טווח קרינתו של אותו מונוליט מצויות בהכרח כל
עשיותיו האחרות, לרבות העריכה, התרגום, השירה והפרוזה וביקורת הספרות
והפובליציסטיקה הפוליטית, אבל מערך היחסים בין ענפי הפעילות האלה לבין מוקד
הקרינה האידיאולוגי מורכב, רב-משמעי, חלקי, לעתים קיים באופן סמוי, לעתים כמעט
בלתי קיים כלל.

ביצירתו הספרותית של אמיר אירע רק פעם אחת שהוסרו כל המחיצות בין השירה
והאידיאולוגיה, והשירה נתנה ביטוי עז וישיר לרעיון הכנעני על כל רכיביו. זו
הפואמה "שירת ארץ העברים", מעין המנון אוטופי חגיגי ונפעם המתאר את השחר החדש
העולה על ארץ העברים רחבת הידיים, ומטמיע בתוכו את כל רכיבי המצע הכנעני. היצירה
נכתבה בין 1947 ל 1949, תולדת התסכול על החלטת החלוקה של האו"ם והקמת מדינת
ישראל, שנגדה את כל מה שהכנענים שאפו אליו. היא שבה ופורסמה בקיץ 1967, הפעם
כביטוי לאופטימיות שהציפה את אמיר לנוכח האופקים החדשים שנפתחו לישראל אחרי מלחמת ששת הימים, וכאילו קירבו אותה במשהו להגשמת החזון הכנעני.
„זה קצה אחד של הקשת - זהות גלויה בין הרעיון לבין השירה. בקצה האחר מצויים שירים שהקשר בינם לבין המצע האידיאולוגי של המחבר קלוש עד בלתי קיים. הנה דוגמה אחת - השיר "נהי לסופר החי", שגיבורו הוא לא אחר מאשר ש"י עגנון, שאמיר רחש כלפיו חיבה והוקרה שמעבר לכל מרחק אידיאולוגי וגם התכבד פעמים אחדות בהשתתפותו ב"קשת" (בספרייתו של עגנון שמור עותק של הרומאן הראשון שחיבר אמיר, "ולא תהי למוות ממשלה" מ 1955, ועליו ההקדשה: "ליהודי גדול, מעברי קטן"). זה מעין הספד בחיים, שנכתב בחודשים האחרונים לחייו של עגנון. במרכז השיר קינה על הפער בין הישגיו ותהילתו של הסופר הגדול לבין מצבו הנוכחי, כשהוא מוטל משותק ומעורפל הכרה בבית החולים הסיעודי. מובלע בו משל אוניברסלי על קוצר החיים וחלופיותה של הגדולה, על הניגוד בין עוצמת הרוח לבין חולשת הגוף המתכלה, ודומה שאין למצוא בו אפילו ברמז תשתית כנענית כלשהי.

בין שני הקצוות האלה נפרש מגוון של אפשרויות ביניים, כלומר שירים הניזונים מן
המצע הרעיוני של המחבר. בשירתו המוקדמת של אמיר, העומדת תחת השפעתו הגלויה של רטוש, נשקפת הזיקה הרעיונית של המחבר בעיקר בעיצוב התמונתי הנוטה אל השגב המקראי ובלשון הנוטה לתמציתיות ארכאית מסוגננת. כזה, למשל, שירו הראשון, "הגר" (1943) - שיר בשל לחלוטין שזכה לשבחיו המופלגים של ברוך קורצווייל במאמרו הקלאסי על התנועה הכנענית. בשירים רווחים מעמדים של שכרון חושים יצרי, תפאורת קדומים מדברית צחיחה ודמויות הרואיות במצבים דרמטיים. יש בהם התעניינות מיוחדת בדמויות חורגות, סוטות ונידחות למיניהן מסיפורי המקרא או בדמויות קדם-יהודיות שונות - למשל נח, הגר, לוט, עשו, אמנון. לעתים משולבות בהם בגלוי דמויות של אלילים כנעניים, למשל בשיר על האלה הקטנה טלי או בשיר "האלים", החוגג במופגן את ההוויה הפוליתאיסטית כולה.

תכונות אלה לא נעלמו בספרי שיריו הבאים של אמיר, אך הן נמהלו ביסודות חדשים
שגברו והלכו עם השנים: הומור ואירוניה עצמית, נימה דיבורית, תמונות מן ההווה
הישראלי, חומרים אוטוביוגרפיים, שירי זיכרון על רַעים שאינם ושירי דיוקן על
דמויות מן ההיסטוריה והתרבות האנושית, מלנין ועד צ'רלי צ'פלין. ביטוי מרומז אחר
לאתוס הכנעני, המתמזג עם האתוס האישי של המחבר, ניתן בשירים חדורי הזדהות עם
דמויות היסטוריות של גברים חזקים הפועלים בבדידות עקשנית ומשנים את פני המציאות
בכוח אמונתם הנחושה בלבד. כזהו השיר "אני קולון", על כריסטופר קולומבוס היושב
בערוב יומו ועורך את חשבון חייו. דוגמה אחרת היא השיר "לותר", על מייסדה של
הנצרות הפרוטסטנטית, הנקרא גם כדיוקן עצמי אידיאלי של המחבר: "קח את אמיתך  הצרה, הכחושה / וערכתה מול שקרם השופע / הנחוש והצלח (...) היטב הקשה את ערפך / ובהדוק שנים / שנן להם לאמר:/ עד הנה התהלכתי עמכם - / ומעתה אני קורא תגר / על כל שכמוכם!"

עוד דרך עקיפה מני רבות לביטוי תמונת העולם של המחבר מצויה בשירים המעלים
דמויות, תמונות, מקומות ואפיזודות מן הרבדים הלא-יהודיים בהיסטוריה הססגונית של
ארץ-ישראל: הכנסייה הארמנית בירושלים והמקדש הבהאי בחיפה, הנזיר הפרנציסקני
סוריאנו מן המאה ה 16, הגבר ההלניסטי פאיאניוס מהר הכרמל, או בעל הפונדק הגלילי
לגיון שהיה ממיודעיו של ישו הנוצרי.

תמונה מורכבת לא פחות עולה מתוך יצירות הפרוזה העיקריות של אמיר. ברובה (חוץ
מספר אחד, "עולם שכולו טוב") זו פרוזה ריאליסטית, בדיונית או דוקומנטרית, המעוגנת
בחיים בארץ במאה העשרים, וניזונה מן ההוויה ההיסטורית, הנופית והאנושית שהמחבר
צמח בה. משום כך עולה השאלה במה שונה הסיפורת של אמיר מיצירות פרוזה אחרות של סופרי "דור בארץ", המעצבות אף הם פרקים בתולדותיה של הצבריות המקומית, השתולה בעולם עברי ארץ-ישראלי מובהק. במלים אחרות: במה נבדל הגיבור האמירי מן הגיבור השמירי? במקום תשובה הנה דוגמה. כך מתאר אמיר בסיפור המוקדם "כנפיים" את דמותו של נער תל-אביבי ושמו יורם בן-צור, בחור גבוה וגרום, תכול עיניים ובעל תלתלי זהב פרועים. יורם יורד לרחוץ בים, וכך מתוארת יציאתו מן המים:
מקץ שעה ארוכה יעלה מן הרחצה והוא רענן מאוד וצעיר שבעתיים ודמו מקלח בעורקיו
בעוז והוא מדומה כי אליל צעיר הנו, אליל יבשת וים, אשר עתה זה שרה עם מפלצת-צױלה
ויוכל, ובעיניים שופעות חמלה גאיונה הוא סוקר את האנשים והנשים והנערים והנערות
אשר ישבו סרוחים על כיסאות המרגוע.

לכאורה הוא דומה לאליק שמיר, גיבור הספר "במו ידיו" שהופיע באותה שנה עצמה,
1951, וכמוהו נולד כביכול מן הים. דומה אבל שונה, משום שבדמותו של יורם נשזרים
גוונים מיתולוגיים מפורשים. זה אינו רק הצבר התל-אביבי. זה אליל צעיר המדביר את
דרקוני הים, ובהמשך הסיפור הוא מוצג גם כחסיד נלהב של תורת ניטשה, המנסה לממש
בגופו את מוסר האדונים, המורמים מאדם.

כך גם ביצירות נוספות. דמות הגיבור בסיפורת של אמיר חופפת בחלקה את קווי המתאר
של גיבורי שמיר ויזהר, שחם ומוסינזון וגורי, אבל נבדלת מהם בקווים הנובעים מן
הצפנים הייחודיים של תמונת העולם הכנענית. צדק חיים גורי כאשר כתב לאמיר, בעקבות
קריאת סיפורו האוטוביוגרפי "הכינור והחרב": "פרקי זכרונות אלה שלך שייכים לשבט
עברי אחר אף שלא פעם השיקו לאושר ולכאב גם בעולמי שלי". גיבורי הסיפורת של אמיר
הם כנענים טבעיים, כנענים לתומם, אזרחי האומה החדשה המתגבשת בארץ כאילו היתה זו ארץ העברים הנכספת ולא מדינת ישראל על מכלול סמניה היהודיים והציוניים. הרובד
האידיאולוגי מובלע בביוגרפיה של הדמויות ובהשקפת עולמן מבלי שניתן לו ביטוי
מפורש.

כאלה הם בני משפחת שרון, גיבורי הרומאן "ולא תהי למוות ממשלה", המתרחש ביממה אחת בירושלים הנצורה, בפברואר 1948. זיכרונם אינו מקיף אלא את תולדות חייהם שלהם: ילדות, נעורים ובגרות על רקע קורות היישוב הארץ-ישראלי במחצית הראשונה של המאה העשרים, בלא שום רמז לשורשי משפחה יהודיים גלותיים. בולטת סלידתם מכל מה שריח יהדות נודף ממנו: ביטויים כ"ועד הקהילה" מייצגים בפיו של יהודה שרון את הבוז להווי החיים הגלותי, וכמוהם משפט כ"אלפיים השנה המחורבנות האלו". לשיא של חריפות אנטי-יהודית מגיעים הדברים, כאשר מדמה הגיבור את טקס ההלוויה הקרוב של ידידו שנהרג ל"מין ריקוד קבצנים מעוות ונאלח", הנערך על ידי "העורבים האלה וקרקוריהם" מטעמו ולשמו של "אלוהי העיירה היהודית, הוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב (...) לאל הזה ולמשמשיו שחורי החלוקים".

כנגד קריקטורה זו של יהדות גלותית מנסה הגיבור לגבש לו עיקרים של השקפת עולם
חילונית. אחד מסמניה הוא יחסן הבלתי אמצעי של כל הדמויות אל התנ"ך כאל תשתית
תרבותית-היסטורית לא-פולחנית ¬ יחס המתבטא בהיכרות אינטימית ויסודית עם סיפורי
המקרא, ובעשרות ציטטות ואסוציאציות מתוכם, בייחוד מן הרבדים הקדומים והחלקים
ה"לא-יהודיים", היצריים והאליליים שבהם.

על פי זה מסתברים גם ביטויי ההסתייגות מן הממסד הציוני ונציגיו, ומסיסמאותיהם
המליציות, הנתפשים כגלגול חדש, עקר ומחניק, של היהדות המסורתית. כנגד זאת מועלות על נס דמויות מופת של אנשי חזון ומעשה מבני הארץ וממגיניה, המייצגים בעיני
הגיבורים את אידיאל העבריות החדשה, כגון אבשלום פיינברג, בני משפחת אהרנסון ושאר אנשי ניל"י, שכלפיהם רחשו הכנענים תמיד חיבה מיוחדת. היחס אל הערבים מצד גיבורי הספר משקף אף הוא את דרך המחשבה הכנענית, שראתה בערביי המזרח התיכון בעלי ברית עתידיים בבנייתה של ארץ העברים הגדולה.

למרות המלחמה המתמשכת אין מורגשת שנאה מצד בני משפחת שרון אל הערבים, ואין
המלחמה בהם נתפשת כגזירת נצח. להפך: נמסרים חלומותיה של אסתר שרון על שליחות דיפלומטית בעתיד אל דמשק או בגדאד. הסלידה מכוונת כולה אל הבריטים, הנתפשים כגורם קולוניאלי זר, שבלעדיו ייטב לתושבי הארץ, אף זאת לפי רוחה של הכנעניות. "ולא תהי למוות ממשלה" הוא רומאן ריאליסטי, חלק בלתי נפרד מספרות "דור בארץ" ומספרות מלחמת העצמאות. אולם עיקר ייחודו בתשתיתו הרעיונית הכנענית, המצויה בו על כל מרכיביה, והמתגלה אמנם בדרכים סמויות ועקיפות, אך בנחישות ובתוקף שאין לטעות בהם.

כך הדבר ביתר שאת ביצירת הפרוזה המרכזית של אמיר, טרילוגיית הרומאנים "נון",
המגוללת את קורותיו של נון חצור, מאז נולד במושבה גלילית סמוך לתום מלחמת העולם
הראשונה, דרך פעילותו באצ"ל ובלח"י ושירותו הארוך במשמר הגבול, על רקע כל
המאורעות והמלחמות שפקדו את הארץ משנות השלושים ועד שנות השמונים. מצד אחד  זה רומאן משפחה ריאליסטי עשיר פרטים, הנפרש על פני ארבעה דורות, ומשתרע בין מושבות הגליל לירושלים ומגבול הלבנון עד מגדלי הדירות הבורגניים של מצליחנים תל-אביביים בני ימינו. מהצד האחר, מי שיחפש יגלה את נימי הפלדה של הכנעניות השזורים בו שתי וערב, החל בתיאור צמיחתו של הגיבור ממש מתוך סלעי הבזלת של הגליל, וכלה בבחירתו דווקא במשמר הגבול, שאוכלוסיית המשרתים בו - יהודים בצוותא עם דרוזים, צ'רקסים ומוסלמים - הופכת אותו לתשקיף בזעיר אנפין של החזון הכנעני.

זאת ועוד: במקומות אחדים בטרילוגיה מוגשת לקורא התורה הכנענית באופן ישיר
ומרוכז, למשל כאשר אביו של נון מספר לו על קריאתו במחקרים היסטוריים
וארכיאולוגיים, שגילתה לו את קיומו של העם העברי הקדום, דובר העברית, במרחב
המשתרע מנהר הפרת עד הים התיכון. נון עצמו מפנים את דברי אביו כעבור שנים ומנחיל
לבנו את ההכרה ש"אנחנו והערבים היושבים אתנו פה (...) בסופו של דבר, במוקדם או
במאוחר, נהיה עם אחד (...) בסוף אנו נתבולל יחד ונצטרף ונהיה לעם אחד". נון חוזר
ומביע סלידה מן האתוס היהודי והציוני ¬ מה שהוא קורא "הגיבנת של הגלות" ¬ ומבקש
להגשים בפועל את חזון העם העברי המאוחד כאשר הוא מתיישב ברמת הגולן, בתקווה
שתתהווה שם אוכלוסייה יהודית-דרוזית מעורבת.

בכל יצירה ויצירה של אהרן אמיר מתגלה מינון כזה או אחר של רכיבים כנעניים -
גלויים וסמויים, ישירים ועקיפים. לעתים הדברים מוגשים על דרך הפרודיה, אולי
הפרודיה העצמית, כמו ברומאן המוזר והפרוע "עולם שכולו טוב", על מסעו של הגיבור
בעולמות העליונים עד שהוא זוכה להתוודע אל האלוהות עצמה, והנה היא אשה תאוותנית
מיוחמת, זוללת גברים, כמין העצמה גרוטסקית של אלילות הפריון הכנעניות. לעתים נשקף
חזונו של אמיר באספקלריה אירונית עדינה ועקיפה, כמו בספר היפה, המורכב יותר מכפי
שהוא נראה, "אפרודיטי או הטיול המאורגן". זה תיאור נסיעתם של הסופר ואשתו עם עוד
זוג חברים לקפריסין, בתוך קבוצה מאורגנת של נהגי אגד ונשותיהם, והוא יוצר מערך
עשיר ומתוחכם של הקבלות וניגודים טעוני משמעות: בין ההיסטוריה והתרבות והפוליטיקה
הקפריסאית לזו הישראלית, בין העבר המיתולוגי המגולם באפרודיטה להווי העממי הגס של המטיילים הישראלים, בין אנשי הרוח לאנשי המעשה, בין האלילות למונותאיזם, ועוד.

חטיבה בפני עצמה היא כתיבתו האוטוביוגרפית הישירה, שכונסה בספריו "פרוזה"
ו"אוב". בספרים אלה הוא מנסה למסור דין וחשבון לעצמו ולקוראיו, בסיועם של מסמכים
אישיים בני התקופה, על תהליך הצמיחה שלו כנער עברי בארץ-ישראל, דומה לבני דורו
אבל גם נבדל מהם, המוצא עצמו מתקדש באופן הטבעי ביותר לייעודו הרעיוני. אמיר ציין
בצדק כי גם פרקי הזיכרונות האלה נכתבו בראש וראשונה כדברי סיפור ולא ככתבי הטפה
או הסברה דידקטית. "מגילת הסיפור (...) לא באה לשמש לי מוט להניף עליו את דגלי,
לא אילן לתלות בו דברי הטפה ושכנוע רעיוניים, גם לא שופר לתרועתה של אותה השקפת עולם עברית (זו המכונה 'כנענית') שאני מזוהה עמה מאז עד שנעשתה לי כמין סימן היכר וסמל מסחרי". את הדברים הנכוחים האלה אפשר להחיל על כלל יצירתו הספרותית, שהיא בראש וראשונה ספרות, גם אם היא שזורה ורווייה מטבע הדברים מרכיבים והיבטים מתוך הרעיון שהתווה את חייו והמסלול שצעד בו מתוך השאיפה למימושו של אותו רעיון.

יצירתו הספרותית של אהרן אמיר ניזונה מעולמה האסתטי והרעיוני של הכנעניות כחזון
וכתמונת עולם, אך אינה משתעבדת לו. התשתית הכנענית נוכחת ומסתתרת, מתגלה ונעלמת חליפות. כדי לאפיין את היחסים בין פואטיקה לאידיאולוגיה ביצירתו אפשר להשתמש בנוסחה שטבע אמיר עצמו באחת מהתבטאויותיו על יצירתו של רטוש. וכך כתב: "גם שירתו הנפלאה, עם כל האישי המובהק שבה, ועל כל הגלגולים שחלו בה ברבות השנים, אין להבינה ולהעריכה אל-נכון בלי להציגה על רקע חזונו המדיני-התרבותי
הנון-קונפורמיסטי, על רקע האידיאולוגיה הלאומית שפיתח ועל רקע שרותו הקנאי
לאידיאולוגיה זו כמטיף ומבשר, תעמלן ומיסיונר".

האם אהרן אמיר הוא סופר כנעני? כן, אבל לא באופן פשטני או דידקטי או חד-ממדי. כן,
אבל הכנעניות נמסכת ביצירתו במגוון של ערוצים סמויים ודרכי עקיפין. כן, אבל מבלי
לקפח את המרקם הספרותי העומד בפני עצמו ומבלי שהתווית הכנענית תמצה את סגולותיהן של היצירות או את מלוא רוחב עולמו של מחברן. במרווח הגמיש שבין החוקיות
האידיאולוגית לחוקיות האסתטית יצר אמיר במשך ששים שנה מכלול מרהיב של פרוזה, שירה ומסה - עשרים כרכים שמקומם שמור להם כחטיבה ייחודית בספרות העברית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ