אבות ישורון: השיר הוא האהבה לדבר - קריאה לאחור - הארץ

אבות ישורון: השיר הוא האהבה לדבר

בשנות השישים התפרסמה ב"תרבות וספרות" הסדרה "בין העט לנייר": מונולוגים על השירה שנשאו משוררים עבריים באוזניה של הסופרת רחל איתן. דבריו של אחד מהם, אבות ישורון, מובאים כאן שוב, ככתבם וכלשונם (19.3.1965)

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רחל איתן

איך מתעורר בי הרצון לכתוב שיר? הווה אומר: איך מתעוררת בי אהבה לדבר. כאשר אני מתהלך ורואה וחש דבר שאהוב עלי, ואיני יודע כיצד להירגע מן המתיקות הפנימית של אהבתי אליו – אני כותב.

הנה, למשל, הגמל. בעצם, צריך הייתי לאהוב יותר סוסים ולכתוב עליהם. מה לי ולגמל? יצור גמיש כל כך, חסר הוד ובעל עמוד שדרה רך מדי. אבל כשאני פוגש בו, בגמל, מתחילה מיד לפכות בלבי איזו חיבה עמוקה וחום לב.

זוהי, כנראה, הנביטה, אך לצמיחתו של השיר אין התחלה ואין סוף. השיר אינו גדל "מן הרגליים אל הראש", או "מן הראש אל הרגליים". השיר נוצר "ברוחב", בקווים לרוחב הגוף.

"בין העט לנייר", 16.3.1965

ישנו סוג של שיר, אשר לעולם אינו נח. הוא "עובד", מסתעף בתוכך, משתנה תוך כדי הליכה, מחליף את מקצביו ומוסיף לעצמו, כביכול, עוד אברים פנימיים וחיצוניים. כך עשוי שיר בעל שלושה בתים ליהפך לבעל בית בעל עשרים.

וישנו שיר ש"גומר את עצמו". אני סובל תמיד מן הקפריזות שלו. אתה כותב ארבעה-חמישה בתים, נדמה לך שרק התחלת – ופתאום הוא נותן לך את הטון האחרון!
אני מתעקש ומתמקח, רוצה להמשיך, אבל הוא אומר לי: "שמע, נודניק, מספיק, עזוב, כבר גמרת אותי!" כך הוא מונע ממני הרבה הבלים.

השירה באה מתוך האהבה: השירים – מעודפי החיים.

לגבי – אין מותר ואסור בשירה. כאשר השירה היא אמיתית – ממילא באים עמה גם כלליה וחוקיותה הפנימית.

אצלי עצמי אוכל לראות עתה שתי תקופות: הראשונה, שבה העדפתי את השירה שבדברים על פני הדברים שבשירה, והשנייה – שבה ראיתי את הדברים שבשירה יותר מאשר את השירה שבדברים.

אבל תמיד, לדידי – השירה היא שדה שכוח ונטוש, וככל שהוא יותר כזה – כך הוא יותר שדה.


*

גלגול הלשון הוא אחד מן הדברים המכריעים שאירעו לנו, לבני דורי, כאנשים וכמשוררים. בלובלין, במחוז גידולי, בעיירה קרסנסטב – היו נחתכים הדברים במשפחה ובקהילה על ידי סמיכות של שיגרא דלישנא. המושגים המקובלים, חוקי הדת, המשל, הפתגם – אלו שימוש כאינסטרומנטים של המחשבה. והכל בשפת יידיש. מחשבה אחרת, אינדיבידואלית, כבר היתה בבחינת פריצת גדר.

גם השיגרה וגם הלישנא היו עול כבד מדי לאדם צעיר, אשר כבר חש היטב את פריחתה של תרבות פולין, שקמה לתחייה. אהבתי אז מאוד את סלובצקי ומשהו ממיצקביץ'. בראשון את הליריקה ואת העדינות, ובשני את הנוף האנושי הפולני, כפי שנצטייר במיוחד ב"פאן תדיאוש". ושניהם מילאו אותי גם קנאה, עזה כל כך, עד שחייב הייתי תמיד להרגיע את עצמי: "אבל 'מגילת האש' טובה יותר".

גם הציונות היתה לגבי מקור לגאווה לאומית, יותר מאשר דרך לשחרור וגאולה. הייתי יכול לנפנף בציונות ולומר לעצמי: "הנה, גם לנו תנועה לאומית, כמו לפולנים". התרבות הפולנית בפריחתה משכה אותנו בחבלי קסם, והיידיש לא היתה אהובה עלינו, על בני הנעורים. היו בה כל המרידות (מלשון "מרוד"), כל ה"קרעכץ" והמסכנות של הרחוב היהודי, שלא יכולנו לשאתם. בכולנו קינן אז צורך פנימי לאסימילציה. עתה ברי לי כי אילו נותרו יהודי פולין בחיים היו נכנעים, ללא ספק, לתרבות סביבתם. היהדות נהפכה אז לתלת לשונית: יידיש-עברית-פולנית. והעברית היתה אז עדיין בחינת לשון הקודש. רצינו להתנער אז גם מן העברית, אשר בהיגויה האשכנזי צרמה את אוזנינו. אפילו שירים חדשים שהגיעו מארץ ישראל לא קסמו לנו, משום שהושרו בהברה האשכנזית.

ההברה הספרדית היא שגאלה למעננו את העברית, אולי כפי שהציונות הצילה אותנו מן התשוקה להתבוללות. קיבלנו שפה חדשה, אלגנטית, בעלת צלצול מוסיקלי בלתי מוכר, שמסוגלת היתה להתמודד עם השפה ששמענו סביבנו.

כך עשינו לעצמנו טרנספוזיה של דם חדש. פעולה זו עשויה היתה להביא לשתי תוצאות: האחת – אתה הופך חולה אנוש. השנייה – אתה כותב בדם בעל שני גוונים.

ומהו שאירע בי? תחילה אילצתי את עצמי להמיר את לשון חיי (השפה שבה בכיתי, אהבתי, כעסתי וקיללתי) בשפה החדשה. לעתים קרובות הייתי מתעכב לרגע ושואל: "חכה, באיזו לשון את חושב?" ואפילו בחלום הייתי מקיץ בבהלה משום שדיברתי יידיש, "מתרגם" הכל לעברית – ורק אז נחה דעתי בחלום.

לאט לאט למדתי להטמיע את שתי הלשונות זו בזו, עד שנוצרה כנראה אותה שפת שיר האישית שלי. לאט יצרתי לעצמי "מילון פרטי", אלא שסופר אסור לו להשתעבד לשפה, לתחביר או לדקדוק. שפה היא כלי ביטוי ולא דוגמה קלאסיציסטית. כל מלה שנקלטת בי או שנולדת בי, מותר לה לבוא בשיר או בסיפור. אסור לו לסופר שלנו להתמכר להנחת דעתו של הקורא. עליו לדאוג לכך שכל מה שיכתוב יניח את דעתו עצמו כסופר.

לפעמים מתפרצת אלי גם איזו מלה פולנית. אינני הבראיסט. אני שונא את ההבראיסטים, את צאן הקודשים האדוק הזה, אבל אוהב את העברית אהבה עזה. העברית איננה סתם לשון. היא רצפת-אש והיתה בה בעבר הסתכלות נפלאה (כמו למשל, הדלקה נופלת והקורבן עולה. "וכשנפלה דלקה עלתה היא" – מתוך "הבלדה על מרים המגדלית ובנה הלבן"). אבל היא עדיין אינה עשויה לשמש אדם בן זמננו על כל קמטי חוויותיו. אנו קרובים יותר מדי אל שורשי הלשון, אל המקורות, ומשום כך השירה העברית (עד לצעירת הצעירות) היא בבחינת חיתוך מתכת. היא אולי אמנותית, אך חסרת גמישות עדיין ומליצית. העברית צריכה עוד לעבור בשיפוד מלובן דרך אוזניהם של כמה וכמה דורות.
אני שואף לכך ש"נקלקל" את שפתנו במהירות כזאת, שאם יגיע לכאן, למשל, ישעיהו הנביא ויסתובב באלנבי – לא יבין אפילו מלה אחת. אני בהחלט מצדד בתופעה של "אימוץ" לשונות אחרות. היא לגיטימית בהחלט, כמו תופעת ההשפעה האנגלית בשירה הצעירה. שוב יצעקו ההבראיסטים (בשום אופן לא רצה המגיה לקבל אצלי שורה כמו "אין מה לדבר". אבל זה יידיש, טען, ואצלנו במקורות מצוי "ואין צריך לומר". לך והסבר לו את ההבדל!) ושוב – כפי שאמרתי: אני סבור כי היצירה חייבת להיות חופשית גם מן הלשון. ביידיש אומרים: "אני חייב לאלוהים רק את הנשמה". השירה חייבת רק את נשמתה, ורק לעצמה.

*

כיום עלינו למחוק מתוכנו גם את ההבחנה המוגדרת כ"גרפומניה". בידוע הוא כי סופר חייב לכתוב רק את האותנטי שלו, רק מה שבנפשו ועם נפשו, אך כיום אי אפשר, כיום כל ישראל סופרים, משום שכל אחד מאתנו צועק מתוך עצמו, כל אחד מאתנו עמוס למעלה מכוח הקיבול של נפשו הפשוטה, עמוס מעללי התקופה ורגשי אשם.

ה"רדיום" הזה של השואה עבר את נפשות כולנו. אפילו סיפור פשוט על נערה מתחבקת על שפת הירקון הוא סיפורה של אחותך, ששרפו אותה. ההולנדי, הצרפתי, הדני, לעולם לא יאשים את עצמו במות אחיו על ידיו, אבל אנו חשים היטב באשמה זו – אשמה של ה"למה הפקרתנו?" רק משורר אחד יש בינינו, אשר האותנטי שלו הוא נפשה של האומה – והוא אורי צבי גרינברג. כל מה שחרד מפניו בשירתו, כל מה שידע וחש מראש – אירע לנו! הוא שגולל מעל השירה העברית בת זמננו אל אלם השואה. אילולא זאת, לאווזים דמינו בצד הנהר... מימי חתימת התנ"ך קינה כזאת עוד לא היתה לנו בשתי לשונותינו.
יש כאלו אשר השואה הדביקה אותם בדרכם ומאז הותירה בהם מכוות אש, כמו אבא קובנר. אני עצמי כתבתי מעט על כך ("שלושים עמודים של אבות ישורון"). ואולי גם מעט זה אסור היה לכתבו. כאילו לא אמרתי די. יש הטוענים כי "השואה הזאת נגמרה". נגמרה? עוד ארבעה דורות היא תעבור כמו קרינה עם חלב האם. אין סופר יהודי אשר יוכל להשתחרר ממנה. מכרנו את הקציר שלנו מראש לארבעה דורות.

*

איש צעיר – האדמה היא השמים שלו. במידה שכל מה שעל פני האדמה מפורש יותר – כן הוא סתום יותר. היפוכו של דבר ביחס לאדמת הארץ. באירופה הכל היה אפוף הוד וסוד. בבואי לארץ התפרש הכל, נעשה בהיר וחסר צללים. ואז גיליתי את הנושא הערבי. בהם, בערביי הארץ, ראיתי את היהדות המקראית בששת ימי המעשה שלה, והם הם שהעניקו לי את ממד המסתורין שאבד לי. כבר מחזור שירי הראשון ("צום וצימאון" שנדפס ב-1934 ב"טורים") היה בסימן זה של ערבים וערביות. "האיש עם הגמל", "דבקה" בעצם כל הספר "רעם" (1961).
עתה חייבים אנו לעשות הכל כדי להגיע לשעת המבחן בה נוכיח את מקוריותנו האנושית ביחסינו אל המיעוט הערבי, היושב בתוכנו. אני מאמין כי ביחס חם וגלוי לב אפשר להפוך גם חשדן ורוחש מזימות לרוחש אמון.

*

דיברתי על האהבה לדבר, שהיא תחילתו של שיר. ישנם כאלה האוהבים ואינם כותבים. בכל אדם מצויים הכרומוזומים אשר יעשוהו מסתכל, אוהב ויוצר, אך כל אדם נתון במאבק משחקי הכוחות הזה, הדומה, אולי למשחקי הכוחות עם התרקמות העובר: זכר או נקבה? השאלה תמיד מיהו שיגבר.

באמנים תולים מיני בוקי סריקי. לדידי המשורר הוא בעצם האדם המסתכל. כל מה שיש בו באמן (אני שונא מלה זו, אבל אין אחרת), הוא יצר ההסתכלות – החוצה ופנימה. לעתים הוא מרכיב לעצמו, במכוון , או בלא מודע, אילו "חיידקים" כדי שיוכל להסתכל ב"מחלת עצמו". המסתכל הוא בעת ובעונה אחת "העבריין", "המתוודה" וה"שופט". צריך שיהיה בו השכל, אבל גם משהו מן הסכלות, זו המוליכה אותו אל אותן התרחשויות חדשות, אשר נועדו לבחון ולראות מהו שיקרה בעקבותיהן.

אם ההסתכלות היא נכונה וכנה – גם האמנות היה נכונה.

בראש וראשונה חייב הסופר להיות אמיץ לב כלפי עצמו ולומר את האמת בלא פחד, בלא שיגרה ואפילו בהתאכזרות עצמית. זוהי תביעתו המוסרית של הסופר מעצמו.

מה הפחד? חשוֹף! עוד נוכל לתקן! והלא איננו דומם, שאינו יודע את בוקרו ואת ערבו! שלא נהיה עזובים עם מעשינו, שלא נהיה זאבים בודדים. שאל: האם כדאית היתה דמעת האם שהזילו עליך או זיעת אפו של אביך? מדוע לחשוש מפני היושר? מדוע לא להודות ברע שעשית? גם אני, החוטא, אדם יקר כמוך, השופט!

המשורר לגבי הוא איש ה"דיבוק", איש האובססיה, זה שיש לו כביכול מסמר תמידי בתוך הנעל ואינו יכול לשלפו משם לעולם. אין צורך שיהיה במצב ביש, שנערתו תבגוד בו, או שיפסיד את כספו ברולטה – אם יש בו אותו מסמר, מצבו האישי לא יקבע את מהות שירתו.

משוררים אלו יש בהם גם יראת שמים בפני השיר. מרחק רב רחוקים ממני אותם משוררים, שדרכם בשיר היא דרך גבר, או הבאים אל השיר כמו אל האשה במכנסי רכיבה ובשוט. הוא המשפיל והוא המרומם, הוא שיגרום לדמעותיה ורק לו תהיה הזכות למחותן מעיניה. לא, לא, אינני אוהב את המשוררים הללו!

אך מהו שעושה אותך משורר, אותו מסתכל אמיץ ואיש הדיבוק? קודם כל הרגישות! אך כמה אנו משלמים תמורתה! רגש הוא "אבצס", מוקד של כאב. אפילו רגש של אושר רב אינו מפחית מחריפותו של הכאב. הרגש עצמו אין לו שפה, הרגש הוא סוס עיוור, אך ברגע שאתה עומד ושואל את עצמך מדוע? ומהו? אזי אתה עושה זאת במלים, מנסה לכנותו בשם, אבל רק מנסה. על כך אנו בוכים כולנו – אתה מפגר, מאחר, אינך מספיק לאגור לגורנך. אתה חולף על פני עצמך – ואין לך זמן לעצור לחוש, לשמוח בקיים.
מהו הדבר שזוכה בכלל לביטוי בחיי אדם? איזו שפה מספיקה לכך? אפילו אותה שפה שהיא כביכול "מעלה" את הדברים הנה אולי רק פיצוי על מה שהיה פעם אמיתי יותר – בלי דרכון, בלי שם ואולי גם בלי מקום.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ