שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפור חייה הדרמטי של פרופ' חמוטל בר יוסף

היא החלה בקריירה אקדמית מפוארת אחרי גיל 40 והפכה לאחת הדמויות הבולטות בשדה הספרות העברית. כעת, משיצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה, חמוטל בר יוסף מספרת על הילדות בצל השכול, נישואיה הכושלים למחזאי יוסף בר יוסף והבן שהתאבד, ומגלה שאפשר להתאושש גם מהגרוע מכל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

הפגישה עם פרופ’ חמוטל בר יוסף התקיימה כמה ימים לפני ראש השנה. באוויר הירושלמי ההולך ומצטלל מן הקיץ אפשר היה לחוש בתכונה של לפני החגים ובאווירה של יום כיפור המתקרב: עת של סיכומים וחשבון נפש. ביתה של בר יוסף, בית צנוע, כמעט סטודנטיאלי, שהיא חולקת עם בן זוגה זה שבע שנים, אריה גזולי, מוקף בגינה קטנה ויוצר בועה אינטימית הנפרדת מהעיר.

בשיחתנו, בר יוסף, בלשונה המדויקת, מעמידה דברים על מקומם ועורכת מעין חשבון נפש עם פעילותה רבת השנים בשדה הספרות העברית ועם חייה. עוד לפני הפגישה סיפקה חומרי רקע מרשימים בצורת קורות חיים בני 38 עמודים מלאי הישגים, המעוררים בקורא סחרחורת קלה. בר יוסף פירסמה 14 ספרי שירה, 12 ספרי מחקר, עשרות תרגומים מרוסית, צרפתית ואנגלית, ערכים באנציקלופדיות, רשימות ביקורת ופרשנויות על יצירות ספרות ומאמרים מקצועיים; היא זכתה ב–13 פרסים על ספרי שירה וסיפורת, בעשרה פרסים אקדמיים ובמענקי מחקר; עסקה בייעוץ מקצועי; העבירה קורסים והרצאות; השתתפה בכנסים מדעיים ועוד. פיסת חיים שהיתה יכולה להספיק לשלושה אנשים במשרה מלאה.

את בר יוסף זה לא משעשע. ההספק שלה נראה לה סביר בהחלט, חלק בלתי נפרד מאישיותה הפעלתנית. היא בת 72, אבל עיקר פועלה התרחש בשלושת העשורים האחרונים. את עבודת הדוקטור שלה בספרות עברית ‏(על מטאפורות וסמלים ביצירתו של א”נ גנסין‏) סיימה בגיל 44. “התפניתי לעבודה יצירתית רק אחרי שהילדים גדלו”, היא מסבירה.

פרופ’ חמוטל בר יוסףצילום: אילייה מלניקוב

לפני כמה שבועות יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה, “מוסיקה” ‏(הקיבוץ המאוחד וספרא‏), קובץ סיפורים שזכה בפרס אס”י לשנת 2012. חלק מהסיפורים ראו אור בעבר בכתבי עת ובמוספים ספרותיים, ואליהם נוספו סיפורים חדשים. “כמו שמישהו בפנסיה מתחיל פתאום לאסוף את התמונות שלו ולסדר אלבומים, כך אני החלטתי לאסוף את הסיפורים שלי. לא האמנתי שמישהו ירצה להוציא אותם לאור”, היא אומרת.

חלק גדול מהסיפורים המופיעים בספר הם אוטוביוגרפיים, והם עוסקים בחיי היום־יום, באנשים שהיא פגשה בבית, בחצר, בכנס או בהרצאה, בחולשות אנושיות, בהתרחשויות קטנות וטרגדיות גדולות בתוך מציאות בנאלית לכאורה שהופכות את הרגע החולף לבלתי נשכח. הפרוזה כתובה בשפה רזה, מדויקת ונעדרת פיוט. נקודת המבט אינה רגשנית, אלא עובדתית וביקורתית, לעתים מרוחקת וקשה לעיכול. מסיפורים אחדים עולה ריח תש”ח. ילדות בצל קום המדינה ושנות ה–50.

יופי קשה לתיאור

הביוגרפיה של בר יוסף ארוגה בזו של הארץ: הגירה, מחסור, קיבוץ, מושב, מלחמות, שכול והישרדות. הוריה, אביגדור ומוניה בורשטיין, עלו ארצה ב–1936 מרובנו שבפולין, היום אוקראינה, עם בנם מנחם בן השש. הם התיישבו באיילת השחר, אבל נאלצו לעזוב לאחר שהקולקטיב כפה עליהם את כוחו. “אמי היתה גננת, וכשאחי חלה בסקרלטינה אסרו עליה לראות אותו שלושה שבועות כי חששו שתדביק את ילדי הגן. אבל היא הלכה לבקר אותו וכנראה בעקבות זה הם סולקו”.

בר יוסף נולדה ב–1940 בקיבוץ תל יוסף. “משם עברנו כעבור שנה לבית אלפא, אחר כך לתל עדשים וכשהייתי בת שלוש לבית זרע. לאחר מכן עברנו לכפר ורבורג וכשפרצה מלחמת השחרור פינו אותנו. באחד הפינויים, כשגרנו בג’בליה - יפו - הודיעו להורַי שבנם, אחי, נהרג במלחמת השחרור. הוא עוד לא היה בן 18”.

בר יוסף היתה כמעט בת שמונה כשמת אחיה, ועל מותו היא שמעה מאמה בגן החיות בתל אביב, מול כלוב האיילות. בסיפור “מסטיק” היא מתארת את הרגע: “היא נתנה לי בננה ואני קילפתי אותה והתחלתי לאכול, ואז היא אמרה: ‘למה את לא שואלת אותי למה העיניים שלי אדומות?’ אז שאלתי, והיא קודם אמרה שאחי הגדול, שעכשיו הוא בפלמ”ח, נפצע. ואני שאלתי מתי הוא יבריא, ואמא אמרה שהוא לא יבריא אף פעם, כי הוא מת מהפציעה שלו".

“הספר הכי חשוב בקריירה שלי הוא ספר שירים שאחי כתב”, אומרת בר יוסף, “הורי הוציאו אותו לאור אחרי מותו ושם, בין השאר, יש מכתבים שהוא כתב לי מהחזית. מכתבים ארוכים עם תיאורים מפורטים של הקרבות. היינו מאוד קשורים. הוא היה מרכז חיי הרגשיים. ‘הייתי רוצה לתאר לך את נוף הסביבה שיפה הוא מאוד’, הוא כתב, ‘עלייך לדעת שדברים יפים מאוד קשה לתאר. אך אנסה. אני עכשיו שומר לילה. יפה עכשיו בלילה... בשבע בערב תסתכלי על הירח ותגידי לו שלום וגם אני אסתכל על הירח’. הילדות שלי התפרקה אחרי מותו. ההורים שלי התפרקו והחיים הפכו לגיהנום”.

אחד הביטויים לטראומה של בר יוסף היתה התפרצות של מחלת מעיים חריפה, שממנה סבלה שנים רבות, וכללה אשפוז ממושך בתל השומר תחת השגחתו של פרופ’ חיים שיבא. המחלה נעלמה כשהיא עזבה את הבית ועברה לחיות בירושלים. במקביל, החליטו הוריה שוב לנדוד מתוך האמונה שמקום חדש ירכך את המציאות. המשפחה עברה למושב עין ורד, אבל המת עבר ביחד איתם. “הוא היה נוכח בי כל הזמן”, אומרת בר יוסף. “תמיד הרגשתי אותו הולך כמה צעדים אחרי. חלמתי שעוד רגע תיפתח הדלת והוא ייכנס”.

בסיפור “מאז לא קרה דבר”, הסיפור הראשון שהתפרסם ב”הארץ” בשנות ה–60, היא מתארת את עצמה חוזרת מבית הספר ואת אחיה צועד בעקבותיה: “יום־יום בדרך לבית הספר ובחזרה, בין הפרדסים, דרך החורשה ובית הקברות, יום־יום הוא היה מחכה לה כדי ללוות אותה מאחור.... ואז היא יכולה להרשות לעצמה לפתוח את סדקי פניה כדי למצוץ את הצליל הקצוב של הצעדים שמאחוריה, במרחק של כ–100 מטרים. היא יודעת בדיוק איך הוא נראה ולא מפנה את ראשה לאחור. מרחק קבוע מפריד ביניהם, כמו המרחק של שמונה שנים בגיל”.

בר יוסף בילדותה

וכחנית פתולוגית

לפני כעשר שנים נודע לבר יוסף שאחיה לא מת כגיבור במלחמה, אלא כנראה התאבד. “הסופרת דורית זילברשטיין סיפרה לי על כך. אביה היה במקום כשזה קרה ואמר לה לפני מותו שהיא צריכה לספר לי. הוא ישב לבד באוהל, ניקה את הרובה, וקדם לזה איזה סכסוך. האם הוא ירה בעצמו או נפלט כדור - אני לא יודעת ולא מרגישה צורך לעשות מחקר. אני משערת שהורי היו מודעים לכך אבל חשבו שיותר טוב בשבילי שאחשוב שהוא נהרג במלחמה”.

לעין ורד עברו הוריה עם מיטת סוכנות וקומקום והתחילו לאט לאט להסתדר. “אפילו קנו לי פסנתר משומש אחרי שעשיתי שביתת רעב ויומיים לא אכלתי”, אומרת בר יוסף. “כשסיימתי בית ספר יסודי, אמי, שהיתה מאוד שאפתנית, גם בשבילי, חשבה שאי אפשר שאני אסע כל שבוע לתל אביב לשיעורי פסנתר ורצתה שאני אלמד בתיכון טוב ולא בכיתות המשך, כמו שהיה מקובל בהתיישבות העובדת, אז עברנו לתל אביב, לקרית שלום. מקום איום ונורא. אבי היה מורה, אמי היתה גננת. למדתי בתיכון עירוני ה’ וכשסיימתי את הלימודים בגיל 17 - קפצתי כיתה בבית הספר היסודי - הלכתי ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים”.

באוניברסיטה הכירה בר יוסף את בעלה, המחזאי יוסף בר יוסף, בנו של הסופר יהושע בר יוסף, שהיה נשוי קודם לכן לדליה רביקוביץ ‏(“זה מאוד לא מצא חן בעיני הורי”‏) ונישאה לו. היא עבדה כמורה בבתי ספר תיכוניים ולאחר מכן באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך. בגיל 29 היתה כבר אמא לארבעה ילדים: רחלי, בת 52, פסיכולוגית, ציפורי, בת 50, סיימה תואר שני בפסיכולוגיה, מנחם, בן 47, מורה לספרות ולדרמה.

בן הזקונים, אביגדור, התאבד לפני 27 שנים, בגיל 16. ההתאבדות ניפצה סופית את הפנטזיה של בר יוסף לחיי משפחה נורמליים. “מגיל תיכון, הדבר שהכי רציתי בחיים זה משפחה גדולה ונורמלית שאוכלת שלוש ארוחות ביום, לא בבית הילדים ולא בחדר האוכל, ובפרויקט הזה נכשלתי למרות שהשקעתי בו 20 שנה ממיטב שנותי. יש לי ילדים נהדרים, תשעה נכדים מקסימים, אבל את הדבר הכי חשוב בחיים לא הצלחתי לעשות”.

זה היה תלוי רק בך?

“זו היתה הטעות הגדולה שלי. התרגלתי לחשוב שאם יש משהו שאני רוצה, אני צריכה לעשות אותו. שמה שאחרים לא יכולים, אני אעשה. אבל יש איזה רגע שבו כשאתה רוצה להרים פרויקט, אתה צריך לדעת איך ליצור סביבך שיתוף פעולה. זה כישרון בפני עצמו שלא ניחנתי בו. אני לא מצליחה להדביק אנשים ברעיונות שלי ולא לגייס אותם לעזרה. זה חוסר חוכמה מסוימת. אני משערת שזו אמנות שלמה שקשורה בכל מיני תן וקח שאני לא מבינה”.

למשל?

“בגיל 40 רציתי לשנות את אורח חיי. להפסיק להיות מורה ופקידה במשרד החינוך ולהתחיל בקריירה אקדמית. לעשות דוקטורט. זה מאמץ אדיר שלא יכול לזכות בהצלחה בלי התמיכה של המשפחה. ואני לא ידעתי איך להכין לזה את המשפחה ולגרום לכך שהיא תעזור. על אף שלא היתה לי תמיכה, התחלתי ב–80’ את הדוקטורט באוניברסיטה העברית. היה לי חלום ללמד שם, אבל גם בזה לא הצלחתי.

“ב–84’ סיימתי את הדוקטורט, היתה תקופה של פיטורים גדולים באוניברסיטאות והאפשרות היחידה להשתחל לעבודה היתה דרך מלגת יגאל אלון. המלגה היתה מותנית בכך שהחוקר יהיה לא יותר מבן 40, ואני הייתי בת 44. אני נזכרת שפרופ’ דב נוי, ראש החוג לספרות עממית, אמר לי: ‘את ביזבזת את החיים שלך על משפחה וילדים ועכשיו את באה לחפש קריירה אקדמית, על מה את מדברת?’ היה לי מאוד קשה לשמוע את זה. לימדתי בחוג לספרות השוואתית, ניסיתי להילחם על מקומי ולא הצלחתי. ב–86’ פיטרו אותי מהאוניברסיטה העברית”.

נעלבת שהסכימו לוותר עלייך?

“כן, אבל עכשיו אני מבינה שאולי מקבלי ההחלטות עשו שיקולים שלא בהכרח קשורים לרמת ההישגים שלי, כמו עניין של כימיה למשל. אני לא הייתי כל כך נחמדה. אני וכחנית פתולוגית. כל דבר שאני שומעת, אני רואה שיש גם אפשרות להגיד את ההפך ואני לא שומרת את זה לעצמי. זה די טיפשי. כמו במשפחה, גם בעבודה את צריכה ליצור סביבך אווירה של אמון, של אהדה ורצון לעזור לך. אנשים עושים את זה באופן ספונטני ואני לא טובה בזה. אולי יש לי גם התנגדויות פנימיות, אבל אם הייתי יודעת בגיל 40 איזה מחיר יקר אשלם על כך, הייתי עושה את הדברים על אף ההתנגדויות”.

מה למשל היית עושה אחרת?

“ברור לי שעשיתי את כל השגיאות האפשריות ברמה של יחסי אנוש. הייתי כל כך תמימה. חשבתי שיש איזה מאזניים מוחלטים ושאם אעשה את העבודה שלי טוב, אצליח. מתברר שלמרות שהצלחות כאלה הן בעיני קצף על פני המים, זה לא עובד ככה. אני היום מבינה את הטעויות ואיפה לא היה לי שכל”.

ואולי לא יכולת ללכת נגד עצמך?

“אני לא משלימה עם זה שאנשים אומרים ‘לא היתה לי ברירה, לא היה מה לעשות’. תמיד אפשר לעשות משהו. אתה בדרך כלל לא עושה כי אתה טועה או לא מבין את האפשרויות או מודע למחיר שתשלם”.

בר יוסף בילדותה

גירושים מאוחרים

בזמן שבר יוסף נאבקה על הדוקטורט והאקדמיה, חייה האישיים הלכו והתפוררו. “לא היתה לי תמיכה בבית. העולם האקדמי היה מאוס בעיני בעלי דאז. הוא לא הבין למה אני נאבקת כל כך על הדבר השטותי הזה. כנראה שאני לא ידעתי להסביר למה זה חשוב, הילדים לא הבינו מה קרה לאמא של הבישולים ואני חייתי בתוך מתח ולחץ קשים. כשהבאתי את תעודת הדוקטורט הביתה היחיד שאמר: ‘אמא, אני גאה בך’, היה אביגדור”.

למה בעצם לא זכית לתמיכה בבית?

“הייתי קשה לילדים. אמא ששמה גבולות ודורשת משמעת. יוסי ישב בבית ושיחק אותה השובב נגד אמא, שקצת יסדר אותה וגם קצת יסכסך. זה היה החלק הקשה. כי הוא היה כל הזמן בבית ואי אפשר היה לדרוש מהם לעשות דברים. בעצם היו לי חמישה ילדים ואחד שחשב שהוא זכאי להגיד לי מה לעשות ומה לקנות לילדים ועל מה להוציא כסף למרות שהוא לא הביא כסף ולא תיפקד כמו שאני ציפיתי שאבא יתפקד.

“הוא שידר לילדים סוג של נון קונפורמיזם. אני זוכרת שהוא לימד את הבת הבכורה שלנו, כשהיתה בת שנה, שכששואלים אותה ‘מה שלומך?’ לענות ‘חרא’. זו הפוליטיקה שבה הייתי שרויה. מצד שני רציתי משפחה פטריארכלית. רציתי בית במובן המסורתי של המילה, בית שבו מצייתים וגבר עושה קידוש. אני שידרתי לילדים שלאבא צריך לציית, אבל זה לא מה שהוא שידר לילדים כלפי. היה בלגן לא קטן”.

בתוך כל הבלגן הזה של משפחה בהפרעה ומאבק על המשרה באוניברסיטה, בדצמבר 85’, התאבד בנה אביגדור. “חזרתי הביתה בערב מהרצאה בבר אילן, הבית היה מואר כולו, הילדים הגדולים כבר לא גרו בבית, יוסי לא היה ומצאתי את אביגדור על השטיח. הוא ירה בעצמו באקדח שהיה של אחיו ששירת בצבא. האקדח היה זרוק על הרצפה, המשקפיים בצד השני והוא עוד חירחר. הזמנתי אמבולנס, לא יודעת איך היה לי כוח, והם הגיעו ועשו כל מיני דברים ולקחו אותו לבית חולים והוא גסס כל הלילה ובבוקר נפטר. תרמנו את האיברים שלו. זו מכה שלא מתאוששים ממנה הרבה שנים. שבוע אחרי השבעה חזרתי ללמד”.

היו סימנים לאפשרות כזאת?

“עניין הסימנים הוא מאוד חמקמק. אחרי שזה קורה אומרים: ‘אהה, היינו צריכים לחשוב על זה’. אבל ביום־יום אתה לא מעלה בדעתך אפשרות כזאת כי קורים המון דברים, במיוחד בגיל ההתבגרות. פתאום הוא גילח את כל הראש. זה זיעזע אותי. היה לו שיער ג’ינג’י נפלא. אז הוא אמר: ‘אם זה מפריע לך, אני אגדל אותו מחדש’. כמה ימים לפני שזה קרה, נשבר משהו במטבח והוא ניגש עם מטאטא וניקה את השברים ואני זוכרת שאמרתי: ‘מה היינו עושים בלעדיך?’

“האווירה בבית היתה מתוחה וזו היתה דרכו לשמח אותנו. ארבעה ימים לפני שזה קרה, ישבתי על מדרגות הבית עם חברה ודיברנו והוא בא ביוזמתו והגיש לנו תה. היו לו כל מיני ג’סטות חמודות. אני חושבת שאם הורי היו מספרים לי את האמת על אחי, אולי הייתי עומדת על המשמר בקשר לבן שלי. כי מעולם לא העליתי בדעתי שדבר כזה יכול לקרות לי”.

היו האשמות, רגשי אשם?

“זו צלקת מאוד גדולה. כל מוות מלווה ברגשות אשם ומוות של ילד על אחת כמה וכמה וכשזה קורה אצלך בבית זה הכי קשה. איפה הייתי? איך לא ראיתי ולא שמעתי? איך נתתי לזה לקרות? הוא לא השאיר מכתב אז אין לי מושג מה עבר לו בראש. היתה שם גם אהבה נכזבת, והוא הרגיש בודד כי אני ובעלי היינו בתקופה לא טובה.

“כמה שבועות לפני שהוא עשה את זה הוא סיפר לי שהוא רוצה ללכת לקבוצה של טיפול נפשי קבוצתי כי חשב שהכישורים החברתיים שלו לא כל כך טובים. אחר כך פגשתי שתי מטפלות משם ושאלתי אם הרגישו משהו, אז הן סיפרו שהפגישות נסבו על גל ההתאבדויות שהיה אז בירושלים והוא ישב ולא דיבר. הן לא סברו שזה דרש התייחסות. בבית אף פעם לא דיברנו על דברים כאלה. עניין ההאשמות הוא אידיוטי, אבל הוא קיים, גם אם הדברים לא נאמרו. מיד אחרי זה היתה תקופה קצרה של היצמדות הדדית ביני לבין יוסי אבל אחר כך נהיה מאוד קשה.

“ב–93’ התגרשנו אחרי 33 שנות נישואים. אחרי הגירושים ניסינו לחזור, אבל זה לא עבד. אני לא יזמתי את הגירושים. בשבילי לוותר על המסגרת המשפחתית היה דבר איום ונורא. לא שאני מצטערת היום, זה היה צעד נכון, אבל קשה מאוד. בתקופה ההיא חטפתי מכות שכל אחת בפני עצמה היתה מספיקה להרוג בן אדם”.

בהיררכיית המוות התאבדות נחשבת לצורה הנחותה ביותר. אנשים שקרוביהם בחרו להתאבד מתביישים להודות בכך. בר יוסף לא מתביישת, אבל גם היום לא מצליחה להוציא מהפה את המילה התאבדות. כדי לתאר את מה שקרה היא בוחרת במילים עוקפות. “הנחתי אז שהאנשים מגנים אותי על זה שלא הייתי אמא מספיק טובה. שבטח מדברים מאחורי גבי: ‘מי זו האשה שהבן שלה יכול היה להתאבד?’ אני חושבת שבשביל חלק מהאנשים המהימנות שלי התפוגגה, לחלקם אולי לא היה נעים להיות בחברתי”.

יוסף בר יוסףצילום: צילום: טלי שני

ואיך את חיה עם זה היום?

“ב–20 השנים האחרונות, גם בשירים שאני כותבת, הרוח היא של רגיעה והתפייסות ואפילו מידה ניכרת של אושר, ואלה בדרך כלל לא חומרים שמהם עושים שירים. בשביל לעשות שירים צריך דרמות. אצלי זו הדרמה. היכולת להרגיש בשיווי משקל ולדווח על אושר ואהבת חיים. לא הייתי מאמינה שזה יקרה לי, שאוכל להגיד שהחיים טובים. חשוב לי לספר את זה, כדי שאנשים ידעו שגם מאבל כל כך קשה אפשר להתאושש. לקדש את המוות - בעיני, זה לא הישג מי יודע מה. צריך להתייחס לאלה שהצליחו לצאת מדברים כאלה כאל קדושים. זו הגאווה האמיתית”.

דמות המופת של בר יוסף היא הטייס הקיטע ‏(גיבור הרומן של בוריס פולובוי, המבוסס על סיפורו של טייס הקרב הרוסי, אלכסיי מארבסייב, שלחם במלחמת העולם השנייה כשהוא קטוע שתי רגליים‏) - אדם שיכול להתמודד עם גורלו המר. “עידוד הקורבניות הוא הסרת אחריות וזה לא עושה את הבן־אדם יותר מאושר”, היא אומרת. “המאבק של הטיס הקיטע מביא יותר שמחת חיים”.

בעיצומה של הטלטלה האיומה שעוררה התאבדותו של בנה, הגיעה הצעה מאוניברסיטת בן גוריון להגיש את בר יוסף למלגת יגאל אלון. “אפשר להגיד שזה הציל את הקריירה האקדמית שלי. אני חושבת שהייתי הבן־אדם היחיד בארץ שקיבל את המלגה בגיל כל כך מבוגר. וזה לא גרם לי אושר גדול, כי רציתי ללמד באוניברסיטה העברית”. בר יוסף התחילה ללמד באוניברסיטת בן גוריון ב–87’, במחלקה ללשון וספרות עברית, וקיבלה קביעות. ב–91’ היא הפכה לפרופסור וב–93’ לראש מחלקה. ב–2003 פרשה לגמלאות.

ההשתייכות למשפחת בר יוסף הידועה קידמה אותך?

“את שואלת אם הכניסה למשפחה הספרותית הזאת עזרה למעמדי כסופרת? לא בא’ רבתי. יותר מהכל הקסימה אותי העובדה שליוסי היתה משפחה גדולה, שאביו יליד הארץ, שהסבתא שלו ילידת הארץ, וכל המשפחה פה ולא נספתה בשואה. זו היתה בשבילי אקזוטיקה. פיצוי על הוואקום שאיתו הסתובבתי, כי רוב משפחתי נספתה בשואה וגדלתי בקיבוץ ולא ידעתי איך קמים יום אחד ועושים משפחה. רק היום אני יודעת כמה לא ידעתי אז. חשבתי שהתמסרות אין־סופית והעובדה שהייתי שפחה חרופה למשפחתי היא מפתח להצלחה ולא הבנתי שלהקים משפחה זה מלאכת מחשבת של חוכמת אנוש ושצריך להשקיע בזה הרבה כוחות, ולשים גבולות ולי לא היתה חוכמה ולא היו לי כוחות.

“כשהתחתנו, אבא של בעלי, יהושע בר יוסף, היה סופר ידוע ואני חושבת שקצת איכזבתי אותו. עבדתי במשרד החינוך ואחר כך באוניברסיטה, וכתבתי ביקורת ספרות מגיל צעיר, והוא קיווה שאפעל לקידום שמו ומעמדו, ואני לא עשיתי את זה. היה לי עיקרון שאני לא כותבת ביקורת על מישהו שאני מכירה ועל אחת כמה וכמה לא על קרוב משפחה. מה גם שלא הייתי חסידה נלהבת של ספריו. יוסי אמר לי לא פעם שרשימות הביקורת הנשכניות שלי מקלקלות לו את היחסים עם החברים שלו”.

מי למשל?

“אני לא אהבתי את הספר ‘שירים שונים’ של נתן זך וכתבתי את זה וננזפתי, אז החלטתי להפסיק לכתוב רצנזיות לתקופה מסוימת. היום אולי הייתי אומרת: ‘סליחה, זה לא העסק שלך’. אבל יוסי, בן של סופר, ידע מגיל צעיר לבנות סביבו מארג של חברים, שיהיה מי שיתמוך ויגיש לפרס ישראל, אני לא ידעתי לעשות את זה וכנראה שכבר לא אעשה”.

תקופת הבארוק

בשונה מפרוזה, בר יוסף התחילה לכתוב שירה מוקדם מאוד בחייה - בגיל תשע, כדי לדבר עם אחיה המת. “השירים נוחתים עלי וזה לא לוקח המון זמן, אבל לא יעלה על הדעת שהייתי יכולה לכתוב פרוזה בתקופות קודמות כי הייתי מאוד עסוקה בבית, במשפחה ובעבודה. בכל השנים האלה הייתי מתחילה לכתוב פרוזה ולא גומרת כי זה תמיד נראה לי לא מספיק טוב. יש לי הרבה התחלות, אבל אני לא יודעת אם זה אי פעם יסתיים”.

השיר הראשון פרי עטה שהתפרסם ‏(“כל הלילה נח הטל על מחטי האורן, עם בוקר נעור הרוח והטיפות נשרו אחת אחת על מצבת קברי”‏) ראה אור ב”על המשמר” אצל אהרן מגד. “עיתונאי בשם חיים גיל יעץ לי ללכת לפגוש את אהרן מגד. לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, ענדתי עגילים ארוכים, נעלתי נעלי עקב והלכתי לפגוש אותו. נכנסתי לחדר והוא היה בעיני האדם הכי אפתי שפגשתי. אפילו לא הסתכל עלי, סתם ביזבזתי את העגילים, אבל לקח את השיר ופירסם אותו”.

למה לשירה יצא שם שצריך לגמור תואר שני כדי להבין אותה?

“זה לא נכון. אולי קצת. להבנת חלק מהשירה המודרנית נחוץ ידע בלשון, כי השירה משחקת עם הנסתר והגלוי וזה מצריך הבנת נקרא שלא כולם מצוידים בה. אבל עדיין יש משוררים שלא מסובך לקרוא אותם: עמיחי, רוני סומק, אגי משעול, גם שירים שלי לא קשה לקרוא”.

תכתבי פעם רומן?

“אם אקבל תגובות טובות על ספר הסיפורים, אני משתעשעת ברעיון לכתוב רומן על הגברים שהכרתי אחרי גירושי. כשהתגרשתי הייתי בת 53 ואמרתי לעצמי שאני הולכת להצטרף לחבורה של נשים בודדות שנפגשות בכל מיני בתי קפה וכשאסע לתל אביב אראה ברחוב את יוסי עם אשה והיא תהיה בהריון. זה היה הסיוט שלי. אבל לשמחתי פגשתי גברים שונים ומשונים במיקום התרבותי והעדתי שלהם. בסוף גם השתמשתי באתרי הכרויות באינטרנט. ככה הכרתי את אריה וזו הצלחה יוצאת מהכלל”.

מה את עושה היום?

“כלום. אני אמריטה. לומדת חלילית אצל פרופ’ מיכאל מלצר, מנגנת מוזיקת בארוק עם צ’מבליסטית, ויש לי עוד חברה שאני מנגנת איתה. זה תופס אצלי לא מעט מקום. יש לי גינה, בן זוג, משפחה, חברים, בישולים”. בהמשך היא נזכרת בבדיחה שסיפר השחקן אדגר ג’י רובינסון במסיבת יום הולדתו ה–80: “הוא עלה על הבמה ואמר שאין לו שום דבר חכם להגיד חוץ מסיפור על יהודי שהלך לרופא בגלל שלא הצליח להשתין. שאל אותו הרופא: ‘בן כמה אתה?’ ‘בן 80’, ענה היהודי, ‘השתנת מספיק’, אמר הרופא”.

loria@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ