טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין עגנון לפרוסט: זיכרון מאושר

אין ספק בהשפעתו של "בעקבות הזמן האבוד" על ש"י עגנון, ועל הרומאן "אורח נטה ללון" במיוחד. אבל נדמה שעגנון הלך בדרכו, בדרך שונה לחלוטין. פרק שני משלושה

תגובות

נקודות מגע בין יצירתם של שני סופרים שונים, אפילו הסתמנה בבהירות מספקת,
אין בה כדי ללמדנו דבר של ערך כל עוד היא אינה משמשת נקודת מוצא להצגות שאלות
המסייעות בהבנת היצירה הייחודית של כל אחד או גם של אחד מן הסופרים המעומתים. אבל מה הן השאלות שאנו יכולים לשאול בעקבות קריאת הקטע הקצר מתוך "אורח נטה ללון"? מה נוכל ללמוד מן הדמיון המסוים בין העוגיות של פריידה ה"קיסרית" לבין אלו של הדודה לאוני? הלימוד והשאלות המתבקשות ממנו יכולים להתחיל בקריאה שהויה של הקטע עצמו לשם בירור מה שיש בו ומה שאין בו.

הוא עוסק ללא ספק באותו זן של memoire involontaire שעליו מדבר פרוסט; אבל
הוא מציג את הזיכרון מן הסוג הזה ואת הגירוי שעורר אותו (ריח העוגיות) לא רק
בקיצור לעומת תיאורו הארוך והמפורט אצל פרוסט, אלא גם באורח דיאלקטי יותר, כדרכו
של עגנון, הנוטה להציג מציאות בדרך של ברירה או ניגוד (דוגמאות אקראיות מהפרקים
הראשונים של "אורח נטה ללון": "החזן לא האריך בתפילה או אולי האריך, אלא שאותה
תפילה תפילתי הראשונה היתה בעירי" וכו'; "נר החיים האיר לתוך חדרי או אולי לא
האיר אלא שנדמה לי שהוא מאיר"; "נתקרבו המתפללים אצל החזן והקיפו את התיבה
במחזוריהם, לקלוט קצת אור מן הנר שדלוק שם. אפשר שראה אותם האור ואפשר שלא ראה אותם, מכל מקום קפץ כנגדם" וכיוצא באלה למאות. תופעה זו, החודרת לכל פינות המרקם הסיפורי והתיאורי בכלל כתביו של עגנון וב"אורח נטה ללון" במיוחד, עדיין לא אובחנה על ידי חוקרי עגנון, והשתמעויותיה מרחיקות הלכת גם מעבר לתחום הסטיליסטי לא נבדקו).

עגנון מקצין את תיאורו של הזיכרון המתעורר בכוח הריח ומציג את הריח כישות עצמאית
בעל יכולת תנועה ואפילו רצון משל עצמה. בעוד פרוסט מתרכז כולו באופרציה
הקוגניטיבית של הזיכרון כפי שהיא מתנהלת בתוך המרחב המנטלי של האיש הזוכר, הרי
עגנון מדבר על ריח העוגיות הזכור מן הילדות כעל משהו ש"כיוון שבא אליך מיד אתה
משתנה", כאילו הריח הוא שכיוון את עצמו ו"בא". האופרציה נחלקת כאן לשני חלקים,
האחד אקטיבי וחיצוני לתודעה ("כיוון שבא אליך") והשני מתרחש בתוכה ("מיד אתה
משתנה"). מהצד האחר, כבר בתחילת דבריו מציג עגנון את העמדה שאינה מייחסת כל ממשות לריח, "שאינו עצם ואינו גוף". כפילות זו אופיינית לרוב האזכורים של הריח בסיפור, שבהם הריח "בא", "הולך", "לוקח" "נכנס", מחולל באדם שינוי; עם זאת מתעוררת באדם גם מעין התנגדות לאותו שינוי שנגרם על ידי משהו שאיננו בבחינת "גוף" ואין בו ממשות; או שעגנון מנסח את תיאור השינוי בצורה המאפשרת את הקריאה כפולת הפנים שלו. למשל, "ריח הטהרה" העולה מן המים ומעורר במספר את יראת השם של ימי הילדות, יכול להתפרש גם כריח של מוות, מות האב, מות הילדות, מות הילד שבגר ונעשה לגבר; שהרי מי טהרה הם המים שבהם רוחצים את גוויית המת לפני קבורתה. פחות משלושה עמודים לפני הסצינה על הסטריפא הופיעה בפרק הראשון של הרומאן הבאר של המלך סובייסקי, שהגיבור-המספר נתקל בה ברגע כניסתו אל עירו. זו עודנה ניצבת ברחבת העיר, אלא שהרחבה נעשתה ריקה מאדם, שלא כבימי הילדות, והבאר "נובעת מים ושופכתם לרחוב, כדרך ששופכים מים בשכונת המת".

כפי שכבר נרמז, עגנון מסמיך הצגה ניגודית זו של הריח על הוויכוח התלמודי המסועף
בעניין ממשותו וכוחו של הריח. התלמוד אמנם מודה שהריח הוא אותו דבר "שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו" (ראו בעניין זה, המסתמך על פסוק התהלים "כל הנשמה תהלל יה", במסכת עבודה זרה סו, ע"ב, במסכת ברכות מד, ע"ב ובמקומות רבים אחרים); אבל מכאן ואילך נחלקים החכמים בשאלה אם הריח הוא בבחינת "מילתא", דבר שגם הגוף חייב להתחשב בו (ראו בעניין זה בעיקר המקור במסכת ברכות). אם נקרא בזהירות את הטקסט של "אורח נטה ללון", המציין תכופות את ריחותיה של העיר שבוש, נראה שהמספר מקבל את הגירסה השלילית, היינו, שהריח איננו בחזקת עצם "גופני", ועם זאת הוא מסתמך גם על הגירסה החיובית בתאור השפעתו של הריח על הנשמה. כך הדבר בכלל תיאורי הריח בסיפור, לרבות אלה שיש בהם משום "אפוקי לדינא", כלומר תוצאות הלכתיות מעשיות, כגון בתיאור העמידה על גשר נהר הסטריפא.

הרי אילו היה ריח המים בבחינת "מילתא" לכל דבר, אסור היה לאדם שומר מצוות לעמוד
על הגשר ולמלא בו את ריאותיו כדי "לפשר את הצמאון", כלומר להמעיט את צער הצום
המחויב על פי דיני החג משום "ועיניתם את נפשותיכם". אם המספר מתיר לעצמו את ריח
המים ומעיד גם על אביו שהיה נוהג בעצמו היתר דומה, משמע הריח אינו "מילתא"
מבחינתו. עם זאת, הוא אינו מכחיש את השפעתו הרוחנית-הנפשית של הריח המחזירה אותו לילדותו בצל כנפי אביו. הדיאלקטיקה הזאת, שמקורה בחשיבה היהודית ההלכתית, מעידה על כך שהסופר ניגש לעניין הריח והזיכרון הבלתי רצוני שהוא מעורר ובידו כלים שונים מאוד מכליו הפסיכולוגיסטיים הדקים והמעודנים של פרוסט. יתר על כן: היא מלמדת על איזו ספקנות מוטבעת, המוצאת את ביטויה בצורך לבדוק כל תופעה מצדדיה המנוגדים. כך עגנון לא יכתוב לעולם על ריח וטעם ושאר רשמי החושים דברים נלהבים כאלו שכתב עליהם פרוסט, שעה שהעניק להם מעמד קוואזי-מטאפיסי: "במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים, יותר עזים, יותר על-חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תלי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון".

הזהירות והספקנות הללו מסבירות במידה רבה את הקיצור הנמרץ האופייני לתיאורי
התעוררות הזיכרון באמצעות הריח והטעם בכתבי עגנון; קיצור המשווה לקטעים אלה אופי
בלתי פרוסטיאני בעליל. הבה נזכיר לעצמנו: פרוסט התקדיש להתעוררויות הזיכרון הבלתי
רצוני עמודים רבים של תיאור מפורט, התומך בטענתו של ולטר בנימין, שהיזכרויות אלו
קובעות את "דגם האריגה" ו"אחדות הטקסט" של "בעקבות הזמן האבוד" ומהוות את ה"פעולה הטהורה" (actus purus) שלו.

לדוגמה: התעוררות הזיכרון הבלתי רצוני של ימי קומברה באמצעות התיווך של עוגיית
המאדלן תופס כארבעה עמודים שלמים. המספר עוקב בדקדקנות אנליטית של מדען ¬ דקדקנות שאינה נכנעת לעולם לדחף הדילוג, הסלקציה והסיכום בטרם מועד ¬ אחרי המהלך המתואר.

בטכניקה המיוחדת לו (אבל לא למספרי "זרם התודעה", שרובם שונים עד מאוד בכתיבתם ממנו) הוא מערב שחזור חושיי דק-מן-הדק של אותה התעוררות עם שיח מסאי-דיוני, שמכוחו הוא מחלק את המהלך לשלביו השונים. לאחר עצם הקביעה שהטעימה מעוגיית המדלן אגב שתיית תה עוררה בו איזו נהייה עמוקה, שמתחילה לא היתה מחוורת לו כלל, הוא בונה את הניתוח והתיאור של הנהייה זו קומה על גבי קומה.

תחילה בא תיאור "הרעד הראשוני". בשבריר שנייה משתנה אצל מרסל עצם תחושת ההימצאות בתוך המצב האנושי. מה שאצל עגנון מסתכם בחמש המלים "כיוון שבא אליך, מיד אתה משתנה", מתפרש אצל פרוסט על פני פיסקה שלמה השואפת לסיכום היפרבולי: "חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף". מרסל נתקף ב"ששון", המוציא אותו משיגרת המועקה האקזיסטנציאלית ומעניק לו תחושה של התגלות, מעין אפיפניה דתית, ושל התגברות על המגבלות האנושיות. אלא שעדיין אין הוא יכול לסמן קשר בין התגברות זו לטעם התה או העוגית; וטעימה ולגימה נוספות אינן משנות מצב זה של חוסר בהירות.

בשלב השני הגיבור כבר מבין שהאמת הכמעט-דתית שהוא מחפש אינה מצויה במזון ובמשקה כשלעצמם, אלא היא טמונה בו בעצמו, באיזה חיים מנטאליים שהתעוררו בו ואת טיבם עליו לברר לעצמו. כך נעשה שלב זה לשלב הניסיון האינטלקטואלי התקיף אך העקר להגיע אל מקור התחושה המופלאה בכוח "זיכרון התבונה", הוא הזיכרון הרצוני, ניסיון המסתיים בכישלון חרוץ. לא זו בלבד שמרסל אינו מצליח לאחוז בזנב הזיכרון המעורפל, אלא שהמאמץ השכלי גם מכלה בו, או כמעט מכלה בו, את התחושה הייחודית שבגינה החל המהלך כולו. הוא קובע: "עכשיו איני חש כלום". הזיכרון שקע, והמועקה האקזיסטנציאלית שבה והשתלטה על התודעה.

אלא שאז, בשלב השלישי של המהלך, שב הזיכרון ונגלה, כאילו מעצמו וללא שום מאמץ.
נזכרים בוקרי יום ראשון בקומברה של הילדות, הדודה לאוני, חליטת פרחי התרזה שלה,
העוגיות וכל השאר. אלא שהזיכרון, בכל מוחשיותו, עודנו קפוא ומוגבל. העוגיות עודן
"רדומות"; אבד להן "כוח ההתפשטות", היינו כוח ההחייאה לא רק של זכר טעמן אלא של
החיים שהתנהלו סביבן, כלומר, של כל זיכרונות קומברה וחיי מרסל הילד בה.
ה"התפשטות" הזאת עתידה להתרחש רק בשלב האחרון, שעתיד להגיע לאחר שמרסל מניח לעצמו לשהות ארוכות במחיצת הטעם והריח. הם, כאמור, ה"נשמות" הזוכרות, מחכות, מקוות ונושאות "על נטף אוורירי" את המבנה האדיר של הזיכרון החי.

עכשיו נכנס מרסל לעולם זיכרונות הילדות כאילו היה עולם חי ונושם. אמנם בכך עדיין
לא הגיע המהלך לתכליתו, היינו, לתשובה על השאלה מדוע "עשני זיכרון זה מאושר עד
כדי כך". אליה מגיע המהלך רק אחר שעשה "דרך רבה" נוספת, דרך כמה אלפי עמודים של שבעה רומאנים, שמקיפים שלל עצום של התנסויות אישיות וחברתיות. כל אחת מהן זוכה לאותה מידה של תיאור-ניתוח מתמשך-מתארך ללא חשש מפני ה"שעמום", שגם עליו מדבר בנימין כעל חלק אינטגרלי מן האטמוספירה הפרוסטיאנית. לעמידה על מקור האושר מגיע מרסל רק כשהוא מבין באורח מוחשי, פיסי ואינטלקטואלי כאחד, את הפוטנציאל המטאפיסי של הזיכרון בשעה שהוא מוטבע בעיצוב האסתטי הנאמן לו והמממש אותו, היינו ביכולתו של האדם לגבור על המוות והכיליון באמצעות העיצוב האסתטי של הזיכרון.

תיאור זה, הנעדר כל מקוריות כשלעצמו - התהליך שתואר נותח מאות פעמים, מנקודות
מוצא שונות, בידי קהילת המומחים לפרוסט - דרוש לא לשם הבנת פרוסט, אלא לשם הבנת ההבדל בין עגנון לפרוסט, כלומר, לשם הבנת עגנון. ברור שסולם הערכים וסדר
העדיפויות שעליהם מושתת מפעלו הרוחני-האמנותי של עגנון שונים לגמרי מאלה של
פרוסט. אם המספר של "אורח נטה ללון" מסתפק בתיאורים קצרים כל כך של פעולת הזיכרון הבלתי רצוני, וכל מה שאצל פרוסט הוא ממושך, מלא לעייפה, תהליכי, חושני
ואינטלקטואלי בעת ובעונה אחת, הוא אצל הסופר האחר סיכומי, מכליל, חולף, הרי זה לא
מפני שעגנון קצר יד בהשוואה לסופר היהודי-הצרפתי הגאוני, אלא מפני טעמים אחרים.

הצגת עניין זה בכל חריפותו היא תנאי להבנת המודרניזם של עגנון. הוא לא הלך בדרכו
של פרוסט ובדרכם של מספרים מודרניסטיים גדולים אחרים, שהעמיקו והרחיבו בתיאור
הרצף של החישה והקוגניציה ¬ סופרי "זרם התודעה", בעלי "הרומאן החדש" בצרפת של
שנות החמישים, אנדריי ביילי, וירג'יניה וולף, פוקנר, ובספרות העברית א"נ גנסין
וס. יזהר; גנסין העמיד את כלל העלילה של הנובלה הגדולה האחרונה שלו, "אצל", על
הדינמיקה של התעוררות הזיכרון הבלתי רצוני. עגנון פנה לדרך אחרת לגמרי, שלא היתה
כרוכה בוויתור על פירוט מלא עד כדי "שעמום" בעת שפירוט כזה נראה לסופר נחוץ. כך,
למשל, בבניין המחשבות והאצוסיאציות הטקסטואליות של רבי יודיל חסיד ב"הכנסת כלה", או בפירוט החקירות הכמו פילוסופיות של הכלב בלק ב"אורח נטה ללון", או בהיצמדות לשפע הווריאציות של האובססייה הארוטית של מנפרד הרבסט. פרוסט פירט כל כך בתיאור התעוררות הזיכרון הבלתי רצוני מפני שלזה נודעה במחשבתו חשיבות שאין לה שיעור.

עגנון קיצר והכליל, לא מפני שהתכחש לפעולת הזיכרון הזה, אלא מפני שלא ראה בה
היפעלות נפשית מסוג חשוב באמת.

החלק השלישי והאחרון - בשבוע הבא.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות