טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האישה הקטנה מהחלומות: מילי אביטל עושה אמריקה

לא סתם הקריירה ההוליוודית של מילי אביטל נתקעה בשנים האחרונות. אחרי שהתנשקה עם ג’וני דפ, יצאה עם דיוויד שווימר, גילמה בהצלחה שלל דמויות אמריקאיות ומככבת ב"חטופים", היא מסתערת על מה שמתבררת כמשימת חייה: אשה קטנה ואמא גדולה. ולא, היא לא מתכוונת להתנצל על זה - ההצלחות הבאות, היא בטוחה, ממילא כבר בדרך

88תגובות

יומיים לפני פרוץ השנה העברית החדשה, מגישה מילי אביטל פסטת פירות ים מעולה שהכינה הנני של הילדים, ופורסת את תוכניותיה לחגי תשרי: בראש השנה ארוחת ערב משפחתית, כולל קידוש שיערוך בעלה האמריקאי צ’רלס, כמדי שנה. ביום כיפור תיקח את המשפחה לבית כנסת ותצום, כמדי שנה. בדרך כלל צ’רלס בונה סוכה בחצר הבית, תעדכן בהמשך, אבל השנה לא הספיק בגלל עומס בעבודה. אז היא לוקחת את שני ילדיה לראות אחת בבית הכנסת, לבל יחמיצו את רוח החג.

שבוע לפני כן, בפגישתנו הראשונה בסושייה מהודרת ויקרה שאביטל בחרה ‏(החשבון הסתכם ב–100 דולר, אחרי שהבעלים, חבר של חברים שלה, התעקש שהדרינקים, הקפה, המנות הראשונות והקינוחים עליו‏), לא חולפת שעה והיא טוחנת ביוזמתה דק־דק את החלקיקים שמרכיבים את זהותה, לצד תלולית דגים נאים. “לקח לי הרבה שנים להבין שהזהות שלי היא ישראלית יותר מיהודית”, מסכמת חלוצת השחקניות הישראליות שהצליחו בהוליווד, “הילדים שלי שומעים אריק איינשטיין ומדברים עברית. אני מעבירה להם את הזיכרונות שלי”.

19 שנה אחרי שהיגרה לארצות הברית, ירקה דם בניסיון להיפטר מהמבטא הישראלי ובנתה לעצמה קריירת משחק בינלאומית מרשימה ומשפחה לתפארת, מילי אביטל רוצה לדבר דווקא על יוני רכטר ועל שירי פלמ”ח. ובלהיטות כזו, שאפשר לחשוד שהיא חשה צורך להתנצל, או לפחות להצטדק, על החיים שבנתה מעבר לים.

Brooke Williams

גלעד שליט על אפידורל

בשבוע הבא, אחרי דחיות חוזרות ונשנות לאורך כמעט שנה נוכח מצבו המעורער של שוק הפרסום, עולה בישראל העונה השנייה של “חטופים”, בכיכובה של אביטל כבת־זוגו של אחד מפדויי השבי. הפקת התוכנית הפצירה שלא לחשוף שום פרט תוכני, ומשלוח הפרקים לצפייה מוקדמת נעשה בחשאיות צבאית. גם אם העלילה בעונה הזאת מתחילה להתפתל באופן שמשווה לה נופך של אופרת סבון מהורהרת, הופעתה השברירית והמיוסרת של אביטל נותרת מרשימה.

העונה הראשונה של “חטופים” זכתה להצלחה בישראל ושודרה גם בארה"ב ובבריטניה תחת השם “Prisoners of War”, עם כתוביות באנגלית. “הומלנד”, הגרסה האמריקאית שהופקה לפיה, נהנתה מחיבוק תקשורתי והוכתרה באחרונה כדרמה המצטיינת בטקס פרסי אמי ‏(“עקבתי אחרי השידור, וסימסתי לגידי שהחליפה שלו פצצה”‏), אחרי שזכתה בתואר גם בגלובוס הזהב. אביטל, אגב, ניסתה להשתחל ל”הומלנד”, “אבל בנו את תפקיד העיתונאית, שאליו נבחנתי, על פי דמותה של כריסטיאן אמנפור, ורצו מישהי עם קשר איראני, אז לא התאמתי”.

כשהגרסה המקורית שודרה לראשונה בישראל לפני כשנתיים ‏(ערוץ 2, קשת‏), גלעד שליט עוד היה בשבי חמאס, ולפרומואים נלוו תהיות שמא מדובר בניצול ציני של הרגישות הציבורית לנושא. הסדרה אמנם הוכתרה כדרמה הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, אבל המבקרים המקומיים פירגנו פחות. “דרמה לא יכולה להיווצר על בסיס קלישאה”, קבע אלון עידן ב”הארץ”; “פיסות מציאות מופרכות... חברו לדיאלוגים לקוניים שלא היו עוברים מסך בטלנובלות”, שיפדה אריאנה מלמד ב–ynet.

בעקבות ראיון שהעניקה אביטל ערב עליית העונה הראשונה, חטפה מקלחת קרה של טוקבקים רוטנים. כישורי המשחק שלה בסדרה לא עמדו בכלל למבחן המגיבים, שטענו נגדה כי בחרה להשתתף בדרמה הישראלית כי הקריירה שלה בחו”ל תקועה. כשנוספו לכך גם רמיזות לפטריוטיות לוקה בחסר, התקבל הרושם שמא חוסר ההצלחה הבינלאומית של אביטל בשנים האחרונות הוא כשלעצמו פגיעה בחוסן הלאומי. “אם היו סופרים אותה בהוליווד, לא הייתם רואים אותה בסרט אחד בישראל”, כתב אחד הטוקבקיסטים, “השתמטה מהצבא והשקיעה בכך את מיטב שנותיה, פתאום עכשיו היא ישראלית ופטריוטית”. אחר כתב: “ישראל היא המקום היחיד שמאפשר לשחקנית המובטלת הזאת לעבוד”.

“מקרינים עלי משהו, לא יודעת בדיוק מה”, אומרת אביטל בין ביס לביס, מפגינה תיאבון מפתיע. “אולי זה ביטוי לחוסר הביטחון שאנשים מרגישים ביחס למעמד של ישראל. אני גם לא חווה את היחס הזה באופן ישיר, כי אני פה, בניו יורק. בכל מקרה, אני לא שגרירה, אלא שחקנית. אין לי שום דבר נגד כבוד לאומי, אבל זו לא העבודה שלי”.

אבל חשוב לך שיידעו שאת מרגישה ישראלית.

“לא. אין לי סנטימנטים ללאום או לאדמה, אבל גדלתי בישראל, הדברים האלה בדמי, ואני רוצה להיות חלק מהתרבות הישראלית. אני לא צריכה לגיטימציה להשתתף בהפקות ישראליות, אני שחקנית טובה. לעבוד בארץ, זו השקעה כספית בשבילי. אני עושה את זה מסיבות רגשיות, לא רק מסיבות אמנותיות. אני מגיעה עם כל החמולה, עם הילדים, עם בעלי, שמקריב ומצטרף. הסוכנים שלי לא אוהבים את הבחירה שלי להצטלם רק בניו יורק ובישראל, זה ויתור במונחי קריירה.

“אנחנו גם עם חסר סבלנות, אין אורך רוח לראות קריירה של בנאדם. אולי מצפים שלא יהיו לי עוד צרכים חוץ מלקבל אוסקר. ראיתי את ראש הגבעה בגיל 25: שיחקתי תפקיד ראשי בסרט עם דיוויד שווימר, התנשקתי בסרט עם ג’וני דפ. אני אולי לא מריל סטריפ, אבל אני לא לא־מוכשרת. אם היה לי קומיטמנט רק לזה, כנראה הייתי עובדת כל הזמן, אבל החיים שלי קצת יותר מורכבים.

“הזרות בניו יורק היתה לי קשה, הרגשתי בודדה ומשהו בגוף שלי התעורר. רציתי בית־בית־בית, משפחה, ילדים, לא רק לשרת חלום מקצועי. תסתכל על רנה זלווגר וקמרון דיאז, שהן בערך בנות גילי - והן לבד. יש מלא כאלה. אולי הן מבסוטיות. ילדים כבר לא יהיו להן”.

את העשור האחרון השקיעה לפיכך אביטל בכיבוש תפקיד חדש: רעיה ואם. כשרק הכירה את צ’רלס רנדולף, לימים בעלה, ויתרה לדבריה על תפקידים שדרשו ממנה לנסוע הרחק, מחשש שמישהי אחרת תחטוף אותו בהיעדרה. טיפולי הפוריות שעברה בהמשך אילצו אותה להוריד הילוך נוסף בקריירה. “עברו כמעט ארבע שנים עד שנכנסתי להריון הראשון, והאינטנסיביות של הטיפולים הלכה וגברה. זה היה תובעני, כל יום בדיקות רפואיות, הורמונים, לבדוק איך זה מתפתח. חתיכת מסע. הרבה זמן לא יכולתי לעבוד. וכשבנג’מין נולד לפני חמש שנים, רק רציתי להיות איתו”.

גם פאני, בתה הצעירה בת השנה שנקראת על שם הסבתא ממרוקו, היא תוצר של טיפולי פוריות. פאני נולדה ביום שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס, ואביטל מספרת שבחדר הלידה נצמדה לטלפון, כדי לא להחמיץ רגע מהשידור החי. “הייתי על אפידורל, וראיתי הכל. צ’רלס אמר לי, ‘אולי לפחות בחדר לידה אפשר בלי פוליטיקה ישראלית?’ אבל אני צרחתי ובכיתי והתרגשתי, לא רק מההורמונים. הדברים האלה נוגעים בי”.

למה בעצם? מה גלעד שליט רלוונטי לחיי הנוחות הנוכחיים שלך במנהטן?

“זו לא ממש החלטה שאני מקבלת בראש”.

פרסומת לדאודורנט

היא יפהפיה כצפוי, קופצנית על גבול החוסר־מנוחה, ויודעת להתאים את גובה הסטילטו והתסרוקת לאופי הארוחה ‏(אסופה בערב, פזורה בבראנץ’‏). היא חביבה להפליא, ואין לה בעיה להסתכל בלבן של העיניים של הקריירה שלה, ולנתח את דעיכתה בשנים האחרונות. אולי מסייעת לכך העובדה שלצד עליית העונה השנייה של “חטופים”, החודש צפויים לאביטל עוד שני רגעי נחת: היא מופיעה בפרק הראשון של הסדרה החדשה “666 פארק אווניו” בתפקיד אחת הדיירות בבניין ‏(“דמות טרגית, בודדה, מחפשת אהבה, עם צד אפל שאסור לי לחשוף”‏), ובתפקיד הראשי בפרק ה–300 החגיגי של “חוק וסדר: היחידה לפשעים מיוחדים”, שאביטל השתתפה גם בפרק הפיילוט שלה, לפני 14 שנה.

“אם הסדרה רצה כל כך הרבה זמן, כנראה השחקנים בפיילוט עשו משהו נכון”, מסביר וורן לייט, ראש צוות התסריטאים וממפיקי הסדרה, את הבחירה לזמן שוב את אותם השחקנים מאז. “מילי היתה נהדרת בו. בפרק הנוכחי היא משחקת גרושה מגבר עשיר, שהילד שלהם נעדר. היא אדירה, רואים עליה שם את המתח והלחץ”.

הצילומים נערכו בין כסה לעשור; צילומי החוץ בברונקס, וצילומי הפנים בהאנגר מרווח על גדת ההדסון, שמאכלס את הסט ואת משרדי ההפקה. משרדו של לייט בקומה השנייה משקיף על הנהר ומצויד במרפסת שמש מעוררת קנאה. “מילי היא נשק סודי, שאנשים לא מעריכים מספיק”, הוא אומר, “לא מצפים שלמישהי כל כך אטרקטיבית יהיה כזה עומק. היא שחקנית אינטליגנטית ומוכשרת, היא עובדת עם במאים טובים, וכל המלהקים מכירים אותה. היא היתה יכולה לעבוד בתדירות גבוהה יותר, אבל בחרה שלא. זמנה יגיע”.

למה הוא עדיין לא הגיע?

“היא חיה בלוס אנג’לס תקופה, וזה סוג של חור, יש הרבה טלוויזיה בניו יורק. וגם זה שהיא עובדת בישראל ומנהלת חיים כפולים מסבך את המצב. אני חושב שהיא תמריא כשהילדים יגדלו, ויגיע התפקיד הנכון. אני מחכה להגיד לאנשים ‘אמרתי לכם’”.

אביטל מסבירה שלצד “חוסר עניין שלי במשחק כמה שנים, כי חוץ מפוריות וביציות לא חשבתי על שום דבר אחר”, היא גם נפלה בין הכיסאות. לאורך שנות ה–20 שלה, לוהקה בעיקר לתפקידי “לידינג ליידי”, מושא האהבה, “תפקידים עם זווית רומנטית, רכה. רציתי לעבור לגלם תפקידים יותר מבוגרים ומורכבים, אבל כיוון שאני נראית צעירה לגילי לא ידעו איפה לשים אותי. אני עדיין מקבלת הצעות לתפקידים רומנטיים ונוירוטיים, אבל בתקופה האחרונה גם הצעות לתפקידים עם יותר משקל רגשי. ב’פארק אווניו’ הייתי צריכה להתפרק רגשית כבר ביום הצילומים הראשון, וגם ב’חוק וסדר’ - לשחק אם שבנה נעדר, אללה יוסתור”.

איזה תפקיד עשוי לגרום למלהק לחשוב עלייך?

“גילי 30–40, מישהי שקצת מעולם אחר. בישראל, אני חושבת שיש לי אימג’ של ‘אשכנזייה’. פעם מישהו אמר שאני נראית כמו פרסומת לדאודורנט. אבל המראה שלי מטעה, אני יכולה להיות גם אגרסיבית באופן רגשי, וב’חוק וסדר’ כבר שיחקתי רוצחות. מבחינתי, אני לא רואה הגבלה. אני רואה גם את הקשיחות שלי וגם את הרוך”.

היא נולדה בירושלים לאב יליד מרוקו ולאם ממוצא טורקי, שניהם מעצבים, וגדלה ברעננה. “הם הרפתקנים שהראו לי שהעולם פתוח. לפני כמה שנים הם עברו לגור בהודו וחזרו לישראל כשלאחי הצעיר, יוני, נולד בן. עכשיו אני הדודה מאמריקה”.

נטייתה למשחק התגלתה בילדותה. “אהבתי להעמיד סיפורים כהצגות כבר בגיל שש. הייתי הבמאית, השחקנית ויוצרת התפאורה, חילקתי תפקידים לחברות שלי, והצעתי לגננות בשכונה שנציג בחינם בפני הילדים. רציתי להופיע גם בפסטיבל שירי ילדים, אבל בשלב האחרון של האודישנים שרתי את ‘אלי אלי’, זה מה ששמעתי בבית, ואמרו שאני רצינית מדי”.

היא למדה בתיכון לאמנויות תלמה ילין, בכיתה עם מיכל ינאי, אסף הראל ושירי ארצי, ובלטה כבר אז. “היא היתה הכי יפה, מאוד דעתנית, כריזמטית ומקסימה”, אומרת ארצי, חברתה הטובה של אביטל בתיכון, שביימה לפני כשנתיים את הסרט התיעודי “החברים מהכיתה שלי”, על בני מחזורה. “יש לי וידיאו, שצילמנו אחר צהריים אחד אצלי בבית. באיזשהו שלב הלכתי לחדר אחר ומילי נשארה לבד עם המצלמה, ותהתה מולה, ברגע שכאילו מתכתב עם העתיד, ‘איך יהיה לראות את הפנים האלה על מסך קולנוע ענק?’”

דודו בכר

אבל אביטל הפגינה כבר אז יחס אמביוולנטי לתחום. במשך שנתיים סירבה להיכנס לשיעורי המשחק בתיכון, “כי זה מקצוע שטחי ודבילי, ולא אהבתי את המורה. כיוון שהתקבלתי גם למגמת אמנות, רוב התיכון ציירתי ועשיתי דברים אחרים”. למשל, שריצה ממושכת במחששה. “עישנתי שתי קופסאות ביום במשך עשר שנים, מגיל 15”, היא מפרטת, “והייתי יושבת שם וחושבת על מקומי בעולם ועל איך אני בועטת בממסד”. ארצי מוסיפה שהן גם הרבו להבריז יחד מהלימודים: “היינו שמות אודם, חותכות מבית ספר, והולכות לחפש את מזלנו בעיר: אהבות, התנסויות, חוויות”.

למרות גישתה המרדנית, אביטל נבחרה לתפקיד הראשי בהצגה שמעלה כיתה י”א בבית הספר מדי שנה. “הביאו במאי מבחוץ, שלא היה אכפת לו מי נכנס לשיעורים ומי לא. הוא ערך אודישנים, ובחר בי. בי”ב כבר הופעתי ב’יחסים מסוכנים’ בקאמרי, אחרי שמורה אחר המליץ עלי”. אחר כך בסרט הטלוויזיה “החברים של יעל”, וב”מעבר לים”, שעליו זכתה בפרס אופיר. “הכל קרה נורא מהר. אומרים שלא נעשים כוכב בן־לילה, אלא אחרי שעובדים כל החיים עד שמגיעה ההזדמנות המתאימה, אבל במקרה שלי זה באמת היה בן־לילה”.

היא התקבלה לתיאטרון צה”ל, אך גיוסה נדחה בחצי שנה כדי שתוכל להמשיך לשחק בקאמרי. “כשהגיע המועד, שיחררו קבוצת בנות שהייתי חלק ממנה. לא השתמטתי, אבל שמחתי שיצא ככה. פחדתי ללכת לצבא, פחדתי מאלימות”.

מה, שמישהו יזרוק עליך פאה?

“צבא זה לא רק תיאטרון צה”ל, זו אווירה אגרסיבית באופן כללי”.

היא לקחה קורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, הגישה מועמדות ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א, “ובזמן שחיכיתי לתשובה”, היא אומרת, “נרשמתי ללימודי משחק בניסן נתיב. הייתי בת 18, בתהליך חיפוש. רציתי להיות במאית, פסיכולוגית, מעצבת תפאורה. כל החברים שלי היו בצבא, ואני התראיינתי בינתיים, כשעל מה כבר היה לי לדבר? הייתי אז יותר מפורסמת בישראל ממה שאני היום, אחרי חשיפה מטורפת, אבל היה רגע שבו הבנתי שהכל הייפ, שאני הניו קיד און דה בלוק, ולא רציתי שהכל יהיה מבוסס על החן שלי.

“הציעו לי להופיע בתפקיד דסדמונה בהבימה. לא היו לי כלים, ניסיון או מושג מהחיים שלי. הם רצו שאעמוד כל ערב מול 2,000 איש ואעשה שייקספיר. נבהלתי. גם בניסן נתיב לא הרגשתי מספיק חופשייה. הייתי מודעת לעצמי, למה שכותבים עלי בעיתון, וגם הציעו לי תפקידים כל הזמן. אי אפשר ללמוד ולהתפתח ככה. אז אמרתי לא לניסן נתיב ולא להבימה, ובאתי הנה”.

לבד, באמת לבד

היא עברה לניו יורק בראש השנה 93’, ונרשמה ללימודי משחק ב–Circle In The Square. תחילה חשבה לנסוע ללונדון, כי אם כבר אז שייקספיר, “אבל לונדון יקרה ולא היה לי שם אף אחד, ואמא שלי לא הסכימה לשלוח אותי לבד בגיל 20. בניו יורק היתה לי דודה רחוקה שמעולם לא פגשתי, מצד אמא, וגרתי אצלה בשלושת החודשים הראשונים, עד שמצאתי דירה”.

תהליך הפיכתה מסינדרלה רעננית לנסיכה הוליוודית כבר סופר בהרחבה: היא החלה למלצר בבית קפה כשחסכונותיה נגמרו. סוכנת שחקנים שנכנסה למקום שבועיים לאחר מכן נשבתה בקסמיה, ותיווכה בינה לבין רונלד אמריק, שבדיוק חיפש שחקנית מובילה לסרטו “סטארגייט”. אביטל הוטסה עוד באותו שבוע למדידות בלוס אנג’לס ולצילומים ביוטה. “יום אחרי שהגעתי היה יום כיפור, אז השיחה הראשונה שלי עם המפיקים על הסט היתה שאני לא עובדת, כי אני צמה”.

“סטארגייט” פתח את הדלת לשורת סרטים נוספים, כולל הופעה כובשת פלוס מזמוז עם ג’וני דפ ב”איש מת” של ג’ים ג’רמוש, ותפקיד ראשי ב”נשיקה בין חברים”, לצד דיוויד שווימר מתהילת “חברים”, שהיה לבן־זוגה בשנים הבאות. ב–97’ עברה ללוס אנג’לס, “כי אחי בא ללמוד הנדסת אלקטרוניקה ב–UCLA ושמחתי שפתאום יש לי משפחה בארצות הברית. גם יצאתי עם דיוויד, אז היה תירוץ כפול, אבל יותר בגלל אחי”. בגיל 25 כבר היו לה חבר נערץ, קריירה מצליחה ותחושת בדידות נוראה.

רקס

את הכסף שלא הוציאה על שיעורי מבטא, השקיעה בטיפול פסיכולוגי “לאורך כל שנות ה–20 שלי”. עד היום נמנעה מלדבר על כך. אולי תחושת היציבות שנלווית לחיי המשפחה מאפשרת לה להתייחס לכך כיום בחמלה. אנחנו יושבים בחדר העבודה בקומה השנייה בבית. על קיר אחד שלל מפות מהמאה ה–19 שנקנו בשוק ‏(“כי אנחנו גלובליסטים וכי זה נורא יפה”‏), ממול ספרייה גדושה, ובה ספרי פסיכולוגיה רבים. הנושא תמיד העסיק אותה, אומרת אביטל, יחפה על הספה, ומרבה להזכיר את פרויד.

“אני זוכרת את התחושה שלי באותן שנים”, היא אומרת, “של בלבול ופחד. רציתי להבין מי אני, מה חשוב לי, איך לשמור על עצמי ולהישאר אותנטית בתרבות עם קודים זרים. הרגשתי שהחיים הקדימו את המודעות שלי אליהם. המטפלת היתה היציבות הרגשית היחידה בחיים שלי אז. תחשוב על שחקנית צעירה שמגיעה לסט, וכל גחמה שלה... אם יורד גשם, מישהו מחזיק לי את המטרייה. ואז אני חוזרת הביתה, ואני לבד. באמת לבד. הייתי צריכה פרספקטיבה. גם חוויית הסט היא חזקה, אבל יום אחרי שהצילומים נגמרים אתה מתעורר ואין צוות, אין במאי, אין סיפור. היה לי קשה לקום על הרגליים, ליצור לעצמי סדר יום. דרכה למדתי לאזן את זה.

“היו לי גם חוויות לא נעימות בעבודה”, היא מוסיפה. “בסרט ‘חדירה לפרטיות’, למשל, עברתי התעללות נפשית. ביום השני צילמו אותי במים קרים, בלי חליפת הגנה. חטפתי היפותרמיה, וכשהתעוררתי באמבולנס, הבמאי והמפיק אמרו לי, ‘קומי, צריכים לסיים את השוט’”. זה קרה לפני יותר מ–15 שנה, אבל היא עדיין מדברת בהתלהבות כשהיא מעלה זיכרונות מהסט. “זה היה אחרי ‘סטארגייט’ ו’איש מת’. הציעו לי במקביל תפקיד שנורא רציתי בסרט אינדי דל־תקציב, ‘אני לא רפפורט’, אבל כיוון שאת השכר מהסרטים הקודמים הוצאתי על מבטא ועל פסיכולוגית, נזקקתי לכסף. וב’חדירה לפרטיות’ הציעו לי מלא כסף, ומלון הכי־הכי בלוס אנג’לס, אז לא היתה ברירה. יצא זוועה”.

את חברתה הטובה גילמה בסרט דוגמנית־העל הידועה במזגה החם, נעמי קמפבל. “היא והבמאי התאהבו קשות, אולי גם אחד בסמים של השני. באחת הסצנות הייתי אמורה לבכות, ונעמי היתה אמורה לנחם אותי. אבל היא הרכינה את הראש כל הזמן, כאילו היא לא רוצה להשתתף. אחרי עשרה טייקים הבמאי העיר לה, והיא צעקה עליו ‘אפטר לאסט נייט? פאק יו’. מי יודע מה היה בלילה. עזבתי לפני שהצילומים הסתיימו. ביום האחרון רצו לצלם אותי ממסוק, מטפסת על הר אמיתי. אחרי מה שקרה ביום השני לא בטחתי בהם. יצא לי הדם המרוקאי, ואמרתי ‘תקראו לנהג שלי, אני נוסעת לשדה התעופה’. הם איימו לתבוע אותי על הפרת חוזה”.

אי–פי

חלשה, פגיעה, אשה

לא היה לה עם מי לחלוק את החוויות הללו בזמן אמת. לא רק שרוב חבריה היו אז בצבא - חלקם גם הפנו לה עורף ככל שהקריירה שלה נסקה. “כבר בתלמה ילין, כשפירסמו על הלוח את הליהוק להצגה של כיתה י”א, אני זוכרת שהסתכלתי לאחור וראיתי שהחברות שלי פשוט הסתלקו. ואז הגיע התפקיד בקאמרי, ובמסיבת הסיום של התיכון הייתי חצי שעה, כי הייתי צריכה לרוץ לתיאטרון. יצאתי מהמעגל החברתי. בניסן נתיב הסתכלו עלי בתור ‘את מהטלוויזיה’, וגם החברים החדשים שלי בניו יורק חתכו ממני כשהתקבלתי ל’סטארגייט’. היה להם קשה, כי להגשים חלומות בתעשיית המשחק פה - לרוב זה בלתי אפשרי. חלקתי אז דירה עם ידיד קרוב, ואפילו הוא, כשסיפרתי לו על ‘סטארגייט’, אמר ‘טוב, אני מקווה שנישאר בקשר’, כאילו אנחנו נפרדים”.

אולי הוא חשש שתחליפי אותו בחברים החדשים והנוצצים שלך.

“אני לא ראיתי את זה ככה. להפך, פותחים את הדלת ותהיה מסיבה יותר גדולה”.

“בלילה ש’החברים של יעל’ שודר בטלוויזיה”, מודה שירי ארצי, “הלכתי לראות סרט בקולנוע, ומילי נעלבה. קינאתי בה המון שנים והיה קשה לי לפרגן לה. העמדתי אותה במבחנים, והיא העמידה אותי במבחנים שלא מרצונה, בעצם ההצלחה שלה. להיות ווינר, זו עמדה שמשדרת כוח, אבל יש בה בדידות ופגיעות, כי צריך להתמודד עם תגובות המפסידים. זה לא פשוט כשאנשים קרובים לך מתרחקים. לשמחתי, הצלחנו לדבר על תחושות הנטישה לסוגיה שעברו בינינו, והבנתי שהיא הרגישה קצת עזובה”.

“היה קשה בלי חברים, אבל בתוכי גם הבנתי אותם”, מוסיפה אביטל, “והצורך ליצור היה תמיד יותר חזק מכל צורך חברתי. המשחק, למרות הספקות שלי בטיבו כדרך חיים, הוא המקום שבו אני מגשימה את עצמי. לפני שהיתה לי משפחה, שם הרגשתי הכי נוח, שם שפטו אותי הכי פחות. אני גם לא כל כך טיפוס של חבר’ה, כך שהרגשתי שאשרוד גם בלי חברים מהתיכון. גם ככה היו מעטים. זה פשוט עשה את זה למסע בודד”.

אז אולי לצאת עם דיוויד שווימר היה הצעד המתבקש במצב כזה. הוא בטח לא קינא בך כשהשגת תפקידים.

“נכון. זה בכלל הגיוני ששחקנים מתחברים על סטים. היו נחוצים לי חברים מהעולם החדש, וגם מהישן, והרגשתי בודדה”.

למה נפרדתם?

“דיוויד הוא סופר־אינטליגנטי ומאוד חריף, אבל לא רצינו אותו דבר. רציתי בית, הוא לא היה מוכן לזה עדיין. גרנו ביחד בלוס אנג’לס, אבל שמרתי את הדירה שלי בניו יורק, והיינו הרבה לחוד, כל אחד בעולמו. היינו חברים, אבל לא זוג שחולק הכל־הכל. אני לפחות לא עשיתי את זה. והיו חיכוכים, את מבינה שזה לא הבנאדם. אבל הוא גר כמה בלוקים מפה, וכשאני רואה אותו, אני ישר מחבקת אותו”.

מה יותר עוזר לקריירה בארצות הברית, להופיע לצד דיוויד שווימר או לצאת איתו?

“זה עזר באותו רגע נתון, אבל לא רציתי להתערבב עם דיוויד בעולם הזה של יחסי הציבור. לא נהניתי מזה. אני רוצה תפקידים, לא תמונה בעיתון. הוא היה אז בשיא של ‘חברים’, והאגו שלי גדול מכדי לרצות להיות בצל של מישהו. והוא גם היה שחקן טלוויזיה, מה שבזמנו נראה לי מה־זה נמוך. אבל זו היתה אהבה אמיתית”.

בטיפול צפו הרבה רגעים כואבים, אומרת אביטל. “הייתי צריכה ללמוד לקבל את החיים, את העבר, את המקום שלי, את ההורים, החברים, החלומות, המקום שממנו באתי. אני משאירה את זה כללי בכוונה. כאב הוא מנת חלקו של כל אדם. כמו תיק על הגב, שגם אם אני לא מוציאה ממנו את הפרטים, אני יודעת שהם חלק ממני. כל החיים זה טראומה, אבל לא עשו אותי משוקולד, והחלטתי להילחם על האושר, החלטתי שהשמש זורחת בבוקר”.

זה כל כך פשוט? מה עושים בימים מעוננים?

“יש בחיים מעגליות וזרימה, וצריך לתת בהן אמון”.

את יום הולדתה ה–40, שחל לפני חצי שנה, חגגה בסולידיות, בארוחת ערב ביתית עם קומץ חברים קרובים, בלי מתנה מבעלה ‏(“החלטנו שאנחנו לא קונים, ומנסים לשים את הכסף בצד”‏). החלפת הקידומת הקודמת היתה סוערת יותר. כמה חודשים לפני שעת השין, לקתה אביטל בהתקף חרדה ובדיכאון.

“לא היו לי בית וילדים והרגשתי שהחיים עומדים להיגמר”, היא אומרת. זמן קצר אחר כך פגשה כאמור את צ’רלס, שקנה לה סוס כמתנת יום הולדת, “ובכל פעם שבאתי לטקסס רכבתי עליו, עד שהוא העיף אותי ממנו”. היא ויתרה על הסוס אבל שמרה על הבחור, ונפרדה גם מהמטפלת. “מצאתי מה חשוב לי, וכובד המשקל הרגשי שלי עבר לשם”.

כל הטיפול היה בשביל להתחתן?

“לא, בשביל להישאר שפויה. ולמצוא בעל טוב. כבר הייתי אדון לעצמי ומרדנית והכל, אבל לא הייתי אמא ולא אשתו־של. אני נהנית להיות אשה קטנה. אני גם מנהלת בית ועושה דברים גדולים, אני לא אשת־איש שצריכה לשאול את בעלי, ואני רוצה להיות מסוגלת להגיד שאני חלשה ופגיעה”.

בניו יורק נאלצה להתמודד לראשונה גם עם דחיות מקצועיות, אחרי שבישראל ידעה רק חיזורים מכל עבר. “בהתחלה לא הבנתי למה אני צריכה לעשות אודישנים. וכשלא התקבלתי לתפקידים, לקחתי את זה אישית. מה, לא אוהבים אותי? אני לא טובה? היום זה כבר לא מעליב”.

היא החליטה “ללכת על כל הקופה” ולנסות להיטמע, “לעבור” כאמריקאית. נרשמה לקורס בהיסטוריה אמריקאית, והשקיעה את עיקר מרצה וכספה במיגור המבטא הישראלי. “לקחתי שיעורים פרטיים שלוש פעמים בשבוע, וישבתי אחר כך לתרגל. אימנתי את קצה הלשון, שרירים נסתרים, עשיתי לעצמי טירונות. תפקידים של ישראלית ממילא אף פעם לא קיבלתי, ונבחנתי לכולם, גם ל’מינכן’, אבל אמרו שאני לא נראית ישראלית. לא להיראות ישראלית ולא להישמע אמריקאית - זה מגביל. עכשיו אני כבר עושה תפקידים של אמריקאיות”.

את עוד רודפת אחרי אודישנים?

“לא הרבה. אני מצמצמת את זה רק למה שמצטלם בניו יורק או בישראל ונראה לי ממש־ממש מדליק, אחד או שניים בחודש בממוצע. כשהייתי חייבת לשרוד, עבדתי כל הזמן. אולי הייתי מגשימה את עצמי יותר כשחקנית אם הייתי עובדת עוד, אבל לא יודעת אם הייתי מאושרת”.

ותודה לאוסמה

את צ’רלס רנדולף, תסריטאי מבטיח ‏(“מזימות זרות”, “על אהבה וסמים אחרים”‏), המבוגר ממנה בתשע שנים, הכירה אביטל ב–2001, כמה חודשים אחרי תום הרומן המתוקשר עם שווימר. ההיכרות, כשלעצמה סצנה נחמדה לקומדיה רומנטית, התאפשרה הודות להתערבותם של שני אנשים: השחקנית אמנדה פיט ואוסמה בן לאדן.

“כבר החלטתי לחזור לניו יורק”, אומרת אביטל, “ארזתי מזוודות, וקניתי כרטיס טיסה ל–13 בספטמבר”. רק שהפיגוע במגדלי התאומים יומיים לפני כן שיבש את התוכנית, כי “אי אפשר היה להגיע לדירה שלי בדאון־טאון מנהטן”. היא שכרה דירה, והאריכה בלית ברירה את שהותה באל.איי. חודשיים לאחר מכן הזמינה אותה פיט, מכרתה מניו יורק, להצטרף לארוחת ערב אצל רנדולף, “שעבר מווינה שנה לפני כן. הזמינו אותו להעביר סדנת תסריטאות בלוס אנג’לס, ובינתיים גם התסריט שהוא כתב לסרט ‘החיים של דיוויד גייל’ התחיל להצטלם בארצות הברית. כדי להגדיל את המעגל החברתי שלו, הוא אירגן מדי פעם ארוחות ערב, הזמין בנאדם אחד שהוא מכיר, וביקש ממנו להזמין שישה אחרים שהוא לא מכיר. אמנדה הביאה אותי”.

רויטרס

זו היתה אהבה ממבט ראשון, לפחות מהצד שלה. “נדלקתי על איך שהוא נראה, והוא הדהים אותי בידע, בחן ובשנינות שלו. ראיתי גם שהוא הסתכל וזה, אבל היה קצת ביישן”.

שלושה מכשולים ניצבו בדרכה אל האושר: “ידעתי שאני רוצה להתחתן ולהקים בית, אבל היה לי חשוב שבעלי יהיה יהודי, לא רוצה להסביר למישהו מה זה חנוכה. והוא לא הציע לי לצאת איתו, ובהתחלה גם חשבתי שהוא גיי: חתיך, מתלבש יפה, בית מעוצב עם ספרים מסודרים לפי גובה, כל מיני סוגים של תה”. בינואר ערכה פיט ארוחת יום הולדת, והזמינה את אביטל. “דיברתי כל הזמן על צ’רלס, ועל כמה שאני לא רוצה לצאת איתו, עד שהמנג’ר של אמנדה, שהוא גם חבר שלנו וגם מכיר את צ’רלס מהעבודה, אמר ‘כן, בטח’, וסיפר שצ’רלס בדיוק סיים קשר. אז הבנתי שהוא לא התקשר אחרי הארוחה ההיא כי הוא עוד לא היה מוכן לצאת עם אחרות, והמנג’ר של אמנדה התקשר למנג’ר של צ’רלס”.

גם דייטים עוברים בהוליווד דרך מנהלים אישיים?

“זה יצא ככה ממש במקרה. למחרת קיבלתי טלפון מצ’רלס, ששאל אם אני רוצה לצאת”.
הם נפגשו לארוחת ערב, “והוא נראה לי כזה סקסי ומבריק וסיפר סיפורים מכל העולם. הוא אמנם לא הכיר שירי חנוכה, אבל הוא בקי בהיסטוריה והוא אינטליגנט, והוא גם גדל על ברכי הדת כי ההורים שלו מיסיונרים אוונגליסטים. כשחזרתי הביתה מהדייט הראשון, ישבתי חצי שעה על הספה בלי לזוז”.

אם היה כל כך מוצלח, למה לא חזרת איתו?

“שלא תחשוב שזה לא עבר בראשי. אף פעם לא בחלתי בפזיזות, ודאי לא פיזית, אבל איתו היתה לי תחושה של ‘וואי, מה זה, אני צריכה להתכונן כמו לפני סערה’. התחלנו לצאת, עברתי לגור איתו בלוס אנג’לס, התארסנו באותה שנה, ושנה אחר כך התחתנו. כשצ’רלס אמר שאין לו בעיה שהילדים יהיו יהודים, כל הפחדים של הסבתא שבתוכי נרגעו. אני רק רוצה שהילד יביא נכדים”.

אי–פי

הילד שלכם בן חמש.

“כן, שיתחתן עם מי שהוא רוצה, אבל שיגדל ילדים”.

לקראת החתונה החל רנדולף בתהליך גיור, שלא הושלם. “הוא נכנס לזה ברוח טובה, אבל כשהבנו מה כולל התהליך, ויתרנו. עצרנו את הגיור בנקודה שבה הוא הפך ממסע רוחני של התחברות לבדיקה קטנונית של כשרות”.

במסגרת ההכנות לחתונה הלכו לטיפול זוגי. “צ’רלס ניסה לברוח ממני איזה שמונה פעמים, אבל נלחמתי עליו. הוא לא רק אמריקאי, הוא דרומי עם OCD, שלא מרים את הקול אף פעם, שמה שחשוב לזולת יותר חשוב לו ממה שהוא רוצה, ועל מה הוא נפל? על ישראלית, שקודם כל אני יותר חשובה ממך, ואם משהו לא מוצא חן בעיני זה מתפרץ ממני, ואני יכולה גם להיות שתלטנית. יכולתי להגיד לו, ‘חולצה לא יפה, תחליף’, והוא לא הבין איך מישהי מדברת אליו ככה. היה חשוב להבין שזה לא כי אני לא נחמדה והוא עקשן, אלא שזה נובע מפערים תרבותיים. אצלנו גם מדברים על הכל ומתפרצים כשצריך, כי זה ‘אותנטי’. למדתי להבין שהדחיפות שבה אני צריכה להוציא רגשות החוצה צריכה למצוא את הבנאדם השני מוכן לזה”.

במטפל הזוגי נתקלו שוב אחרי שהטיפול הסתיים - באחד הפרקים של “סיינפלד”. “הוא גילם שם רופא שיניים שמחלק מרשמים למסז’. זה היה מין רגע סמלי, עוד טריגר לעבור לניו יורק, כי זו דוגמה לבולשיט של לוס אנג’לס, שכולם שם רוצים להיות שחקנים. גם המנקה של הבריכה בבית של צ’רלס כל הזמן ניסה לדחוף לו תסריטים”.

אין אמת, יש שניצלים

החתונה נערכה בירושלים, בניצוח רב קונסרבטיבי, ואחריה עברו לגור בניו יורק. בארבע השנים האחרונות הם שוכרים בית מידות מפנק בווסט וילג’. תמונות של הילדים פזורות ברחבי הבית. על מדף במטבח ניצב חיקוי פסל ראשה של נפרטיטי, שאביטל לקחה מהסט של “סטארגייט”. בשולי קומת הכניסה, בה נמצא הסלון, תלוי פוסטר של ישראל. המרתף, שמאכלס את המטבח וחדר ילדים, מעוטר בפוסטר של מנהטן. עוד עדות, אחת מני רבות, לזהותה הישראמריקאית השסועה.

וכך, בזמן שעמיתיה הישראלים מנסים לכבוש את הוליווד, אביטל מנסה בשנים האחרונות לפסוע במסלול ההפוך, ולהשתלב חזרה גם בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל. לפני “חטופים” השתתפה ב”שבתות וחגים”, והופיעה בתפקידים הראשיים בסרטים “נודל” ו”אהבה קולומביאנית”.

“כשהתחלנו להתקרב”, אומרת במאית “נודל” איילת מנחמי, “הבנתי שיש לה קטע לא פתור עם הישראליות, געגוע וצורך לחזור ולעשות ‏(הפקות בישראל‏) כדי למצוא את עצמה כישראלית. היה חסר לה חלק בפאזל”. אביטל מוסיפה שתסריטים נשלחים אליה כל העת, “ואני תמיד קוראת, גם אם לא תמיד אני חושבת לעזוב הכל ולנסוע”.

היא אומרת שהזיקה הרגשית הזאת גובה לעתים מחיר מהקריירה שלה. “אתן לך דוגמה: קיבלתי במקביל הצעה לתפקיד חוזר לאורך העונה בסדרת הטלוויזיה ‘24’, שאמנם עוד לא ידעו אז שתהיה כזו הצלחה, אבל ידעו שהפיילוט טוב ומדובר; והצעה נוספת למיני־סדרה ‘התקוממות’ על מרד גטו ורשה, ואפילו לא לתפקיד ראשי, כי נראיתי להם רכה מכדי לגלם לוחמת”. היא בחרה באפשרות השנייה, כי “רציתי לחוות סדרה על השואה, הרגשתי יותר מחוברת לזה. זו היתה החלטה מפגרת מבחינה מקצועית, אבל הכרחית מבחינה רגשית, והמסע שלי הוא לא רק מקצועי”.

קולגות שעבדו עם אביטל בישראל מדווחים על מכונת עבודה. “אין לה שום מניירות של דיווה, אלא מקצוענות של כוכבת”, אומר רשף לוי, שכתב את “אהבה קולומביאנית”, “היא ילדה טובה מרעננה, היא לא נולדה בבוורלי הילס”. “היא חרוצה ויסודית באופן כמעט פתולוגי”, מוסיפה מנחמי. “לא תמצא הרבה שחקנים שיעשו קורס ויפאסנה במשך עשרה ימים, רק כדי להכיר טוב יותר את הבמאי הבא שלהם”. וגידי רף מסכם: “היא חסרת אגו, עניינית, סומכת ובגובה העיניים”.

בתסריט של “חטופים”, אומרת אביטל, התאהבה מיד. במקור ביקשה לעצמה את התפקיד של טליה, שגזרה על עצמה פרישות עד לשובו של בעלה השבוי, “אבל אמרו שאני נראית צעירה מדי לזה, והציעו לי את נורית”. לילה אחד, אחרי שבנג’מין נרדם, צילמה עצמה בווידיאו, ושלחה במייל. “חשבתי שהאודישן לא יצא מספיק טוב, אבל שלחתי כי חששתי שבינתיים מישהי אחרת תקבל את התפקיד”.

“נורית היא דמות כפוית טובה”, אומר גידי רף. “קשה להזדהות עם מישהי שעוזבת את בעלה ועוברת לגור עם אחיו. היא עושה משהו לא מקובל בחברה הישראלית ולא מחכה ‏(לחטוף שיחזור‏), ומילי פשוט הצליחה לעשות את הדברים האלה בעדינות וברגישות, בניואנס, כי יש בה פתיחות, פגיעות, אובר־רגישות והמון לב”.

“בהתחלה לא הבנתי את הדמות הזאת”, מודה אביטל. “איך אפשר לשחק מישהי שצריכה לבחור אם להיות אמא לילד שלה או לחזור לאהוב נעוריה, כי זו האמת שלה? כשיש ילד, האמת שלך לא רלוונטית. את צריכה ללכת הביתה לעשות שניצלים”.

תומר אפלבאום

אין שום דבר שעשוי להצדיק פירוק משפחה?

“אם יהיה לי בעל אלים אני אתגרש, אבל אני משרתת של הילדים שלי. כשיש לך ילדים אתה מבין שאתה לא לבד, שיש לך סיבה וערך: לגדל אותם להיות אזרחים טובים. ואני אמא קשוחה, שלא תחשוב. הם אוכלים מסודר, מנומסים, מבקשים רשות לקום מהשולחן. כשיהיו בני 25 הם יצטרכו להתחרות על עבודה עם סינים והודים שבאים מדורות של עבודה קשה, שלא לדבר על להגשים את החלומות שלהם, ואני צריכה שיהיו להם הכלים המתאימים: חריצות, משמעת, נימוס, כבוד לאחר וצניעות לצד אגו בריא”.

למדת את זה מההורים שלך?

“הילדים שלי מקבלים את זה בסגנון קצת אחר ממה שאני קיבלתי, כי ההורים שלי היו בני 21 כשנולדתי, היפים שלמדו בבצלאל. אמא שלי רצתה להמשיך בלימודים אז היא לקחה אותי לכיתה וגדלתי שם. אני רוצה להיות מאוד הורה, אחראית ולא קוּלית. אני רוצה לחיות את מה שאני רואה מולי, וגם אין לי פה את הדודה שתבוא לשתות איתי קפה, או סבתא וסבא שאני יכולה להיעזר בהם. אני צריכה לעשות הכל לבד, ואני גם לא מוכנה שאף אחד ישכיב את הילדים לישון חוץ ממני. כל כך נלחמתי בגופי ובנפשי להגיע לזה, אז בוודאי שאני לא רוצה להחמיץ את זה. אמהות זה צורך, צורך ללטף אותם ולעשות להם שוקו”.

לצ’רלס אין צורך דומה? למה אתם לא מתחלקים בנטל ודווקא את נאלצת לזנוח את הקריירה לתקופה?

“כי הוא מרוויח יותר כסף, והוא לא יכול להרות, וגם היה ברור שזה הדבר הכי חשוב בחיי. אם לא הייתי מוצאת בעל, סביר להניח שהייתי עושה את זה לבד. אז שיא הקריירה שלי לא יקרה עכשיו, כשאני מגדלת שני קטנטנים. נשים מבשילות בקצב אחר, ובגיל 50 אעשה מה שאני רוצה. עד עכשיו עשיתי רק חימום קל, והוא הצליח. מכאן מתחילה הדרך”.

בינתיים הקריירה של רנדולף דוהרת. HBO רכשה את זכויות הפקת הפיילוט לסדרת הריגול שכתב, “The Missionary”. הסדרה, שלפי דיווחים באינטרנט ‏(אביטל חוששת להסגיר פרטים‏) עוסקת במיסיונר אמריקאי בברלין בתקופת המלחמה הקרה, צפויה להצטלם באירופה בתחילת השנה הבאה, ולשם כך תעקור לשם לכמה חודשים המשפחה כולה.

למה צ’רלס לא תופר לך תפקידים?

“היה שלב שחשבנו לפתח משהו, אבל בשביל להתפרנס הוא צריך לכתוב לאחרים. וגם בסדרה הזאת אולי יהיה לי איזה תפקיד. סביר להניח שמתישהו זה יצוץ”.

לא חוששת שיגידו במקרה כזה שזכית בתפקיד רק בזכותו?

“בחרתי לשרת אותו, אז שבזה לא אשרת אותו?”

לצילומי העונה השנייה של “חטופים” בישראל כבר הגיעה אביטל בלעדיו, מלווה רק בבנה. “צ’רלס היה צריך לסיים תסריט והתחיל בליהוק לפיילוט, אבל זה לעולם לא יקרה שוב. היה לי נורא קשה רגשית להיות פה שישה שבועות בלעדיו. רציתי משפחה, זה חלק מהעניין”.

הכובד הרגשי של הסדרה לא הקל עליה. “אי אפשר לשחק משהו כואב בלי לכאוב”, היא אומרת. “הרגש שמחצינים במשחק הוא תמיד אמיתי, גם אם מה שמסביב דמיוני. ובמקרה של ‘חטופים’, הדברים האמיתיים גם היו סביבנו. כבנאדם יוצר, אין לי התחלה וסוף. אני מתמסרת, ותפקיד זה לא קופסה, שנכנסים אליה ויוצאים ממנה. הלוואי. אבל זו עבודה, ושחקנים לומדים ללחוץ על און ועל אוף ולחזור הביתה ולתפקד, גם אם זה מחלחל.

“וגם אם היה לי קשה”, היא מוסיפה, “יש לי אחריות בחיים. אני אשת מקצוע, וגם אמא מקצועית. אם לא היה לי בית אולי באמת הייתי נסחפת למערבולת ונכנסת לדיכאון, אבל היום יש לי קרקע יציבה לנחיתה. זו השפיות. כשלא עבדתי, זה לא שלא עשיתי כלום - הכנתי את הדשן האורגני לקרקע הזאת שעכשיו אני יכולה לעמוד עליה”.

doron.halutz@haaretz.co.il

Brooke Williams


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#