החלל שבתוך "למלא את החלל" - קולנוע - הארץ

החלל שבתוך "למלא את החלל"

"למלא את החלל" מספק רגעים יפים וסצינות אפקטיביות, וגם את המשיכה של החילוניות הישראלית אל הדת. אך כל-כולו רמיזות והימנעױות שאינן מאפשרות לו להיות יצירה בוגרת יותר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

כמה ימים אחרי פסטיבל הסרטים של חיפה, שבו צפיתי לראשונה בסרטה של רמה בורשטין "למלא את החלל", נתקלתי ברחוב במכרה, אשה חילונית, וזו סיפרה שהיא מצפה בקוצר רוח לצפות בסרט. "אני נורא אוהבת סרטים על דתיים", היא אמרה. אם כך, אמרתי לה, היא אכן תאהב את "למלא את החלל", סרט שממש מיועד לחילונים שאוהבים סרטים על דתיים.

למרות התשובה הנחרצת המשיכה ההכרזה הזאת של המכרה לרדוף אותי גם בימים שאחר כך. למה בדיוק היא התכוונה, ניסיתי להבין. ודאי לסדרות הטלוויזיה בנוסח "מרחק נגיעה" או "סרוגים", שעסקו במגזר הדתי והחרדי בעדינות, עם נופך רומנטי, ולא לסרטים התובעניים יותר שעסקו במגזר זה, כגון "חופשת קיץ" המצוין של דוד וולך או "עיניים פקוחות" הבעייתי של חיים טבקמן, שעד כה לא זכו להצלחה כלכלית (אחד מהללו, "המשוטט", סרטו הייחודי והמעניין של אבישי סיון, אף לא הגיע להקרנות סדירות בבתי הקולנוע). "המשגיחים" של מני יעיש, המוקרן בישראל כעת, הוא עד כה המצליח ביותר מבין הסרטים העוסקים בחברה הדתית, אבל אינני חושב שאליו התכוונה המכרה כאשר אמרה כי היא אוהבת סרטים העוסקים בדתיים.

למה איפוא התכוונה? לכך שהיא אוהבת את ההצצה לעולם סגור ואקזוטי, שהאסור מרובה בו על המותר ופועמת בו תחושה של מסתורין טקסי, והוא מאפשר לפיכך את יצירתן של מלודרמות סוחפות המספקות לא רק בידור אלא גם הכרה של האחר הנוכח כל כך במציאות הישראלית העכשווית. החילוניות הישראלית העכשווית נמשכת אל הדת, אינספור תופעות עכשוויות מעידות על כך, והנה בא הסרט שיספק את המשיכה הזאת בזהירות ובמיומנות מחושבות היטב.

ב"למלא את החלל" יצרה רמה בורשטין את הסרט שהגל הזה חיכה לו: סרט על חרדים שימצא חן בעיני החילונים, כי הוא כולל גם מידה של ביקורת על החברה החרדית, בעיקר ביחס למקומה של האשה בה, אך לא מנכר אותה; החברה החרדית מעוצבת בסרטה של בורשטין, בעזרת צילומו האקסצנטרי לעתים של אסף סודרי, כמוארת מבפנים. יש ב"למלא את החלל" רגעים יפים וסצינות אפקטיביות, אך יותר מכל הוא מממש, בהקשרו החברתי והתרבותי המסוים, את משמעות המושג להלך בין הטיפות.

זה מתחיל כבר במיקום. עלילת "למלא את החלל" מתרחשת בחברה החרדית בתל אביב. זו בחירה מעניינת שכן היא מייצגת תופעה ייחודית במציאות הישראלית ­ חברה חרדית החיה בשכנות ובדו קיום עם אחד ממרכזי החילוניות הישראלית, אזור רחוב שנקין ושדרות רוטשילד. כשלעצמי אני אוהב את המראה הזה של משפחות חרדיות הצועדות ברחוב לצד צעירים חילונים; יש בדו קיום זה, שאני מקווה כי ימשיך להתקיים, כדי לנסוך מידה של אופטימיות.

"למלא את החלל" צילום: ורד אדיר

הסביבה החברתית שבה הסרט מתרחש היתה יכולה לתרום לו איפוא רובד ייחודי. אך פרט לכמה שוטים מזדמנים מקריים אין בורשטין -­ וזו אחת ההחמצות של "למלא את החלל" ­- מתייחסת לייחוד זה. מכל בחינה כמעט, היה יכול הסרט להתרחש גם בשכונה בירושלים או בבני ברק -­ שלא כמו "המשגיחים", סרט שאינו חושש לאתגר את קהלו, המתרחש בבת ים על גבול יפו ומשתמש באתר זה כחלק משמעותי של העלילה.

לכאורה, אפשר היה לומר כי היבט זה של הסרט, המתרחש ברובו בחללים סגורים, הוא שולי. אך בעיני הוא מייצג את מה שמונע מסרטה של בורשטין להיות בעל חשיבות של ממש בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי: יש בעלילת הסרט אלמנטים פרובוקטיביים שהיה צריך לטפל בהם, הם נוכחים בסרט, אך בורשטין חוששת או אינה מסוגלת רגשית ונפשית לגעת בהם. וכך, אף שהתוצאה מעניינת, חסרה לה קומה נוספת ותת הטקסט שלה עמום.

אובססיה לא מפותחת

עלילת "למלא את החלל" מציגה את סיפורה של משפחת מנדלמן החרדית, משפחה אמידה ונחשבת בקהילה, שבתה הבכורה, אסתר (רננה רז), בהריון ראשון, ובתה הצעירה, שירה בת ה‑18 (הדס ירון), הגיעה לפרקה ויש למצוא לה שידוך. האם (עירית שלג) מקדישה את כל מרצה להשגת יעד זה ­- הסרט מתחיל בסצינה משעשעת למדי שבה האם ובתה סוקרות בהסתר את אחד המועמדים, שניצב במחלקה למוצרי החלב בסופרמרקט ולא עושה רושם אטרקטיבי במיוחד על אף אחת מהן. אך החיפושים משתבשים בעקבות אסון המותיר את יוחאי (יפתח קליין), בעלה האוהב של אסתר, אלמן ואב לתינוק ושמו מרדכי. ברור שבתום שנת האבל יהיה יוחאי זקוק לרעיה, שתשמש כאם לבנו היתום, ואמנם נמצאת מועמדת בדמותה של אלמנה החיה בבלגיה. אך פירוש הדבר הוא פרידה מהנכד, ואת זאת אם המשפחה אינה מוכנה לקבל.

הפתרון הוא לשכנע את שירה להשתדך ליוחאי, אף שעד לאחרונה היה בעלה של אחותה ואף שהוא מתואר כ"מבוגר". בסיפור שמתפתח מכאן יש כמה אלמנטים שאינם מפותחים דיים, אם בשל זהירותה של בורשטין ואם משום שאינה מסוגלת לטפל בהם. הראשון הוא האובססיה של אם המשפחה שלא להינתק מנכדה. אובססיה זו מוצגת כסימן טבעי לאהבתה של סבתא לנכד שנותר לה מבתה המתה, אך אילו טיפלה בה בורשטין באומץ רב יותר, ואילו תיארה את מורכבותו הרעיונית והרגשית של הלחץ שהאם מפעילה על שירה בתה כדי שתיענה לצורך שלה עצמה, היה לסרט עומק דרמטי ורגשי רב יותר.

הטריילר הרשמי לסרט "למלא את החלל"

והרי כדי למנוע מנכדה להתרחק מוכנה האם לוותר במובן מסוים על אושרה של בתה, מוכנה לצמצם את זהותה של הבת הצעירה בתוך נישואיה לתפקיד של אם בלבד. אילו היתה בורשטין נכונה לא רק לרמוז אלא גם לומר שזה לא ממש משנה, כי השידוך ממילא אינו קשור באהבה רומנטית, וכי שירה מוכנה מראש להיענות לצוויו, היתה לסרט מידה של חריפות שהיא נמנעת מלהעניק לו.

בורשטין מסתפקת ברמיזות ואינה מטפלת לעומק גם בכך שברתיעתה של שירה מנישואים למי שהיה בעלה האוהב של אחותה יש מרכיבים הנוגעים במערכות הכוח והשליטה במשפחה החרדית, מרכיבים בעלי מהות פרובוקטיבית ואפילו גוון פרוורטי מסוים. ומלבד זאת, מהו בדיוק התהליך הרגשי ששירה עוברת ביחסה להצעה וליוחאי עצמו? ומהו התהליך הרגשי שיוחאי עובר ביחסו להצעה ולגיסתו הצעירה והנאה? כנראה יש שם, בין השניים, התפתחות הדרגתית של משיכה ואפילו של אהבה הדדיות. אך גם כאן בורשטין רק רומזת, והרמיזה כה עמומה, שאין בסרט אותה מידה כה נחוצה של יצריות ואף תשוקה שהיתה מוסיפה לו נפח דרמטי ורגשי והופכת אותו ליצירה בוגרת בהרבה מכפי שהוא נראה כיום.

הממד הזה, אילו פותח על ידי בורשטין בתעוזה ובישירות, היה הופך את "למלא את החלל" לדרמה ולא למקבילה הקולנועית של רומן פופולרי המתרחש על רקע חרדי. כדי לממש יעד זה היה על בורשטין לחשוף את הכריזמה הטמונה ביפתח קליין (המגלם את יוחאי), שהפעם נותרת חבויה מתחת לבגדיו, לשטריימל שלראשו ולזקן המעטר את פניו וכמעט מונע מאתנו לזהותו. והיה עליה גם להפוך את שירה לדמות מורכבת יותר מהנערה הרגישה הניצבת במרכז הסיפור, אשר רצונותיה, לבטיה ותשוקותיה מוסתרות מתחת להופעתה המונוטונית מעט של הדס ירון המגלמת אותה. הדמות היחידה בסרט הפועלת על יותר מנימה אחת היא האם. זו הדמות המעניינת ביותר, בזכות עירית שלג המגלמת אותה, והסרט שייך לה.

השימוש ברמיזה הוא אמצעי דרמטי לגיטימי, ובלבד שישמש לחשיפה דווקא, ולא להימנעות, כפי שקורה ב"למלא את החלל". "למלא את החלל" הוא כל-כולו הימנעות שמטרתה ליצור סרט מעוצב בקפידה ובארשת אמנותית, ואופתע מאוד אם לא יזכה להצלחה גדולה. החלל שבתוכו הוא שמבטיח את הסיפוק שיעניק לקהליו השונים.

"למלא את החלל". תסריט ובימוי: רמה בורשטין; צילום: אסף סודרי; מוסיקה: יצחק אזולאי; שחקנים: הדס ירון, עירית שלג, יפתח קליין, חיים שריר, רננה רז

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ