טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספק ספקו של ריח

מושא ההתפעלות של עגנון אינו זכרי הריח והטעם, שעליהם נבנה המבנה האדיר של הזיכרון, אלא הלשון העברית, שהלמדן מגלגל בה בהקיץ ובחלום. פרק שלישי ואחרון על זיקתו של עגנון ל"בעקבות הזמן האבוד"

תגובות

אכן, מצויים בכתבי עגנון קטעים רבים המעידים על כך שהסופר התייחס אל הזיכרון
הבלתי רצוני לא רק בספקנות אלא אפילו בהיתול. את אלה אפשר לגלות בעשרות קטעים המתארים כיצד הזיכרון הזה מוליך לא לאמת אלא לטעות - אינפורמטיבית ואינטלקטואלית. למעשה, כלל "אורח נטה ללון" מהווה, ברבדים ההגותיים והאידיאולוגיים שלו, ניתוח מפורט של טעות כזאת, הטעות הגלומה בעצם הניסיון לעסוק בעבר כשהוא מנותק מן המחשבה על העתיד. כבר בפתיחת הספר, בקטע של העמידה על גשר הסטריפא, מתברר טיבה של טעות זו. כזכור, אמורה העמידה הזאת אגב מילוי הריאות ב"ריח המים המפשרים" להביא לתחושה בזרימתו הבלתי חוזרת של הזמן, וממנה לידיעה כי אין לאבד אפילו יום אחד בדחיית החרטה על החטאים וניסיון התשובה. עגנון חוזר כאן בנוסחה מוסרנית-דתית משלו על המימרה העתיקה של הירקליטוס, בעניין מי הנהר, שאי אפשר לטבול בהם פעמיים: "הרי המים הללו שנראים לך עכשיו עדיין לא היו כאן קודם לכן ולא יהיה אחר כן, כך יום זה" וכו'.

למעשה מביא הזיכרון הבלתי רצוני את הגיבור המספר למשהו מעין מסקנה הפוכה:
על רקע רחש המים הזורמים ובאווירתם המפשרת (הגיבור לא רק "שותה" את ריחם כדי
לרוות את צימאונו אלא גם "לועס" את אווירם כדי להשביע את רעבונו), דומה בעיניו
"שמיום שעמדתי כאן עם אבא זכרונו לברכה לא נשתנה כאן כלום ולא ישתנה כאן כלום עד
סוף כל הדורות" - מסקנה מוטעית ומכשילה, שרבות כמוה תבאנה לסדרת הטעויות הקומיות והפתטיות שטועה ה"אורח" לאורך סיפור שהייתו המתמשכת בשבוש. אגב, המסקנה נמצאת מופרכת מיניה וביה על ידי חבורה של צעירים הבאה מעברו האחר של הגשר, חוגגת את ליל הכיפורים בעישון סיגריות ובמזמוטי פלירט, והצללים שהיא מטילה מכסים ובולעים את צלו הבודד של האורח השקוע במחשבותיו הסנטימנטליות.

אבל הטעות שבה מדובר מסתמנת גם הרחק מעבר לתחומו של "אורח נטה ללון". למשל,
ב"תמול שלשום" מביא חוש הריח והזיכרונות שהוא מעורר את הכלב בלק לא אל האמת על דבר מקור צרתו וייסוריו, אלא, להפך, לסדרה של טעויות. לכאורה מי מורה נאמן לכלב
יותר מחוש הריח שלו? אבל חוש הריח מעורר זיכרונות סותרים, ולפיכך הוא אינו מורה
שום דרך, או שהוא מורה דרך שכולה טעות וכישלון. אמנם, חוש הריח מתפתח בבלק "עד
שהיה מריח ספק ספקו של ריח", אבל דווקא משום כך הוא אינו יכול להפיק מחוש זה
תועלת, כיוון שהזיכרון הבלתי רצוני של הריח אינו ניתן לשליטה: "היה נגרר והולך
אחרי הריח ואינו מגיע אצלו עד שריח אחר בא לפיו. וכיוון שאותו ריח בא לפיו, בא
ריח אחר ותופסו בחוטמו ומוליכו עמו. רץ לכאן, ריח אחר בא מכאן" וכו'.

תומר נויברג

בסופו של דבר, כשהכלב כבר שוקע לעומק שיגעונו, הוא מוותר לחלוטין על השיקול
השכלי וסומך אך ורק על חוש הריח, שבכוחו הוא מכיר את הצבעי שהמיט עליו אסון, את
יצחק קומר. אגב הסתמכות זו מגיע בלק לטעותו החמורה והנוראה מכל: האמונה שטעם דמו (שוב: ריח, טעם) של קומר הצבעי רק הוא יגלה לו את האמת שאותה נואש ממצוא בדרך השיקול המחשבתי והידע האינפורמטיבי. אבל טעם הדם כמו ריח רגליו של קומר לא יגלו לו דבר, אלא רק יביאו לנשיכה הגורלית, למותו של קומר ולהשתקעותו הסופית של בלק במצבו ככלב שוטה הנושך אנשים לתיאבון. "צריכה היתה האמת למלאות את הווייתו", קובע המספר, "ובסוף אין אמת ולא כלום".

העיסוק המבודח והספקני ביותר של עגנון בזיכרון הבלתי רצוני המודרך על ידי הריח
מופיע בחלק הרביעי של הרומאן "שירה", היינו החלק שכתיבתו לא הושלמה והוא נותר
בידינו בעירומו השָלדי. עירום זה לא מנע מהמחבר לשלב בסיפור בשלבו המתקדם הזה
דמות חדשה, מבדחת למדי: האחות לודמילה, אשה רכלנית וקלת דעת, שחשיבותה מבחינת העלילה של הרומאן היא בהיותה נושאת ידיעות מבית החולים, שבו עבדה גם האחות שירה, אלא שזה זמן רב שנעלמה משם ואף עמיתיה לעבודה אינם יודעים היכן היא ומהו שאירע בה. לודמילה זו החלה משום מה להזדמן תכופות לביתם של ההרבסטים, ודווקא בשעות הצוהריים היוקדות, שעות שבהם בני אדם מסודרים, ומה גם "יקים" כבעלי הבית, סועדים ופורשים למנוחה. לא ברור מה בדיוק היה הדבר שדחק בה להטריד את הרבסט והנריאטה אשתו בביקוריה. לא מן הנמנע הוא, שהיה זה יצר הרכילות שבה, שניזון מידיעות כלשהן בדבר קשר האישות הקצר שהתקיים בין הרבסט לחברתה לעבודה שירה, ועכשיו הוא מביא אותה לביתו של הרבסט כדי לרחרח שם, לפלוט מדי פעם הערה כמו-אקראית בעניין היעלמותה של שירה ולבחון את תגובותיו של המרצה המלומד, שמא אלו תסגרנה משהו ותכוונה את לודמילה למקומה ולמעשיה של שירה כעת.

מכל מקום, לודמילה מסבירה את ביקוריה ומנסה להצדיק אותם בטענה שהם אינם אלא פועל יוצא של דחף הזיכרון הבלתי רצוני. הזיכרון הזה, היא אומרת, מעורר בה "צורך נפשי" בלתי נשלט לפקוד את הנריאטה, ובדרך זו "לראות את עצמה צעירה בעשר שנים". מעשה שהיה כך היה: לפני עשור נסעה לודמילה ברכבת לחיפה, מופקדת על שלומה של נערה חולת נפש, שבבית החולים הוחלט לשלוח אותה לריפוי בקליניקה של פסיכיאטר חיפאי. בדרך השתעממה לודמילה (קרון הרכבת היה מלא גברות אשר "כאורח גבירות מודרניות" הרי הן "כובשות את פיהן" "כל זמן שאינן מכירות זו את זו"; כלומר, הן שותקות ואינן מטות אוזן לשיח של רכילות), ומחמת השיעמום נפלה עליה תנומה, שהנערה החולה ניצלה כדי לנסות לקפוץ מן הקרון ולשים קץ לחייה. מסע הרכבת הופסק באחת, ובמהומה שנוצרה התעלפה האחות המשגיחה ואיבדה את הכרתה. כשזו שבה אליה מצאה את עצמה נתונה בידיה הטובות של הנריאטה, ששיפשפה במי קולוניה את מצחה ואת "עורקי ידיה".

מאז, כל אימת שלודמילה נזקקת למי קולוניה, והיא, כנראה, נזקקת להם לעתים תכופות,
היא נזכרת בהנריאטה ובחיוך העדין שנמתח על שפתיה בעת ששאלה אותה, את האחות
המתעוררת מעלפונה, מה שלומה. או אז היא פשוט חייבת לראות את פניה של האשה הטובה, ואגב כך לספר לה חדשות מבית החולים. הנה היא, אפוא, כביכול פעולתו של הזיכרון הבלתי רצוני: ריח מי קולוניה, זיכרון ההתעלפות בקרון הרכבת, הצורך של לודמילה "לראות את עצמה צעירה בעשר שנים", הביקורים התמוהים והמרגיזים בבית ההרבסטים ושיחות הרכילות הממלאות אותם. מי שירצה יוכל לראות בסצינה זו שכתב עגנון בזיקנתו בדיחה מפולפלת על חשבונה של סיפורת התודעה ואולי גם על חשבונו של מרסל פרוסט ופולחן הזיכרון הבלתי רצוני שעליו השתית את מפעלו הסיפורי הענקי.

בדיחה אחרת, למדנית, כמעט סכולסטית, על חשבונו של הזיכרון המתעורר באמצעות חוש הריח כלולה בסיפור הקצר "חוש הריח" (משנת 1937). על פי הכותרת ניתן היה לדמות שהסיפור יעסוק בנפלאותיו של החוש הזה, העתיק והראשוני בין בחמשת חושי האדם, וזה הכרוך יותר מכל האחרים בזיכרונות הקדומים של הילדות. אבל למעשה הסיפור אינו עוסק לא בחוש הריח ולא בזיכרונות שהוא מעורר, אלא בדקדוק העברי ובזכרי המקראות והטקסטים המשתלשלים מהם, שמכוחם ניתן לקבוע תקנות וגדרים בשימוש המתוקן בלשון.

מעשה בסיפור שכתב המחבר פעם לכבוד חג הסוכות ובו השתמש בביטוי "הסוכה מריחה", כלומר, הסוכה מדיפה ריח. נטפל אליו אחד מן הבלשנים מתקני הלשון ומחפשי הטעויות וקבע שאין לומר הסוכה מריחה אלא רק האדם הוא המריח ריחה של סוכה, והמחבר טעה בלשונו ופגם ביופיה של העברית. הדבר הטריד את המחבר עד מאוד, והוא, מצדו, הטריד בו את כל מודעיו הבלשנים, שלא יכלו לומר לו אם אכן טעה או שמא לא טעה. עד שנתקל באחד מצאציו של הגאון מליסא ונזכר בסידור התפילות שהלה התקין. בלילה בא אליו הגאון בחלומו ובפנים מבהיקות הורה לו על הסידור שנשא בידו, וכשמיהר הסופר בבוקר לפתוח את הסידור מצא שם מיד את הכתוב: "פרחים המריחים לשמחת יום טוב". אחר כך מצא כתובים מעין זה גם אצל בעלי סמכות אחרים, ועל כולם רש"י, הפרשנדתא, אשר בפירושו לפסוק שיר השירים "מור ואהלות כל בגדותיך" כתב: "כל בגדיך מריחים כריח בשמים".

באותה שעה באה הסוכה ועמדה לנגד העינים "והריחה ריח ערב לפני", ומיד נחה דעתו של הסופר שלא פגם כהוא זה בלשון העברית, אשר שלא כשאר הלשונות שהן "הסכמיות", "בה ניתנה תורה ובה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו", היינו, היא לשון האל עצמו הקודמת לכל מעשה הבריאה (וראו בעניין זה הפרק העוסק בלשון העברית ב"הכוזרי" של רבי יהודה הלוי). הזיכרון הרצוני והבלתי רצוני, ההזיה והחלום כאחד, שירתו כאן לא את מי שמבקש לצוד את העבר ולשחזר את ילדותו, אלא את מי שמבקש לדייק בלשונו ברוח תלמידי החכמים האמיתיים.

מושא ההתפעלות של הסיפור אינם זכרי הריח והטעם, אותם שרידים מופלאים, על-חומריים כביכול, שעליהם נבנה המבנה האדיר של הזיכרון, אלא הלשון העברית ותקנתה הנמצאת לה בעזרת זכרי הטקסטים, שהלמדן מגלגל בהם בעירות ובשינה, בהקיץ ובחלום. מתרבות החושים לא נותר כאן כמעט דבר. הכל נבלע כאן בתרבות הטקסטים, שהיא זו שאוסרת ומתירה, מזכירה ומשכיחה; שהרי אלמלי היו נמצאים לסופר הסימוכין הטקסטואליים לא היתה הסוכה באה לפניו ומריחה אל תוך פניו, אלא היתה, עלובה שכמותה, נמחקת מן הסיפור שכנגדו יצא אותו מבקר. פסוקי המקורות ופירושיהם ופירושי-פירושיהם הם תכליתו של הזיכרון והטעם לקיומו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות