בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופרים וגנבים

מסע בעקבות ההיסטוריה של הגניבה הספרותית

העתקה וזיוף היו מנת חלקה של האמנות מאז ומעולם, אבל לא תמיד נחשבו לפשע שיש עליו תג מחיר. מה הוביל לשינוי ביחס לפלגיאט, כיצד התגוננו מפניו ומי היו המעתיקנים המפורסמים ביותר?

18תגובות

יונה וולך לא היתה הראשונה שהתלוננה על כך שגונבים לה שירים מהראש. השימוש המוקדם ביותר במילה פלגיאט ‏(שמשמעותה בלטינית חטיפה‏), כדי לתאר גניבה ספרותית, מופיע כבר במאה ה–1 לספירה אצל המשורר הרומי מרטיאליס, המתלונן על כך שמשוררים אחרים “חוטפים את חרוזיו”.

הפלגיאט, שלפי מילון וובסטר הוא “שימוש במילים או ברעיונות של האחר והצגתם כשלך”, חדר אל האנגלית במובנו האמנותי כבר ב–1601 - במילונו של מר בן ג’ונסון המכובד, אך כאז כן היום, הגדרת הפלגיאט, חוקית ואמנותית כאחד, נותרת חמקמקה וקשה להוכחה.

הפלגיאט הוא אח לזיוף, בן דוד להומאז’, חבר בשבט נרחב הכולל גם את הפרודיה, הציטוט האירוני, ההדהוד, הרפרור המוכמן, האינטרטקסטואליות ועוד כהנה וכהנה קרובים ורחוקים, חלקם שייכים לענף הפלילי של המשפחה, כמו הפרת זכויות היוצרים, וחלקם טהורי דם, רמי יחס ומתהדרים בכסות אמנותית לעילא ולעילא. הוא מוגדר כפשע ‏(חמור עוד יותר מהפרת זכויות, שפגות בשלב מסוים. הפלגיאט לא‏), כחוסר מוסריות וכתועבה יצירתית, אך השימוש בדודניו הספרותיים חיוני כאוויר לנשימה ליצירה, שהמחזור, השכתוב והסיפור־מחדש היו ויהיו תמיד חלק מהותי בה.

ג'ונתן וונק

במרוצת העידנים פיתחו אמנים דרכים מתוחכמות להפוך את יצירתם לבלתי ניתנת להעתקה ולחיקוי. משוררים בימי הביניים עשו שימוש נרחב ומרשים באקרוסטיכונים, שבהם צירוף האות הראשונה בכל שורה מאיית את שמם, תוארם ועוד. אחד המפוארים שבהם מגיע מהמאה ה–11 ומצהיר: “מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ”. זה אינו מפתיע, לאור העובדה שהיהדות תמיד האמינה בחשיבותו המכרעת של הקרדיט, וטענה כי “המביא דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם” ‏(אמרה המופיעה בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, מפי רבי אלעזר בשמו של רבי חנינא. ועכשיו בואו נראה אם זה עובד...‏).

הניסיונות להגן על זכויות היוצרים, כמו גם על רעיונותיהם ומילותיהם, הפכו למשמעותיים בעקבות שתי המצאות גדולות - הייצור ההמוני והרומנטיקה. עד אותה העת אמנים דורבנו פעמים רבות לחקות את “הגדולים”, הקלסיקונים של ימים עברו. העתקה נחשבה לצורת ביטוי קבילה ופעמים רבות הוזהרו אמנים שלא לפגום ביצירותיהם של רבי האמנים של העבר בהמצאות עכשוויות. הייצור ההמוני הפך את הגניבה הספרותית, הזיוף וההעתקה לפעולות שיש להן תג מחיר ומשמעות כלכלית, שקיבלו משנה תוקף לאחר הגדרת ה”פטנט” וה”קניין הרוחני” בחוק.

הרומנטיקה, מצדה, החדירה אל תוך האמנות מושגים כמו “השראה אלוהית”, “סגנון” ו”מקוריות”, שעד אז לא שיחקו בה תפקיד מרכזי. היצירה האינדיבידואלית קיבלה תוקף כמעט דתי, וגניבתה נתפסה כחילול הקודש. אך בהיעדר הגדרה חוקית ומוסרית ברורה, מצאו את עצמם יוצרים רבים ללא הגנה מפני חילול שכזה. במאמרו “’גנב, גנב!’ גניבות ספרותיות בתיאטרון ואחריתן”, מביא דוד אסף את סיפורו של אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היידי, שנפל קורבן לפלגיאט ‏(או בלשון התקופה, “דבר עתיק”‏) תחת הנימוק שאין זו גניבה ספרותית, אלא תרגום לעברית של יצירתו, המבטל את זכויותיו עליה ‏(או פארטייטשט און פארבעסערט, כלומר “מתורגם ומשופר”‏). במכתב קורע לב מ–1897 הוא מקונן, “מציגים את המחזות האלה בלי רשותי ובלי גם לשאול את פי, עוד יתרה עשו וימחו את שמי מספרי אשר כתבתי... על כל אלה אני קורא חמס”!

אותם כלי הקודש שבהם נשמרו מכל משמר הסגנון, המקוריות וההשראה של המאה ה–19 נופצו בעליזות במאה ה–20 עם עליית הפוסטמודרניזם, שהשתמש ברסיסים כדי ליצור קולאז’ים. גורלה של יצירת האמנות בעידן השעתוק היה להפוך עצמה לחומר ביד היוצר, להשתכתב, להסתפר מחדש, להתחפש. כך הפך הפלגיאט לגיבור תרבות, ולבסוף לגיבור ספרותי.

ב”נואר”, ספר הסייברפאנק האפל של קיי. וו. ג’טר, גנבים ספרותיים ומפרי זכויות יוצרים נידונים לעינויים מפלצתיים, בעוד שב”מוות בחוג לספרות” של בתיה גור, מהווה הפלגיאט מניע לרצח. ב”כשתפגשי זר גבוה ומסתורי” של וודי אלן, גונב סופר את יצירתו של חברו, השרוי בתרדמת, ואילו ת’רזדיי נקסט, הבלשית הספרותית של ג’ספר פורד, חוקרת מקרים חמורים של העתקה ושוד דרכים ספרותי בעולם חלופי.

גם “המילים”, סרטם הראשון של בריאן קלאגמן ולי סטרנתאל, המוקרן כעת בבתי הקולנוע, מציב גניבה ספרותית כמנוע העיקרי לעלילתו תוך שהוא מהדהד מאורע אמיתי, שבו אשתו הראשונה של המינגוויי איבדה מזוודה ובה סיפורים שלו. “המילים” אינו מתייחס ישירות למקרה הזה, אך שוזר סיפור דומה שבו מוצא סופר כושל כתב יד בתוך מזוודה ישנה, ומפרסם אותו כשלו.

ג'ונתן וונק

אל תירו בי

עם המואשמים בפלגיאט ניתן למנות יוצרים קאנוניים כסטנדאל לצד אושיות תרבות כהלן קלר, שלאחר שהואשמה בגניבה ספרותית בצעירותה החליטה להתמקד ביצירה אוטוביוגרפית, כדי לדעת בביטחון שהיא מקורית. ג’יי. קיי. רולינג הואשמה והאשימה בגניבה ספרותית ‏(ובהתאמה, זוכתה וזכתה‏), דן בראון נתבע פעמיים על גניבה ספרותית ב”צופן דה וינצ’י” ואיאן מקיואן הואשם על כך שהשתמש בזיכרונותיה של אשה בשם לוסילה אנדרוז, בספרו “כפרה”.

גם ישראל ידעה מקרי פלגיאט, כמו סיפורו המוזר של משה אלברט, חבר קיבוץ עין החורש ומחזאי חובב, שהואשם ב–53’ על כך שגנב את מחזהו “אל תירו בי” מלא אחר מאשר בוריס ויאן, הסופר, המשורר ונגן הג’אז הצרפתי. ועדת התרבות של הקיבוץ זיכתה את אלברט, אך החוויה זיעזעה אותו, כפי הנראה, והוא נטש את התיאטרון והתמסר בלהט לגידול בוטנים. מקרה נוסף הוא זה של שפרה האפרתי, שעמדה להוציא לאור ספר המשך ל”חסמב”ה” של יגאל מוסינזון, שבו גיבורי החבורה הם “קשישים נטושים, זועמים ופגועים”, ושבו מופיעה דמותו של מוסינזון עצמו בתפקיד אורח. את אלמנתו זה לא הצחיק.

ב–2007 פירסמה מארי־פייר קוט, נערה קנדית בת 12, את ספרה “לורה בת האלמוות” לקול חצוצרות יחסי ציבור נלהבות, שהיללו את גילה הצעיר ומקוריותה הרבה. אך שלושה חודשים לאחר צאת הרומן הופיע מאמר בעיתון “לה פרס” שהצביע על “דמיון מטריד” בין עלילת הספר לזו של הסרט “איש הנצח”. כשהספר התגלגל לידיו של צרפתי בשם פרדריק ג’ורג’, התברר מדוע. 99% מתוך הספר הועתקו ישירות מפאן־פיק ‏(ספרות חובבים‏) של הסרט בשם “אש ורוח”, שפורסם על ידו ברשת כחמש שנים קודם לכן.

קוט הודתה בגניבה, אבל הדלת שפתחו כותבי הפאן־פיק נותרה פתוחה. האם ספרות החובבים עצמה, העושה שימוש נרחב ולעתים נועז ומיני בחומר המקור, אינה מהווה סוג של פלגיאט? כל עוד היתה התופעה מוגבלת לחלל הווירטואלי, המערב הפרוע של חוקי זכויות יוצרים וקניין רוחני, נטו רוב הסופרים להעלים ממנה עין, שכן מדובר היה בחובבים הכותבים לחובבים, ללא מטרות רווח וללא כוונות לפרסום מסחרי. אבל אז הגיעו ל”א ג’יימס ו”50 גוונים של אפור” והרעידו את אמות הספים של אותה הסכמה שבשתיקה.

הספר, שבמקורו היה פאן־פיק לסדרת “דמדומים” של סטפני מאייר, נותר דומה ב–89% לגרסת החובבים שכתבה ג’יימס ‏(לפי תוכנה לזיהוי פלגיאטים‏), כך שלמעשה מדובר בשכתוב של עיבוד ליצירה מקורית.

האינטרנט, אותו סְפָר חדש ועצום, מציב שלל בעיות בפני כותבים ויוצרים. מרחבי הרשת טומנים בחובם סכנות החורגות מתחום הפאן־פיק, שהיא תופעה ותיקה יחסית. ממים, התפשטות ויראלית, טוויטר ועוד ערוצי הפצת תכנים ורעיונות, יוצרים זרם שוצף של מידע, שלעתים הופך לכמעט תת־הכרתי. ציטוטים משתכפלים בלי סוף עד שהם מאבדים את זהותם וסימולקרות צצות ללא הרף. מה יהיה גורלו של הפלגיאט בעולם חדש ומופלא זה? והאם משפט זה הוא מחווה להאקסלי? גניבה משייקספיר? חפשו בוויקיפדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו