שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השחקנית מגי אזרזר עושה בית ספר לתל אביבים

מגי אזרזר הגיעה מנתניה לבית הספר למשחק ניסן נתיב, אבל במקום להתאקלם, היא עשתה לתל־אביבים בית ספר. שנתיים אחרי שסיימה את הלימודים היא מופיעה בסדרות טלוויזיה וגם בהצגות פרינג’, ואין לה ספק שזו רק ההתחלה. שיחה בעברית, אנגלית ואזרזרית, וכמעט בלי צ’כוב וסופוקלס

נויה כוכבי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי

היא פותחת את הדלת בנעלי סטילטו אדומות ומבריקות. מאוחר יותר, שרועה על המיטה בדירת הסטודיו שלה בפלורנטין, היא מתקנת לק שנסדק בעת שעשתה כביסה ביד, ומתנצלת: זה לא שהיא מנסה לדפוק הופעה, היא רק מרחיבה את הנעליים החדשות לקראת יציאה. ובתוך כל זה, בין אוסף מרשים של נעלי עקב וחולצות משי צבעוניות, מגי אזרזר יורה מילים: בעברית, באנגלית, קצת בערבית ובמיוחד באזרזרית: שילוב קסום של ציטוטים מהמקורות ועיוותי סלנג מעדות ה”ביוש”. קשה לעמוד בקסם שלה - היא מסוג האנשים שיזכירו את השם שלך בשיחה שוב ושוב, אולי כדי לגרום לך להרגיש שמקשיבים, אולי כדי לאחוז בתשומת הלב.

אזרזר, בת 26, במקור מנתניה, היא שחקנית צעירה ועסוקה, מקרה קלאסי של ההידוס העדין על הקו שבין אנונימיות מוחלטת ל”על סף פריצה”. שנתיים אחרי שסיימה את לימודיה בסטודיו למשחק ניסן נתיב, ומאחוריה כבר תפקידי אורח בסדרות הטלוויזיה “אלנבי” ו”תא גורדין”. היא מדלגת מאודישן לאודישן ומשחקת בשתי הצגות פרינג’ - “ליידי טוויסטד” ‏(שהועלתה בפסטיבל ישראל‏) ו”אדיפלית”, שאת שתיהן מביים חברה הטוב מניסן נתיב ג’ייסון דנינו הולט - שבזכותו גם הפציעה פה ושם ב”מחוברים 2”. במקביל היא מצטלמת לפיילוט לסדרה “זמר מזרחי”, שבה תגלם את אחותו של איתי תורג’מן בתפקיד הראשי, וגם ל–12 פרקים של “ליטל מאם”, סיטקום לערוץ 10, שאותו כתבה ליטל שוורץ ‏(שגם מככבת בסדרה‏). ב”ליטל מאם” משחקת אזרזר רווקה נצחית בחבורה של נשים נשואות. מיד אחר כך יתחילו צילומי העונה העונה השנייה של “נויורק”, שמשודרת ביס, ואחריה פרקים נוספים של “זמר מזרחי”.

צילום: רוני כנעני, סטיילינג: ענבל רווה; איפור: הדר קדמן

שמרית מ”נויורק” היא הדמות שבזכותה אזרזר מוכרת לציבור, אבל בקרוב, בעזרת “אלוהימוש”, כפי שהיא מכנה את האל שבמרומים, יכירו אותה הרבה יותר. בינתיים, הדמויות שלה קרובות לאישיות שלה: צעירות עם כבוד עצמי ואלגנטיות מסוימת שמתקיימת בהרמוניה מפתיעה עם רצון עז לעשות שמח, דמויות שאומרות את האמת בפנים אבל בלהטוטנות מילולית שמכריחה את הצופה להוריד הגנות. מגי אזרזר באה להרים, ונראה שהטלוויזיה הישראלית מוכנה להנחתה.

קראו לי אינתיפאדה

הסיפור של מגי אזרזר בעולם הזוהר מתחיל במעשייה מהאגדות, שמידת החינוכיות שלה מתאימה לסיפור לפני השינה לנוער בסיכון. היא נשבעת באמיתות כל הפרטים, המציאותיים והמיסטיים. ומעשה שהיה כך היה: מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה להיות שחקנית. “הייתי ילדה כזאת, מחפשת במה בכל אפשרות. רציתי תשומת לב תמידית. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות. באמת, לא ידעו, מסכנים”. היא השנייה מבין שישה אחים, חמש בנות ובן אחד. “תמיד דרשתי יותר תשומת לב מהאחרים. הם לא הבינו מה יש לה לילדה. מה־יש־לה־לילדה”, היא חוזרת ומדגישה. “היו קוראים לי אינתיפאדה. הייתי בעייתית ממש. הם לא היו יודעים איך להתמודד. כשהייתי בת 15, אבא שלי פנה לאיזה חבר שלו, אמר לו שהבת שלו מוכשרת ושיעשה איתה משהו. החבר פנה לסוכנת השחקנים זהר יעקובסון, הרבה לפני שהייתי בעולם הזה, וסידר לי איתה פגישה. זהר כבר לא זוכרת את זה, זה היה מזמן, אבל הגעתי אליה והיא אמרה לי ‘מתוקה, את עוד קטנה, את צעירה, יש לך עוד הרבה זמן’”.

“הייתי מאוד בעייתית בלימודים”, היא ממשיכה. “כל חטיבת הביניים הייתי מאוד מאוד בעייתית. כל מה שעניין אותי זה חברה. היה לי חבר, הייתי מאוד מקובלת באותן שנים כי הוא העלה אותי למרומים. אבל כל שני וחמישי אבא שלי היה בבית הספר, מגן עלי לא משנה מה, והייתי עושה המון בעיות. את לא מבינה כמה. מכל הסוגים. לא הוציאו אותי לטיול שנתי, זרקתי נפצים”.

נפצים? באמת?

“מה, כולם היו עושים את זה. אבל אותי תפסו. זה היה כזה קטע, בנתניה. מתחילים בקטן ועוברים לגדול. ואז, אני זוכרת שהיה לי יום אחד חלום. ובחלום הייתי בחדר חקירות, עם נורה מתנדנדת למעלה, וזהר יעקובסון יושבת שם ואומרת לי: ‘לך אין בגרות, ולזאתי יש’, ועושה תנועת מאזניים כזאת לכיוון השנייה. אם אני משקרת לך, שאמות. זה היה היום שאמרתי, ‘אוּחתי, את נכנסת בזה בכל הכוח’. בכיתה י’ הייתי בחצי בגרות ועליתי לבגרות מלאה, הייתי פייטרית מטורפת והצלחתי. וזה היה רק בגלל החלום”.

ההורים שלך בטח שמחו.

“הם לא ידעו כבר מה. כאילו הסתדר משהו לילדה. התחלתי בחוג למשחק בבוסתן, בית ספר מעולה למשחק בנתניה שהרבה שחקנים התחילו בו - אלי ומריאנו, שירה גפן, יש שם מלא טובים”.

צבא?

“היה צחוקים”.

מה עשית?

“כיף”.

ולא ניסית להתקבל ללהקה צבאית?

“ניסיתי, הייתי גרועה! מוות. שרתי ‘רק אתבונן’, כשאף אחד לא רצה להתבונן. זה היה נורא. את לא מבינה כמה גרועה הייתי. לא באתי מהרקע של אלה שהיו שם. היו מלא תלמה־ילינים ועירוני־אלפים. אני ממש לא באתי משם, אני, לקראת שנתי השנייה בצבא, לא ידעתי שיש דבר כזה בתי ספר למשחק. היה לי צוות בידור בראש. אמרתי מה, אני אלך, יראו אותי, יזהו אותי, יגידו וואי, יש בה משהו. כי לא ידעתי מה עושים. ואז הבנתי שיש בתי ספר למשחק של שלוש שנים, משהו מכובד. גיליתי את זה בגיל מאוחר. כי תל־אביבים, אחותי, שגדלים בתלמה ילין, הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות. ואז הלכתי לסדנה ביורם ‏(לוינשטיין‏), קרעו לי את החיים. בואי נגיד שבדקתי היטב אם זה מה שאני רוצה, לא שלא היה לי ברור אבל זה היה עוד שלב בסולם”.

מה היה קשה לך שם?

“החשיפה. אף פעם לא היתה לי בעיה לדבר באמת על החיים. אני חושבת שזה משהו ששחקנים מאוד אוהבים. אבל היה לי קשה. אפילו הכישרון הזה של הקומיוּת, שזה משהו שאני יותר טובה בו, אמרו לי טוב, ראינו את זה. תביאי עוד משהו. ואז התחלתי לחפור בעצמי, הבנתי שיש עוד רבדים שלא הכרתי ולא נתקלתי בהם והייתי צריכה לעשות דברים דרמטיים וסיפורים אישיים. לא מוותרים לך שם, זה לא רק תביאי מונולוג. זה דברי על עצמך. פתאום אמרתי, וואי, מי אני. מה יש לי באמת, בשק הזה? כי את יודעת, הכל מילאתי בהומור. תמיד הייתי שומעת אנשים מספרים בשיעורי משחק, ‘ההורים שלי גרושים, תמיד הייתי צריכה לעזור לאמא, ראיתי את אבא מכה’. עזבו אותי. תמיד הייתי אומרת בואנה, אין לי את המקומות האלה. אנשים היו בוכים. והייתי מתחילה לדמוע בגללם, מהזדהות. הייתי אומרת להם, אני בוכה עכשיו כי אין לי משהו מעניין כמו שלכם. באמת. אני לא יודעת מה להגיד, היתה לי אחלה ילדות. הלך לי, כולם היו איתי, ברוך השם בלי עין הרע, בלי עין הרע, בלי עין הרע. ברוך השם. אני אומרת לך באמת, אנחנו אוהבים מאוד, אני והקדוש. זה לא מצחיק. יש לנו אהבה הדדית. אני מרגישה אותו נורא”.

אזרזר ב"ליידי טוויסטד"צילום: יעל איתן

אחרי הסדנה ביורם לוינשטיין, היא הבינה שהיא הולכת על כל הקופה ונבחנה לכל בתי הספר למשחק בישראל. “אבא שלי, כפרה עליו מלך העולם, אמר שאני נבחנת להכל. את יודעת, זה עולה 250 שקל דמי הרשמה. הוא אמר לי: ‘על העיניים שלי, יאללה בכיף’. נבחנתי לסמינר הקיבוצים, ליורם, לניסן ולבית צבי. לכולם. מה שלא יהיה רק שיהיה. לבית צבי התקבלתי, לסמינר לא היה חיבור, ליורם, שהכי רציתי, כל כך הגזמתי שלא לקחתי, ולניסן באתי ממקום של פאן. כבר חשבתי שאין סיכוי, כבר התקשרתי לבית צבי לשאול איך להעביר את הטפסים, אמרתי לעצמי מה הסיכוי, מתקבלות שבע בנות מכל הארץ”.

היא כמובן התקבלה, ולמדה באותו המחזור עם ג’ייסון דנינו הולט, יערה פלציג, ליאל דניר ואחרים. עם דנינו הולט החיבור היה מיידי. “זאת אהבה מהיום הראשון”, הוא אומר. “היא עם הבנייה בציפורניים מנתניה, ואני עם ה’תורידי את הבנייה’. היה ברור שאו שזה יקרה בענק או שזה לא יקרה בכלל, כי היא מאוד ספציפית. הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי שהדבר הזה יקרה. מגי היא שילוב של כישרון קומי ודרמטי, וכוסית על. היא שֶדה”.

“היא אמנית עם כישרון מתפרץ יוצא דופן”, אומר מיקי ורשביאק, מנהל הסטודיו למשחק ניסן נתיב. “היו לה חששות מאוד גדולים מהעבודה ובעיקר מהיכולת להתמודד עם השמה של רעיונות תיאורטיים ובסוף היא השתכנעה שהיא לא צריכה לעשות את זה, אלא לעבוד לפי מה שהיא מרגישה - וזה מה שנותן את התוצאות הכי טובות. אני מאוד שמח שבמהירות כזאת היא קיבלה הזדמנויות. היא עוד תתפתח ותפתיע”.

אזרזר בעצמה לא מלאה בכל כך הרבה ביטחון. “לא באתי לכבוש את העיר”, היא אומרת. “באתי ללמוד משחק, לא האמנתי שבכלל לקחו אותי, אלוהים יודע איך קרה ששנה אחרי הלימודים קיבלתי פאקינג סדרה, בתפקיד ראשי עם איתי תורג’מן ואושרי כהן ויובל שרף, עם כל הכוכבים בשורה הראשונה, אני רק אומרת תודה. שמעי, אחותי, אנשים סופר מוכשרים יושבים בבית ורק מגרדים את הביצים, ביצה וביצותיהם. רק תודה, תודה וכל היום תודה. את יודעת כמה אני מדברת איתו ‏(עם אלוהים‏)”.

ובהמשך?

“מקווה שכאן, בתל־אביבוש היפה. עובדת במרץ בדבר הזה שאני כל כך נהנית ממנו כרגע, בתחום שעכשיו אלי מחייך, בתקווה לעשות עוד דברים מאתגרים ומעניינים. זה נשמע קלישאה, אבל באמת להמשיך לחייך. כי אם לא, אין לי מה לעשות פה. אני אתחיל לחזור בתשובה או משהו, נורא מפחיד. אני רוצה להישאר עם החיוך”.

את יודעת שזה לא תמיד יהיה ככה.

“זה ברור לי לחלוטין שיהיו תקופות מתות ושיהיו שנים שבהן אני לא אעבוד. בגלל זה תמיד נחמד שיש את התיאטרון, את הפרינג’, שיש את הדברים האלה שמשאירים אותך. אני עדיין לא יודעת מה זה על בשרי, כל העליות והנפילות והחשיפה התקשורתית וריכולים ופפראצי. אני לא חווה את זה. אני כרגע בצד הטוב של התמונה. ולכן אני אופטימית עכשיו”.

למרות שעכשיו היא נראית לגמרי בבית, את ההיטמעות בתל אביב היא מתארת כחוויה לא קלה. “הגעתי לבית הספר, היו בהלם שקיבלו אותי, הייתי עוף מוזר”, היא אומרת. “הייתי המזרחית היחידה, כולם אשכנזים. והייתי גם מזרחית מנתניה, באתי הארדקור”.

מה זה אומר, הארדקור נתניה?

“קודם כל, הייתי השאלתנית הסדרתית בכיתה. כל מילה שנייה לא ידעתי. כל כך לא ידעתי, שהייתי מפריעה בשיעורים, עד כדי כך. ‘מה זה אומר’ ו’מה זה זה’ ו’מה זה קומבינציה’ והייתי שואלת כל דבר. הייתי פעורה כביום היוולדי. מלא שם ידעו הרבה, מלא היו בתלמה ומלא היו בעירוני אלף והכירו מלא מחזות ואני ידעתי רק אנטיגונה, כי למדתי את זה בספרות בתיכון. ואמרתי וואי, סופוקלס וזה. אבל לא ידעתי כלום. הם ידעו הכל. זה היה נורא עצוב. אבל באותה נשימה, באתי עם רצון ללמוד אז זה לא הפחיד אותי. אמרו בואנה, איך היא לא מתביישת. אמרתי - ממי ולמה? ואיך אלמד?”

נשמע נורא קשה.

“מאמי, אני קיבלתי שם כל כך הרבה מקום, וכל כך אהבנו את המקום, והיה שם כל כך הרבה כיף. זה הרבה יותר מלהפוך אותי לשחקנית טובה - זה הפך אותי לבן אדם טוב. כשצריך כאפות מקבלים, אבל החממה תמיד מחממת. גם לא היתה לי תחרות. כאילו, ברור שהיתה לי תחרות, כי הייתי עם בנות מהממות והיתה לי כיתה עם הכי יפות בעולם, מטורפות ומוכשרות ברמות קשות. אבל לא היתה לי מישהי מהטייפ־קאסט שלי. אני קיבלתי מקום ברור מאוד בניסן נתיב”.

וביאס אותך הטייפ־קאסט הזה?

“נראה לך? מה יש לי להתבאס. זאת אני. על מה אני יכולה להתבאס. חוץ מזה, כולם עשו דאבל קאסט, גם אם אני שחומה והיא בהירה”.

ומחוץ לבית ספר, את מרגישה את זה?

“ג’ייסון אמר לי ‘מגי, את צריכה כרגע להשתמש במה שיש לך. תביאי את זה, תהיי טובה, לכי עם זה 100% ואחר כך תתחילי לדבר. כי עכשיו אין על מה לדבר, כאילו, מי ישמע אותך’. אין מה לעשות. אני שחומה, אני נשומה כזאתי, אני ערסית, יש בי את זה. אין לאן לברוח. אבל פה אני לא מפחדת. פה באמת יש לי אמונה בעצמי שאני יכולה לעשות עוד ממה שעשיתי. ונראה לי שגם אם יש לי פחדים, עצם העובדה שאני חושבת גבוה אז אין שום סיבה שלא נגיע לשם. אני מאמינה שאני אעשה עוד דברים ושאני אתקל בבמאים גאונים ומלאי תעוזה ואומץ שיעופו. אני דווקא לא חושבת שאני אתקע. מה לעשות שהתעסקו דווקא במזרחים בתקופה האחרונה. פרגנו לנו, מה קרה. אבל דווקא ב’ליטל מאם’ אני משחקת מישהי שלא ברור שזאת אני. הבנות שנבחנו לזה בכלל לא היו הטייפ־קאסט שלי”.

צפו בטיזר של “ליידי טוויסטד”

להיכנס גבר, לצאת אשה

“אדיפלית”, שרצה עכשיו בצוותא, היא קומדיה רעשנית שהדמויות בה גדולות מהחיים ומותחות את הגבול שבין תיאטרליות להקראה של טלנובלה על במה. בפעם השנייה שהועלתה, מול אולם מלא, הקהל לא הפסיק לצחוק לרגע. השחקנים, מלבד הזמרת דקלה שמופיעה בין המערכות, עומלים כולם בתפקידים כפולים. אזרזר זכתה בשילוב מנצח של סלבדורה, המשרתת הנשית - צבעונית עד כדי סנווּר, מדברת ללא הרף באזרזרית שוטפת, ובנוסף, בתפקיד של הסוס - גבר מהסוג הישן, שקט ועוצמתי, שחושף את פגיעותו רק בסוף ההצגה. היא אומרת שתמיד חלמה לשחק גבר, ושעוד לא מיצתה את החוויה.

“הייתי בטוחה שאני צריכה להיוולד גבר”, היא אומרת. “אמא שלי היתה בטוחה שאני צריכה להיוולד גבר, ועד היום יש לי ספקות. אין לי נטיות מיניות כאלה ואני לא כל היום מחפשת להתלבש כמו גבר וזה. אני מאוד בטוחה בנשיות שלי וגם הגדלתי אותה ‏(אוחזת בשדיה להמחשה‏), אז כאילו זה לא מגיע מהמקום הזה. אבל אם הייתי יכולה לחזור אחורה ולבחור איך להיוולד - אז זה לגמרי גבר. אני חושבת שלגברים הרבה יותר קל בחיים. מכל הבחינות. כל הנשים חושבות ככה. אני גם חושבת שזאת המשיכה שלי לכוח. אני יכולה להגיד לך שכשאני נוסעת באופנוע ויש לידי כמה גברים על אופנועים, אני מאוימת עד עמקי נשמתי”.

את בתחרות איתם?

“כן. בא לי שיעריכו אותי לא פחות מהם. אמיתי. וזה מגיע למצב שממש חשוב לי שגבר יבין שהוא לא יכול, שאין פלברות”.

דמותו של הסוס, היא אומרת, היא שילוב של סך כל הגברים שראתה בחייה בנתניה. “אני יכולה להגיד לך שבעקבות התפקיד הזה יבואו עוד תפקידים של גבר. אני אף פעם לא חשבתי את זה, אמרו לי את זה אחרי ההצגה האחרונה. אמרו לי, את יודעת איזה מטורף זה שאת נכנסת בתור הגבר הכי גברי, ואז אחרי שנייה את האשה הכי נשית? לא כל אחת יכולה”.

“אני נורא אוהבת לשחק את מה שאסור”, היא מסבירה. “לשחק גבר שהוא אשה, כל מה שמסובך, כל מה שמאתגר. אין לי איזו דמות מצ’כוב שאני נורא רוצה לעשות. לא כזה. בא לי שיהיה משהו אחר, סדרה על בחורות ששוברות כל מיתוס וגומרות על הגברים את הבריאות. אבל לא סדרת נשים כמו ‘סקס והעיר’, בנות שנכנסות חזק בבר מינן ושוברות לכולם ת’פנים”.

ב”ליטל מאם” היא משחקת שוטרת רווקה שבכל פרק יוצאת עם בחור אחר. לצדה קובי מימון, לירון ויסמן, לירית בלבן, קובי מרציאנו וגם אבא שלה בתפקיד אורח. רני סער, במאי הסדרה, אומר שאזרזר מביאה הרבה מעצמה לסט. “היא מאוד קומית ומביאה הרבה מהעולם שלה”, הוא אומר. “אחת מהתכונות הנדרשות משחקן קומי זה לדעת לצחוק על עצמו ולא לפחד להיות מגוחך, מכוער. מישהו שיכול לצחוק על עצמו זה בן אדם ששלם עם עצמו. ויחד עם זה היא יודעת להיות חלשה ולשאול שאלות. יש לה ביטחון לא רק להקריא טקסט ולעשות פעולות, אלא גם להביא משלה. אין לי ספק שאחרי התפקיד הזה והבאים אחריו כולם יידעו מי זאת”.

אזרזר עם דנינו הולטצילום: דניאל קמינסקי

אזרזר מצטיירת כבחורה חיובית מאוד, אבל ביום עמוס, גם לה קשה. בין מריחת לק למשנתה, היא אומרת שלפעמים היא מראה צד אופטימי כדי לגונן על עצמה. “זה נובע מאיזה חוסר פתיחות”, היא מסבירה. “אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת, כי המורה שלי בניסן נתיב לימדה אותי לא להשתמש בה, רחל שור כפרה עליה. אבל הפחד הוא הדבר שבאמת הכי מוביל אותי כרגע. אחרי ‘נויורק’ היתה עלייה מסוימת, הדבר שכל החיים שלך אתה חולם שיקרה - קורה, ובחיים לא חשבתי שזה יהיה הפחד הכי גדול שלי באותה נשימה. לפעמים אני אומרת לעצמי ‘כוסאמק, תעצרי, תטפחי לעצמך על השכם, כאילו, מגיע לך, למה לא?’ ואת לא יכולה. את כל הזמן בסרטים”.

כשאתם עושים את ההשתחוויה בסוף הצגה את לא שמחה?

“הכי שמחה. זה החלק הכי טוב. לפעמים אני אומרת בואו נתחיל כדי שזה ייגמר. גם הרגע הזה לפני שזה מתחיל, זה היה כזה סיוט. הרגע הזה שאת יודעת שמהרגע שזה יתחיל זה תוך שנייה ייגמר, אבל עד שזה מתחיל, אתה נגמר. כאילו, אני מתה! עד הרגע שזה מתחיל. זה חוסר אונים. את לא יודעת מה לעשות”.

מה מפחיד בזה?

“ברור לי שזה חולף. היי, את תגלית, הכירו בך כרגע, אנשים קצת שמו עלייך, יזמינו אותך עכשיו לאודישנים לתפקידים יותר גדולים ויש מצב שגם ייקחו אותך, ואז את תמותי, ותבוא מישהי חדשה שקצת מזכירה אותך, ואת תהיי זאת שיגידו עליה ‘אני יודעת כבר מה מגי מביאה, אז אל תזמיני אותה לאודישן’”.

אנחנו אומרים דברים כאלה לעצמנו בשביל להגן על עצמנו מההרגשה שנהיה הצלחה חולפת. אבל יש אנשים שהתחילו ונהפכו לשחקנים מוערכים, ומקבלים תפקידים גם אחרי גיל 25 ואחרי שעבר ההייפ.

“וזה מה שנקרא, כולי תקווה. יש אנשים שאומרים לי, ‘מגי, את פה כדי להישאר, כאילו, אל תתבלבלי’. אבל לך זה אף פעם לא נראה הגיוני. כאילו, וואי, כזה קמתי יום אחד, היי, נתניה, הלכתי ללמוד בבוסתן. זה לא נראה הגיוני שפתאום את מגיעה, מתוך מאות נבחנים, לשבע בנות בכיתה, ואז איך שנגמר הסטודיו את מקבלת תפקיד ראשי. זה לא נתפס הדברים האלה, ויש אנשים שחמש־שש שנים אחרי הסטודיו וכלום. זה כל כך עניין של מזל”.

אחרי קצת משיכות בלשון, היא מודה שמעורבים בכך גם עבודה קשה וכישרון. “זה גם עניין של כישרון, בטח, אבל גם מזל. מה זה מזל, אולי גורל. אולי אלוהימוש”.

musaf@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ