בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוף התות

סיפור. תירגמו מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

7תגובות

הרב יונה לנגר בן המאה הוא אחד מהגדולים בתורה בדורו. אפילו מתנגדיו
המועטים, שמתוך קנאה, או מסיבות אחרות, לא מחבבים את התלמיד החכם הזה, חייבים
להודות בכך. כדי להדגיש את קדושתו של הרב לנגר, חסידיו הרבים ומעריציו בכל העולם
טוענים שבמהלך חייו הארוכים הוא קרא את התורה לא פחות מחמישים אלף פעם.

למרות החולשה שתקפה אותו בזקנתו, מוחו שמר על עוצמה אנליטית רבה, שמקורה
בלילות ארוכים של לימוד, מעל דפי התורה. כתביו הרבים ואוסף הפרשנויות שלו, בנוגע
לפרקים שונים בספר הספרים, מחזירים אותנו לתור הזהב של המחשבה התנ"כית וגורמים לנו להיזכר בימי הביניים המפוארים, תקופתם של רש"י והרמב"ם. בעשור האחרון שוקד הרב לנגר על סוגיית גן העדן. ואכן, הפשטות לכאורה של כל הפסוקים בתורה המוקדשים לגן העדן היא למעשה כוזבת. הסוגיה הזאת היא בעצם מאוד מורכבת, ואם יש מישהו שיכול להבין אותה זהו רק מאור גדול כמו הרב לנגר. העבודה הכבירה שלו, בת עשר השנים, נוצקה לכדי מונומנט דתי-רוחני: הספר "תנועת גן העדן". המסקנות שאליהן הגיע הרב לנגר בספרו יצרו מהפכה אמיתית בתחום החשיבה הדתית. הן התקבלו על ידי חכמי תורה רבים.

אז בואו נעקוב אחר ההיגיון של הרב לנגר, היגיון מדהים בפשטותו הגאונית. לראשונה
מוזכר גן העדן בספר בראשית, פרק ב' פסוק ח': "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם
שם את-האדם אשר יצר". כלומר, כותב הרב לנגר, קיימים שני גני עדן: אחד על פני
האדמה והשני בשמים. בגן העדן הגשמי בן אדם יכול להיות נוכח הן בנפשו והן בגופו;
בשמימי ¬ רק בנפשו. הבעיה של אדם הראשון היתה נעוצה בכך שבהיותו בן אנוש, בעל
נשמה וגוף, הוא לא הצליח להבין היכן הציב אותו אלוהים. להבנה האמיתית מגיעות רק
הנשמות המשוחררות מהגוף, או אותן נשמות מיוחדות ומועטות שיש להן גוף חי אבל הן
מסוגלות לצאת ממנו. את העובדה שגן העדן המתואר בתורה נמצא על פני הארץ אפשר להבין בוודאות מהתיאור המדויק למדי של מיקומו הגיאוגרפי, מיקום ששורטט באמצעות ארבעה נהרות. פרק ב' פסוק י': "ונהר יצא מעדן להשקות את-הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". פסוק י"א: "שם האחד פישון הוא הסבב את כל-ארץ החוילה, אשר-שם הזהב". פסוק י"ג: "ושם-הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל-ארץ כוש". פסוק י"ד: "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת". הנהר הרביעי, פרת, מספק לנו את המיקום המדויק של גן העדן הקדום: עיראק המודרנית.

דודו בכר

בפסוקים הבודדים האלה, כותב הרב לנגר, מסתכם התיאור הפיסי של גן העדן. אבל הרושם הזה, לטענת הרב, הוא רושם שטחי. הדבר החשוב ביותר מתחיל במעמקי התיאור הפיסי. למה כה מודגשת התנועה האין-סופית שנוצרת בתוך עדן? "ונהר יצא מעדן להשקות אֶת-הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". והנהר פישון "הוא הסובב את כל-אֶרֶץ החוילה, אשר-שם הזהב". וגם הנהר השני, גיחון, נמצא בתנועה מתמדת: "הוא הסובב את כל-אֶרֶץ כוש". והשלישי, "הוא ההולך קדמת אשור". בתורה מודגש שגן העדן הוא המקור להיווצרות האנרגיה המתממשת בתנועה. ותנועה - זה חיים. כאן הרב לנגר מגיע לתגלית מפתיעה בנועזותה: גן העדן לא רק יוצר תנועה - הוא התנועה עצמה. במשך ששת אלפים שנה הוא נע בכיוון דרום מערב. אם זה לא היה כך, טוען הרב לנגר, גן העדן היה ממוקם עד היום בשטח עיראק, וזה הרי אבסורד. אז היכן נמצא כיום גן העדן? בישראל! שנתיים לקח לרב לנגר להגיע למסקנה הזאת, ועוד שמונה שנים כדי לגלות את הנקודה הספציפית בישראל. היה בלתי אפשרי להגיע לזה באמצעות חישובים אנליטיים. והרב לנגר חיכה. למה הוא חיכה?לנס! הוא ידע שנס כזה צריך לקרות, והמקום הזה יתגלה לו. אבל מתי?

פעם אחת, אחרי תפילת ערבית, הוא כבר עלה על משכבו. גופו המצומק תפס רק חלק קטן מהמיטה. נמנום אחז בו, ואט-אט החל לשאת אותו אל החללים האין-סופיים של השינה. פתאום הואר חדר השינה באור מתכתי, שהחל רוחש. הרב יונה לא ידע אם הוא ער או ישן, או שמא חולם בהקיץ. אבל פתאום נגלה אליו גן העדן. במקום הגן - היה ים. טיילת. מזח הבנוי מאבנים ענקיות, שנכנס אל תוך הים...

כשהתעורר הוא הבין שהנס קרה. הראו לו בדיוק היכן נמצא לב לבו של גן העדן. עכשיו
נשאר רק למצוא את המקום הזה בארץ. והוא, שהנשמה כבר כמעט פרחה ממנו, החליט לצאת למסע לאורך כל חופי ישראל. ליוו אותו חמשת אלפים מתלמידיו. את התהלוכה איבטחו מאתיים שוטרים. הם נסעו לאורך חופי אשקלון, אשדוד, ראשון לציון ¬ וכלום! הם נכנסו לבת ים, ולפתע החל הרב לזהות את התמונה המוכרת שנבראה ביד אלוהים, התמונה שראה בחלומו. גופו רעד. הוא לא היה מסוגל לומר אף מלה, וכשהשיירה הגיעה למזח, הבנוי מאבנים ענקיות ונכנס אל תוך הים, הרב לנגר איבד את ההכרה. בין חסידיו היה ידעוני אחד, בשם מאיר פולונסקי, שסיפר אחר כך שראה מעל ראשו של הרב הילה מוארת של קדוש, והבחין כיצד הנשמה יוצאת מגופו ומתמזגת עם הנקודה שהיא לב לבו של גן העדן. המקום הזה היה מול בית הקפה "חוף התות", שהיה ממוקם ממש על החול הזהוב, עשרה מטרים מהים. כשחמשת אלפים החסידים הבינו שהנקודה הגבוהה ביותר של גן העדן התגלתה, הם נכנסו לאקסטזה. הם התנועעו בהתלהבות, רקדו ושרו לצלילי שיר הרוקנ'רול הדתי "נהלל את גן העדן", וקפצו תוך הנפות ידיים למעלה.

כביש החוף נחסם לשלוש שעות. אבל אחרי שנשמתו של הרב לנגר חזרה לגופו הצמוק, בן המאה, והוא נאנח בערגה ופקח את עיניו הכחולות, אחרי שגל גואה של שמחה אחז בחמשת אלפים החסידים והתהלוכה יצאה חזרה בדרכה לירושלים, למעונו של הרב יונה ¬ רק אחרי כל זה כביש החוף נפתח שוב לתנועה, והמכוניות יכלו להמשיך בדרכן. במקום הקדוש, בלב לבו של גן העדן, הציבו החסידים סימן בגובה מטר וחצי, בנוי מאבן ירושלמית.

ובכן, האם העובדה שאני גר בבת ים פירושה שאני חי בגן העדן הגשמי? בדיוק כך!
אני חש את זה בכל גופי האסטרלי. אז מדוע תושבי בת ים אינם יודעים על כך דבר? למה
הם זורקים, בכזאת קלילות חסרת מעצורים, זבל על הדשא של גן העדן, דשא שמקשט ביופי ה"מלכיטי" שלו את הגנים והפארקים? למה שוברים ספסלים, הופכים את הפחים ומנפצים את פנסי הלילה? למה? למה? מכיוון שהם בני אנוש, צאצאיו של אדם, ובדומה לאביהם הקדום, אינם מבינים היכן הם נמצאים. האם אתה רוצה לומר שאתה היחיד שמבין? רוצה! וגם הרב יונה לנגר, ולפחות חמשת אלפים מחסידיו.

כל שבת, כשאני נח מעמלי, אני קם בשש בבוקר. השמש עוד לא נראית: נצפה רק כתר
אדום של בוקר, מעל ראשה שטרם הופיע. השקט של בוקר שבת מתנגן באוזניים: היכן
המכוניות? היכן האנשים? היכן החתולים? השבת דחפה את כולם למחסנים העמוקים של
השינה. אני יוצא מהבניין שלי, בן שבע הקומות, אל רחוב קרן היסוד. הרחוב מזכיר לי
דבשת של גמל חד-דבשתי. ובפסגת הדבשת ¬ מכללה. צדה השני של המכללה נושק לרחוב אנה פרנק. אני מתגורר במורד אותו צד של הדבשת שהופך לשדרת ניסנבאום. אני חוצה את השדרה. אחריה נמצא אזור תעשייה. ועכשיו שאלה: מי החליט למקם אזור תעשייה בפינת החמד הזאת המזרח תיכונית? על אדמת הזהב הזאת? הרי איש לא יעלה על דעתו להקים אזור תעשייה בקרבת החוף של ניס או של מונטה קרלו.

אני חולף במהירות על פני המבנים המכוערים של אזור התעשייה, שנבנו בסגנון רוקוקו
ערבי, ומגיע לפאתי גן העדן. ארכיטקטורה של המאה העשרים ואחת! בניינים גבוהים, בני
שלושים קומות, מצופים באריחי חרסינה ורודים. בצורתם המתנשאת כלפי מעלה הם מזכירים לי נרות שבת. בין הבתים יש פארק: קסם של אדריכלות גנים. הגבעות שלו, הגאיות, הנחל המפכה, העצים עם הציפורים המצייצות - הכל כל כך טבעי, שקשה להאמין שהפארק לא נברא בידי אלוהים, אלא שהוא פרי דמיונו של אדריכל מוכשר. והדשא... כאן הייתי רוצה לשיר המנון לגבורתו של הדשא הישראלי. למאבק ההישרדות הבלתי פוסק שלו. לגורלו המחריד בשנות הבצורת הקשות. בשנים הגשומות והברוכות מותר לו לשתות מים בשעות בוקר מוקדמות ביותר, שבע פעמים בשבוע. בשנים פחות גשומות - רק שלוש פעמים. ובחמש שנות הבצורת האחרונות - פעם אחת בשבוע. בחודשי הקיץ הגיהינומיים, כשהכל נשרף ונמס, הדשא האומלל מצהיב, מקריח ושוכב על הגינה עם פה פעור, מתנשם בכבדות. והנה אני בטיילת בת ים המפורסמת. היא קטנה מזו התל אביבית, ולא כזאת פומפוזית. היא יותר קומפקטית, ביתית, אנושית. מימיני - בתי קפה קטנים וחנויות, ומשמאלי הטיילת עצמה, אשר צמודה לחוף הים. אני עובר לצד השמאלי וחולף על פני כל הגינות האלה, עם הדשא המוריק, עובר ליד המתנ"ס המקומי, משאיר מאחורי עוד כמה בתי קפה ולבסוף מגיע ל"חוף התות". אני נוגע בידי בסימן המעיד על כך שכאן נמצא גן העדן, ויורד במדרגות התלולות אל עבר החוף. ימינה מהמדרגות נמצאת הכניסה לבית הקפה "חוף התות". הוא בנוי מבולי עץ גדולים. השולחנות והכיסאות בעלי המשענת הגבוהה עשויים אף הם מעץ. סגנון כפרי.

אני מזמין קפה שחור חזק. מתיישב בטראסה, כך שהים יהיה מולי. הוא פרוס, רך, טוב
לב, מלטף בגליו את בתו - בת ים. והיא עוצמת את עיניה בחוזקה מרוב עונג, כשבגופה -
החול הזהוב - נוגעות אצבעות הקצף העדינות.

אני פותח את המחברת שלי, מחברת של ארבעים דף. שממה לבנה של דפים שעדיין ריקים. השורות הנוסעות במהירות כאילו מזמינות את המחשבה לבוא בעקבותיהן.
ופתאום אני מתחיל לחוש התפעמות בלתי רגילה, שכמו גל בים גואה אל החזה, ממש עד
הלב. תחושה של אושר לא ייאמן מציפה אותי עד מעל לראש. הנשמה עוזבת אותי במהירות ונוסקת לשמים. המציאות קופאת. ואני, כמו חרק בתוך טיפה של שרף ענברי, קופא יחד אתה. ורק הרחק-הרחק, היכן-שהוא בשולי התודעה הרדומה שלי, נמשך המשחק המעודן של גוני הים האין-סופיים. כעבור זמן מה אני חוזר לחיים. בפינה הימנית העליונה של דף המחברת הראשון אני רושם את הזמן והמקום הנוכחיים. בעודי לוגם בלגימות קטנות את הקפה השחור החזק, אני מתחיל לכתוב על גן העדן הגשמי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו