בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לירות בפיל

סיפור. תירגם מאנגלית אמיר אור

4תגובות

היו לי שונאים רבים במולמיינג, בבורמה התחתונה. זאת היתה הפעם היחידה בחיי שהייתי מספיק חשוב שיקרה לי דבר כזה. הייתי קצין משטרה תת-מחלקתי של העיר בתקופה שהופגנו בה, במין קטנוניות חסרת תכלית, רגשות אנטי אירופיים מרירים ביותר. לאף אחד לא היה אומץ לעורר מהומות, אבל אם אשה אירופית הייתה עוברת לבדה דרך השווקים, סביר היה שמישהו יירק על שמלתה עסיס של פלפל הודי. כקצין משטרה הייתי יעד ברור להצקות בכל פעם שזה נראה מספיק בטוח לעשות זאת. כשאיזשהו בורמזי זריז היה מכשיל אותי במגרש הכדורגל בעוד השופט (גם הוא בורמזי) מביט לכיוון אחר, היה הקהל גועה בצחוק מכוער. זה קרה שוב ושוב, ובסופו של דבר הפרצופים הצהובים המלגלגים שפגשתי בכל מקום והגידופים שנשלחו אחרי ממרחק בטוח הוציאו אותי מהכלים. הכי גרועים היו הכמרים הבודהיסטים הצעירים. היו כמה אלפים מהם בעיר ונראה היה שלאיש מהם אין שום תעסוקה חוץ מלעמוד בקרנות הרחוב ולהתקלס באירופים.
כל זה היה מבלבל ומביך, כי באותו זמן כבר החלטתי שאימפריאליזם הוא דבר רע, וככל שאקדים להיפטר מתפקידי ולהסתלק מזה, כן ייטב. להלכה, ובסתר כמובן, הייתי כולי בעד הבורמזים ונגד מדכאיהם הבריטים. אשר לתפקידי – שנאתי אותו יותר משאוכל לתאר. בעבודה כזו אתה רואה מקרוב את כל המעשים המלוכלכים של האימפריה. האסירים האומללים, הדחוסים בתאי הכלא המצחינים, הפרצופים האפורים, המפוחדים של הנידונים לתקופות מאסר ארוכות, אחוריהם המצולקים של אלה שהוכו בקני במבוק – כל אלה העיקו עלי בתחושת אשם בלתי נסבלת. ועם זאת, לא יכולתי אז לראות את הדברים ביחס הנכון. הייתי צעיר שחינוכו לקוי, ונאלצתי לפתור את בעיותי באותה שתיקה מוחלטת שנכפתה על כל אנגלי במזרח. אף לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ועוד פחות מזה ידעתי שהיא טובה בהרבה מן האימפריות הצעירות יותר שעומדות לבוא במקומה. כל מה שידעתי היה שאני תקוע בין שנאתי לאימפריה ששימשתי בשירותה לבין הזעם שרחשתי לחיות הקטנות והרעות שניסו להפוך את תפקידי לבלתי אפשרי. בחלק ממחשבותי הצטייר הראג' הבריטי כרודנות שאינה ניתנת למיגור, כמשהו שזה עידן ועידנים רמס תחתיו את רצונם של עמים שדוכאו עד עפר. בחלק אחר חשבתי שהעונג הגדול ביותר בעולם יהיה לנעוץ כידון של רובה במעיו של כוהן בודהיסטי. רגשות כאלה הם תוצר הלוואי הרגיל של אימפריאליזם: שאל כל עובד מדינה אנגלו-הודי אם רק תצליח לתפוס אותו כשאינו בתפקיד.

יום אחד קרה משהו, שבעקיפין פקח את עיני. היתה זו תקרית פעוטה כשלעצמה, אבל היא איפשרה לי הצצה טובה יותר על טבעו האמיתי של אימפריאליזם – על המניעים האמיתיים שמתוכם פועלים משטרי עריצות. יום אחד, מוקדם בבוקר, צלצל אלי תת-מפקח של תחנת משטרה שבקצה השני של העיר. הוא אמר שפיל אחד הורס את השוק, וביקש שאבוא בבקשה, ואעשה משהו בעניין. אמנם לא ידעתי מה אני יכול לעשות, אבל רציתי לראות מה מתרחש שם. לקחתי סוס פוני ויצאתי לדרך. לקחתי את הרובה שלי, וינצ'סטר 44 ישן, שהיה קטן בהרבה מכדי להרוג פיל, אבל חשבתי שהרעש עשוי להועיל לשם הפחדה. בדרך עצרו אותי בורמזים אחדים וסיפרו לי על מעלליו של הפיל. כמובן, לא היה זה פיל פרא, אלא פיל מאולף שנתקף בטירוף של ייחום. כנהוג בפילים מאולפים בזמן שמתרגשת עליהם התקפת טירוף כזו, הפיל נכבל, אבל בליל אמש קרע את השרשרת וברח. המאהוּט שלו, האדם היחיד שהיה מסוגל להשתלט עליו במצב הזה, יצא למסע, אבל תעה בדרך ונמצא עכשיו במרחק שתים עשרה שעות נסיעה. בבוקר הפיל שב והופיע לפתע בעיר. לתושבים הבורמזים לא היו כלי נשק והם היו די חסרי ישע מולו. הוא הרס את סוכת הבמבוק של מישהו, הרג פרה, פשט על כמה דוכני פירות, וחיסל את הסחורה. הוא גם פגש את משאית הזבל העירונית, וכשהנהג זינק ממנה וברח, הפך את המשאית והפליא בה את מכותיו.

תת המפקח הבורמזי וכמה שוטרים הודיים חיכול ברובע שבו נראה הפיל. היה זה רובע עני מאוד, מבוך של בקתות במבוק מטונפות מסוככות בכפות דקלים, שהתעקלו סביב צלע גבעה תלולה. היה זה, אני זוכר, בוקר מעונן ומחניק בתחילת הגשמים. התחלנו לחקור את האנשים על מקום הימצאו של הפיל, וכרגיל לא הצלחנו להציל מפיהם שום מידע ברור. במזרח, כאלה הם פני הדברים תמיד; סיפור יישמע בהיר למדי מרחוק, אך ככל שתתקרב אל זירת האירועים הוא ילך ויתערפל. אחדים אמרו שהפיל פנה בכיוון אחד ואחדים אמרו שפנה בכיוון אחר. אחרים הצהירו שמעולם לא שמעו על פיל כלשהו. כמעט גמרתי בדעתי שהסיפור כולו אינו אלא צרור שקרים, כששמענו צעקות מקרבת מקום. קול מזועזע עלה בקריאה של "לך מפה ילד! לך מפה מיד!" וזקנה עם שוט בידה הגיחה מעבר לביקתה בפינת הרחוב, מגרשת בזרוע נטויה חבורה גדולה של ילדים עירומים. כמה נשים נוספות הופיעו אחריה, מנקשות בלשונן וצווחות בהתרגשות. ללא ספק היה שם משהו שלילדים אסור היה לראותו. . הקפתי את הבקתה וראיתי לפניי גופת אדם שרועה בבוץ. הוא היה הודי, קוּלי דראוִידי שחור, כמעט עירום, ונראה שמת לפני רגעים ספורים. האנשים אמרו שהפיל תקף אותו מעבר לפינת הבקתה, אחז בו בחוזקה בחדקו, הניח עליו את רגלו ורמס אותו לארץ. היתה זו עונת הגשמים, האדמה היתה רכה, ופניו של האיש חרשו בה תלם שעומקו כשלושים סנטימטר ואורכו שני מטרים בקירוב. הוא היה סרוח על בטנו, ידיו מוצלבות, וראשו מעוקם בחדות הצידה. פניו היו מצופים בבוץ, עיניו פקוחות לרווחה ושיניו נחשׂפו בחוזקה בהבעה של ייסורים נוראים. (אגב, לעולם אל תספרו לי שלמתים יש מראה שליו. רוב הגוויות שראיתי נראו שטניות). רגלה של החיה הגדולה שפשפה והפשיטה את העור מגבו באופן מושלם, כמו שמפשיטים עור של ארנב. ברגע שראיתי את המת, שלחתי שַמש לביתו הסמוך של חבר כדי לשאול ממנו רובה פילים. את הפוני כבר שילחתי בחזרה, משום שחששתי שאם יריח את הפיל יאחז בו טירוף של בעתה וישליך אותי מעליו.

תוך דקות ספורות חזר השמש עם רובה וחמישה תרמילים. בינתיים הגיעו כמה בורמזים וסיפרו לנו שהפיל נמצא למטה בשדות האורז, במרחק של כמה מאות מטרים בלבד. מרגע שהתחלתי להתקדם לשם התקבצו מתוך הבתים כמעט כל יושבי הרובע ובאו אחרי. הם ראו את הרובה וכולם צעקו בהתרגשות שאני עומד לירות בפיל. הם לא גילו עניין רב בפיל כשהוא רק החריב את בתיהם, אבל עכשיו, כשהוא היה צפוי להיירות, כל העניין היה שונה לגמרי. עכשיו היה בזה משום שעשוע בשבילם, כפי שזה היה עשוי להיות גם בשביל קהל אנגלי. חוץ מזה, הם רצו את הבשר. בי עורר הדבר מין מתח מעורפל. זה תמיד מעצבן שהמון נוהר בעקבותיך, ולא הייתה לי שום כוונה לירות בפיל – שלחתי להביא את הרובה רק כדי להגן על עצמי במקרה הצורך. צעדתי במורד הגבעה, נראה ומרגיש כשוטה, עם הרובה על כתפי ועם המון הולך ורב שנדחק בעקבותיי. למטה, כשמרחיקים מן הבקתות, השתרעה דרך כורכר, ומעבר לה – כאלפיים מטר מצד אל צד – אדמת בור של שדות אורז שעדיין לא נחרשו, אבל היו רוויים מן הגשמים הראשונים ומנוקדים בקווצות עשב גס. הפיל עמד במרחק שישה עשר מטר מן הדרך כשצידו השמאלי מולנו, מתעלם לחלוטין מן ההרמון המתקרב. הוא תלש אגודות של עשב, חבט אותן על ברכיו כדי לנקות אותן, ותחב אותן אל פיו.

עצרתי על הדרך. ברגע שראיתי את הפיל ידעתי בוודאות גמורה שאסור לי לירות בו. לירות בפיל עבודה הוא מעשה חמור השקול להריסת מכונה גדולה ויקרה. כמובן אסור היה לעשות זאת אם רק ניתן להימנע מכך, וממרחק, כשהוא אוכל בשלווה, הפיל לא נראה מסוכן יותר מפרה. חשבתי, ועדיין אני חושב, שהתקף הטירוף שלו כבר כמעט חלף, והוא היה אפוא צפוי לשוטט בלי להזיק עד שהמאהוט היה חוזר ולוכד אותו. בנוסף לזה לא היה לי רצון קל שבקלים לירות בו. החלטתי שאשקיף עליו זמן מה כדי לוודא שלא יתחיל שוב להשתולל, ואז אלך הביתה.

אבל ברגע ההוא הצצתי סביב על ההמון שהתלווה אלי. היה זה המון עצום, אלפיים איש לפחות, ואחריהם נוספו עליהם מדי רגע. הם חסמו את הדרך למרחק רב משני עבריה. הסתכלתי מתעל למלבושים הצבעוניים בים הפרצופים הצהובים. פרצופים שהיו כולם שמחים נרגשים לקראת אותו שצץ שעשוע קטן, בטוחים כולם שהפיל צפוי להיירות. הם צפו בי כפי שהיו צופים בקוסם העומד לקסום קסם. הם לא רחשו לי חיבה אבל עם רובה הקסמים בידי הייתי לרגע שווה מבט. לפתע תפסתי שככלות הכל אהיה חייב לירות בפיל. לזה ציפו ממני האנשים ואני הייתי מוכרח לעשות זאת. יכולתי לחוש באלפיים רצונותיהם דוחקים בי קדימה בכוח שאין לעמוד בפניו. באותו רגע, כשעמדתי שם עם הרובה בידי, התחוורו לי לראשונה חוסר הטעם והריקנות שבשלטון האדם הלבן במזרח. הנה אני, הלבן עם רובהו, ניצב מול המון ילידים לא חמושים – לכאורה השחקן הראשי של ההצגה – אבל בפועל בובה מגוחכת, נדחף הלוך ושוב על ידי רצונם של אותם פרצופים צהובים מאחורי. באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את "הילידים". בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש"הילידים" מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.

הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים - לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.

עם זאת לא רציתי לירות בפיל. הבטתי בו חובט את אגודות העשב על ברכיו באותה הבעה סבתאית מהורהרת שיש לפילים. נראה היה לי שיהיה זה רצח לירות בו. בגילי אז לא נרתעתי במיוחד מלהרוג חיות, אבל מעולם לא יריתי בפיל ומעולם לא רציתי לעשות זאת (איכשהו, זה תמיד נראה גרוע יותר להרוג חיה גדולה). נוסף לכך הייתי צריך להביא בחשבון את בעליה של החיה. חי, הפיל היה שווה לפחות אלף לירות שטרלינג. מת, שוויו היה מסתכם רק בערך חטיו – אולי חמש לירות שטרלינג. אבל הייתי חייב לפעול מהר. פניתי לכמה בורמזים שכבר היו שם כשהגענו, ושנראו בעלי ניסיון, ושאלתי אותם על התנהגותו של הפיל. הכל היו בדיעה אחת: הוא לא ישים לב אליך אם תניח לו, אבל הוא עלול לתקוף אם תתקרב מדי.

היה ברור כשמש מה עלי לעשות. הייתי צריך להתקרב עד מרחק חמישים מטר מהפיל ולבחון את התנהגותו. אם יתקיף אוכל לירות; אם לא ישים לב אלי, יהיה בטוח להניח לו עד שישוב המאהוט. אולם בו בזמן ידעתי שאיני עומד לעשות שום דבר כזה. הייתי צלף גרוע, והקרקע לא הייתה אלא בוץ רך שעם כל פסיעה היית שוקע בו. אילו היה הפיל תוקף ואני הייתי מחטיא, סיכויי היו דומים לסיכוייה של קרפדה מתחת למכבש. אבל גם כך, לא חשבתי הרבה איך לשמור על עורי שלי אלא רק על הפרצופים הצהובים הדרוכים שמאחוריי. כי באותם רגעים, עם ההמון הצופה בי, לא פחדתי במובן הרגיל, לא באופן שבו הייתי מפחד אילו הייתי שם לבדי. ללבן אסור להופיע בפני "הילידים" כמפוחד, ולכן, על פי רוב, הוא אינו מפוחד. המחשבה היחידה שניסרה במוחי הייתה שאם ישתבש משהו, יראו אותי אותם אלפיים בורמזים נרדף, נתפס, ומובא למצב של גווייה חשופת שיניים כמו ההודי ההוא במעלה הגבעה. אילו כך קרה, היו כמה מהם צוחקים מן הסתם. זה נראה רע מאוד; נותרה רק אפשרות אחת. תחבתי את התרמילים למחסנית והשתטחתי על הדרך כדי שאוכל לכוון טוב יותר.

ההמון דמם, ואנחת רווחה עמוקה וחרישית, כאנחתם של צופי תיאטרון כשסוף סוף הועלה המסך, עלתה מאינספור גרונות. הם עמדו לקבל סוף סוף את השעשוע הקטן שלהם. הרובה היה מוצר גרמני יפהפה, עם כוונות מוצלבות. לא ידעתי אז שצריך לירות בפיל כך שהקליע יעבור בקו דמיוני מאוזן אל אוזן. לפי זה, מכיוון שהפיל עמד כשצידו לעברי הייתי צריך לכוון ישר לתוך חור אוזנו. בפועל כיוונתי בכמה סנטימטרים רחוק יותר, כי סברתי שהמוח נמצא יותר קדימה משם.

כשלחצתי על ההדק לא שמעתי את הנפץ ולא חשתי במכת ההדף כפי שקורה תמיד כשהקליעה פוגעת, אבל שמעתי את נהמת החדווה השטנית שעלתה ממן ההמון. כהרף עין, תוך זמן שנדמה קצר אף מכדי שיגיע הכדור אל הפיל, חל בו שינוי מסתורי ואיום. הוא לא זע ולא נפל, אבל כל קו בגופו השתנה. הוא נראה לפתע הלום ומכווץ, זקן לאין שיעור, כאילו שיתקה אותו מכת הכדור מבלי להפילו. לבסוף, בתום רגע ארוך, אולי חמש דקות, הוא שקע ברפיון אברים וכרע על ברכיו. פיו הזיל ריר, ישישות מופלגת כמו אחזה בו, ונדמה היה שהוא בן אלפי שנים. יריתי שוב, אל אותה נקודה. הוא לא התמוטט בירייה השנייה אלא התרומם באטיות נואשת והתייצב בלאות, רגליו רופסות וראשו שחוח. יריתי בשלישית, וזאת הייתה הירייה שחיסלה אותו. יכולת לראות את כאב מכתה מזעזע את כל גופו ומסלק את שארית הכוחות מרגליו. אבל בנופלו הוא נראה לרגע כמתרומם, כי כשקרסו תחתיו רגליו האחוריות נדמה היה שהוא מתנשא מצוּק מתנודד, וחדקו שלוח אל השמים כמו עץ. הוא הריע תרועה, בפעם הראשונה והיחידה, ואז נפל כשבטנו כלפי בחבטה שהרעידה את האדמה אפילו במקום שבו שכבתי.

קמתי. הבורמזים כבר חלפו על פני, רצים על הבוץ. היה ברור שהפיל לא יקום עוד, אבל הוא לא היה מת. הוא התנשף קצובות בשימות מקוטעות, כשצדו העצום כהר עולה ויורד בכאב. פיו היה פעור לרווחה ויכולתי להביט עמוק פנימה אל מחילות הגרון הוורדרד חיוור. זמן רב חיכיתי לו שימות, אבל נשימתו לא נחלשה. לבסוף יריתי את שני הכדורים הנותרים אל הנקודה שבה חשבתי שנמצא לבו.

הדם הסמיך ביעבע ממנו כמו קטיפה אדומה, אך הוא עדיין לא מת. גופו אפילו לא הרתיע כשפגעו בו היריות, ונשימתו המיוסרת נמשכה בלי הפסק. הוא גסס לאט מתוך סבל נורא, אבל באיזשהו עולם רחוק שבו גם כדור לא יכול היה לפגוע בו עוד. הרגשתי שאני חייב לשים קץ לקול המזוויע הזה. היה נורא לראות את החיה העצומה שוכבת שם בלי כוח לזוז ועם זאת בלי כוח למות, ולא להיות מסוגל אפילו לשים לזה קץ. שלחתי להביא את הרובה הקטן שלי והמטרתי ירייה אחר ירייה לתוך לבו ולאורך גרונו, אבל לא נראה שהן השפיעו במשהו. ההתנשפויות המיוסרות נמשכו, מתמידות כתקתוקו של שעון.

בסופו של דבר לא יכולתי לסבול את זה עוד, והסתלקתי. אחר כך שמעתי שלקח לו חצי שעה למות. אפילו לפני שעזבתי הבורמזים כבר הביאו דאהות וסלים, וסיפרו לי שעד אחרי הצהריים הם הפשיטו את גופו כמעט עד העצם.

אחר כך היה כמובן דיון אינסופי על הריגת הפיל. הבעלים רתח מזעם, אבל הוא היה בסך הכל הודי, ולא יכול היה לעשות כלום. חוץ מזה, על פי החוק עשיתי את הדבר הנכון, כי יש להרוג פיל משוגע שבעליו אינו מצליח להשתלט עליו, בדיוק כמו כלב משוגע. בין האירופים הדעות היו חלוקות. המבוגרים יותר אמרו שצדקתי, ואילו הצעירים טענו שהייתה זו שטות מחפירה לירות בפיל על כך שהרג קוּלי, כי פיל שווה יותר מכל קוּלי עלוב. בדיעבד שמחתי מאוד על כך שהקולי נהרג; עובדה זו הצדיקה אותי מבחינה חוקית ושימשה לי תואנה מספקת לכך שיריתי בפיל. לא פעם תהיתי אם מישהו מן האחרים תפס שעשיתי זאת אך ורק כדי לא להיראות כמו אידיוט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו